לקראת 'יום הילד' הבינלאומי, פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את רשימת השמות הנפוצים בישראל לשנה זו. בקרב הבנים, השמות הנפוצים הם: נועם, אורי, איתי, יוסף, דוד, יהונתן ודניאל. אצל הבנות, השמות הנפוצים ביותר הם: נועה, שירי, תמר, טליה, מאיה, יעל ואדל. אינני יודע מהי הסיבה ומה מניע את ההורים לקרוא דווקא בשמות אלו, אך חיפשתי בין השמות הנפוצים את שמות אבות ואימהות האומה היהודית – אברהם, יצחק, יעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה, או את שמו של משה רבנו אדון הנביאים ורעייתו צפורה ולא מצאתי. להבדיל, כשבחנתי את השמות הנבחרים בקרב הציבור המוסלמי במדינה, מצאתי שהשם 'מוחמד', שהיה מיסד הדת המוסלמית, מככב במקום הראשון כבר שנים. מה זה אומר עלינו ומה זה אומר עליהם?…..חומר למחשבה!

פעמיים בתורה אנו פוגשים באב, הקורא בשמות לשני בניו והתורה טורחת לנמק מדוע נקראו כך. בשני המקרים מסתמא התורה רוצה ללמד אותנו יותר על האבות, על אופיים ועל אופן חשיבתם ולא רק הבאת נימוק גרידא לשמות הבנים.

בפעם הראשונה, אנו מוצאים זאת בפרשתנו, כשנולדים שני בניו של יוסף לאחר שעלה לגדולה במצרים:

"וַיִּקְרָ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת־שֵׁ֥ם הַבְּכ֖וֹר מְנַשֶּׁ֑ה כִּֽי־נַשַּׁ֤נִי אֱלֹקים֙ אֶת־כָּל־עֲמָלִ֔י וְאֵ֖ת כָּל־בֵּ֥ית אָבִֽי".

ובהמשך כשנולד הבן השני, התורה מספרת לנו מדוע קרא לו אביו בשם זה – 

"וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִם כִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹקים בְּאֶ֥רֶץ עָנְיִֽי" (מ"א, נ"א-נ"ב).

בפעם השנייה, התורה מגלה לנו על משה, הנמצא בבית חותנו ונולדים לו שני הבנים, מספרת לנו התורה את שמותם ואת הסיבה שקרא להם כך:

"שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה".

אנו למדים על סדרי העדיפויות של משה, שעל-אף שנמצא במקום מבטחים הרחק מאחיו המשועבדים לא שכח אותם. אמנם, משה נמצא אצל יתרו חותנו, אולם מרגיש שם כמו גר, כשליבו מחובר לבני עמו הסובלים במצרים. דווקא בשעת שמחה ובחוג המשפחה, משה מבטא באמצעות השם של בנו את השייכות האמתית שלו והיא לעם ישראל. ורק כאשר נולד בנו השני, קרא לו משה על שם ההצלה הפרטית שלו –

"וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעה" (עיין מאמרנו על פרשת שמות).

אולם, אצל יוסף, קריאת השמות מעוררת שאלות רבות. את שאלת השאלות מנסח בצורה חריפה ביותר רבי שמשון רפאל הירש:

"לב מי לא יזדעזע למקרא משפט זה? יוסף קורא שם לבכורו על-שם שהאלקים השכיחו את אביו הזקן ואת כל משפחת בית אביו! על-פי זה תתבאר אמנם העובדה שיוסף לא התעניין בגורל אביו זמן כה ממושך, ונמצאנו למדים שיוסף היה בפשטות – אדם חסר לב!".

בהמשך כמובן נלמד את הסברו המיוחד של רש"ר הירש .

גם פרשנים רבים אחרים תמהים על סיבת קריאת השם למנשה וגם הם משתמשים בניסוחים חריפים. ספר "הכתב והקבלה", שחיברו רבי יעקב-צבי מקלנבורג [1785-1865], אומר:

"..גנות גדולה היא לבן המרוחק מבית אבותיו הנכבדים אם ישכחם עת היותו משופע בכל טוב. ויוסף שהיו בן זקונים לאביו ואותו אהב יותר מכל אחיו, ומצד אהבתו הגדולה אליו נסתבב התנשאותו להיות מושל המדינה, איך יתייחס אליו דבור המגונה .גם מצד טבע אנושי לאמור נשני אלקים את כל בית אבי, כי יורה בזה פחיתות גדולה וכמבזה בכבוד אביו והיה ראוי לומר נשני אלקים את כל אחי, להורות שנמחה מזיכרונו את כל אשר מצאהו מהם ואין לו טינה בלב עליהם, אבל באמרו כל בית אבי שכולל גם את אביו זה נראה דבור בלתי נאות גם לאיש ההמוני אף כי לאיש מעלה כמוהו".

רבי יעקב-צבי היה מוכן להבין, אם היה משכיח מעצמו את אחיו, שגרמו לו לכל מה שעבר עליו, אבל כלפי אביו?? זה היה רצונו של יוסף??

תשובתו של בעל 'הכתב והקבלה' ארוכה מאוד, בה מסביר שיוסף ממש התאפק לא להזכיר ולזכור את אביו וגם לא ליצור אתו קשר ממשי, למרות רצונו הטבעי לעשות כן, כי האמין בכל לבו שהחלום שחלם הוא חלום נבואי ועליו להגשים את דבר ה' שדיבר אתו דרך החלום. בדרך זו הלכו פרשנים רבים.

בפרשנות דומה פירש גם רבי משה אלשיך, תלמידו של רבי יוסף קארו, אשר  כתב בספרו "תורת משה", כי יוסף חש את ההשגחה הפרטית בכל מה שעבר עליו ועל כן גם לא הודיע לאביו על הימצאותו במצרים, משום שהאמין וידע שהוא חלק מתכנית אלוקית שנאמרה לסבא-רבה שלו, אברהם, והוא רק מימש את התכנית הזו. לכן הודה לקב"ה, שהשכיח ממנו את בית אביו וכל מה שעבר עליו, כדי שלא לשבש את התכנית האלוקית והחשש שאביו יבוא לשחרר אותו ממצרים. נראה את הדברים בלשונו:

"…כי נתן אל לבו באשר ה' אתו, כי לא על חנם הורד שם, אם לא להקדים שכינה במצרים שיהיה הוא מרכבה אליה. על כן בראותו כי ויהי ה' את יוסף, על כן ויהי בבית אדוניו המצרי…ועל הדרך הזה בכל שאר הזמנים היה כמחריש. והנה היה הדעת נוטה שלפחות עודנו בבית הסוהר דאגתו ישיחנה לאביו על ידי רץ ירוץ בכתב ידו,.. אך האלקים אשר הוא בגלות מצרים עמי הנשני עמלי ואת כל בית אבי, שעל ידו יתברך עצרתי כח לשכוח זה.., שאם לא כן הייתי מגיד לבית אבי. והאלקים עשה, לבל יגאלנו אביו מצרתו בכל הון ביתו ויצו עליו ישוב לארצו, והייתה מתקלקלת כל תקנת הגלות אשר ראה והתקין הוא יתברך בהביא שכינתו מצרימה ואת יוסף למרכבה אליה, וזהו כי נשני אלקים…" (אלשיך פרשת מקץ פרק מ"א, פסוק נ"א).

נודה על האמת, שלא נחה דעתנו כל כך מהפירושים הקלאסיים, שמנסים להסביר את יוסף, שהסיבה שהודה לקב"ה על זה ששכח את בית אביו והודה על כך ששכח את כל מה שעבר עליו עד עכשיו – כל זאת כדי להגשים את חלומו. האם יכול להיות שיוסף, שסיכן עצמו משום כבוד אב והלך למקום סכנה ביודעו שאחיו שונאים אותו, יחשוב כל מיני חשבונות אלוקיים ויקרא שם לבנו הבכור כאות תודה ששכח את אבא שלו? קשה לקבל זאת .

חידוש עצום ופירוש מקורי מלמדנו רש"ר הירש, בו הוא טוען שהמילה 'נשני' היא בעלת שני פירושים בעברית – האחת, כפי שפירשוה כל המפרשים מלשון 'שכחה'. ברם, למילה זו פירוש נוסף והוא לשון של 'חוב', כפי שהתורה בעצמה משתמשת בספר שמות – "אִם־כֶּ֣סֶף׀ תַּלְוֶ֣ה אֶת־עַמִּ֗י אֶת־הֶֽעָנִי֙ עִמָּ֔ךְ לֹא־תִהְיֶ֥ה ל֖וֹ כְּנֹשֶׁ֑ה לֹֽא־תְשִׂימ֥וּן עָלָ֖יו נֶֽשֶׁךְ" (פרק כ"ב פסוק כ"ד).

לפני שנלמד את פירושו במלואו, נצטט מדבריו:

"נשני – מבארים כרגיל: אלוקים השכיחני את כל עמלי ואת כל בית אבי! אך לאושרנו "שכח" איננו הוראה יחידה ל"נשה". "נשה" פירושו גם – כן: היות בעל חוב, היות נושה  ויהיה אפוא פירוש "נשני": את אסוני ואת משפחתי עשה לי אלוקים לנושים. מה שעד כה נראה לי כאסון וכהתעללות, אלוקים עשאו כלי שרת לעצב את אושרי: חוב גדול אני חייב לאסוני ולמשפחתי…".

אם כן, קורא יוסף לבנו מנשה, כאות תודה וכבעל חוב לקב"ה על כך שכל מה שקרה לו ועבר עליו היה בסופו של דבר לטובתו. וכפי שיוסף אמר לאחיו, לאחר שלוו למנוחת עולמים את אביהם וחששו שעתה עלול להתנקם מהם, אמר להם יוסף שאין להם מה לחשוש – "וְאַתם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹקים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב".

הסבר זה מאיר עיניים ומבטא השקפה אמונית בסיסית, שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד וכדברי המשנה (ברכות ט') – "חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה". יוסף מודה לקב"ה, שגם עם הרע והסבל שעבר, בסופו של דבר עתה כשהגיע לגדולה מבין שכל מה שעבר עליו הקב"ה חשבו לטובה. ומה שמזכיר יוסף את בית אביו בא לומר, שכל מה שעבר בסכסוך עם אחיו בבית אביו היה לטובה ולא חלילה ששמח על כך ששכח את בית אביו.

כך גם מבאר הפסיקתא זוטרתא – "ואת כל בית אבי. הצרות שבאו עליו מבית אביו"(מקץ פרק מ"א סימן נ"א). וכן במדרש 'שכל טוב': "נשני אלהים את כל עמלי. הצרות שבאו עלי בשעה שנפרדתי מאבי: ואת כל בית אבי. גם כל אשר הצירוני אנשים של בית אבי" (שכל טוב פרשת מקץ פרק מ"א סימן נ"א).

לאחר שלמדנו מהפרשנים השונים את כוונת יוסף בקריאת שם בנו הבכור, נראה לעניות דעתי מובן גם מדוע קרא לבן הראשון מנשה ולשני דווקא אפרים, כפי שמדגישה התורה "ואת שם השני". מכאן, שכוונת יוסף על ידי קריאת שני השמות בסדר הזה דווקא ללמדנו, שעוד לפני שבא להודות על הטובה עצמה, קרא לבן הראשון מנשה, מלשון 'בעל חוב' להודות לקב"ה על הרעה שהביאה אותו לטוב וזו הגדלות העצומה. ורק לאחר מכן, כשנולד אפרים, מודה לקב"ה בקריאת השם אפרים על הטוב עצמו – "וְאֵ֛ת שֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖י קָרָ֣א אֶפְרָ֑יִםכִּֽי־הִפְרַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים בְּאֶ֥רֶץ עָנְיִֽי", ללמדנו לא להודות רק על הטוב עצמו, אלא להבין שהרע היה חלק מהתהליך להגיע לטוב.

והארה נוספת – למרות שיוסף עלה לגדולה במצרים ומודה על הטובה, אעפ"כ לא שכח איפה הוא נמצא ומדגיש שהקב"ה הפרה אותה בְּאֶ֥רֶץ עָנְיִֽי, כפי שכותב בעל 'הכתב והקבלה':

"…עם כל הגדולה והתפארת והכבוד שהיו לו, ועם עושר התבואה שהיה בידו בכל זאת היה מצרים בעיניו ארץ עניי להיותו מרוחק מבית אביו ונפרד מארץ הקדושה".

ברם, יש היבט נוסף לקריאת השמות האלו לבניו, כפי שמנסח זאת המלב"ים:

"מספר צדקת יוסף, שמן קריאת שמות בניו מבואר שעשה סימנים לעצמו שלא ישכח ימי עניו בעת הטוב".

זיכרון זה מאפשר לאדם לשמור על פרופורציות ולא להתנשא על אחרים, כביכול שמגיע לו והוא נולד עם כפית זהב בפה. יוסף לא הסתפק בידיעה הפנימית שלו, שכל מה שעבר עליו היה לטובה, אלא חשב שיש מקום לקבע זאת בשמות בניו, כדי שתובנה זאת תהיה לנגד עיניו כל יום וכל שעה שרואה את בניו ולא ישכח את מה שעבר עליו. לצערנו יש כאלה ברגע שעלו לגדולה שוכחים מהר מאוד את עברם .

עקרון זה הוא יסודה של יהדות. בכל החגים אנו מודים לקב"ה על הנסים שקרו לעמנו ולא מתעלמים מהתהליך שקדם לכך. בחג הפסח, באוכלנו את המצה שמבטאת את הגאולה שהייתה בחיפזון, אוכלים גם את המרור שמזכיר לנו את השעבוד.

תובנה זו מחנכת אותנו להאמין ולראות בכל דבר שנראה לנו כרע שיהיה בסופו טוב  וכאמרתו המפורסמת של רבי נחום איש גמזו "גם זו לטובה " [עיין כל הספור בתענית כא.]

כולנו מכירים עשרות סיפורים על אירועים שהתהפכו עלינו לטובה ורק השבוע התרסק מטוס טופולוב רוסי בדרכו לסוריה, כשעל סיפונו 92 נוסעים שנספו באסון התעופה הזה, רובם הגדול ממקהלת 'הצבא האדום'. כל העולם נחשף לסיפורם של שני נגנים מהתזמורת, שכל אחד מהם ארעה לו תקלה ברגע האחרון שלא אפשרה לו לטוס. האחד, דרכונו לא היה תקף ולכן לא הרשו לו לעלות לטיסה והשני אשתו הייתה לאחר לידה ובקשה ממנו להישאר לידה ושניהם סיפרו כמה קשה היה להם לא לנסוע עם חבריהם לתזמורת והרגישו מדוכאים. עד שהתברר להם שהטיסה שלא עלו עליהם הצילה את חייהם .

אנו נמצאים בעיצומם של ימי החנוכה ובפרשת "מקץ" שתמיד נקראת בימים אלה, בהם אנו אומרים "על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות" ומזכירים שבימי מתתיהו בין יוחנן…כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל, היה קשה לפני הניצחון וכדברי המשורר האלוקי דוד המלך (תהלים צ') "שַׂ֭מְּחֵנוּ כִּימ֣וֹת עִנִּיתָ֑נוּ שְׁ֝נ֗וֹת רָאִ֥ינוּ רָעָֽה".

ומהימים ההם לזמן הזה, נסיים בשירו של המלחין והזמר עוזי חיטמן, שהלך לעולמו לפני 12 שנה. בשיר שכתב, ונביא רק את חלקו, יש הכרת הטוב לבורא עולם על כל מה שיש בעולם –

"תודה על כל מה שבראת. תודה על מה שלי נתת .על אור עיניים .חבר או שניים .על מה שיש לי בעולם. על שיר קולח ולב סולח. שבזכותם אני קיים. תודה על כל מה שבראת .תודה על מה שלי נתת על יום של אושר תמימות ויושר…".

שבת שלום חודש טוב וחנוכה שמח לכל בית הישיבה