לפני שנים רבות, בהיותי בשליחות חינוכית בישיבה התיכונית 'עץ חיים'  בעיר מונטרה בשווייץ, זכיתי לביקורו של הרב משה-צבי נריה זצ"ל ראש ישיבות בני עקיבא, שהשבוע מלאו עשרים ושתיים שנה לפטירתו בי"ט בכסלו. הרב נריה זצ"ל הגיע לשהות בשבת בישיבתנו ועם הגיעו לביתי ביקש שאקח אותו למקווה טהרה, כדי שיוכל לטבול לכבוד שבת קודש כמנהגו מדי יום שישי. היות והמקווה לא היה פתוח לטבילת גברים באותו יום שישי וזה המקווה היחיד שהיה באזורנו, ביקש ממני הרב נריה זצ"ל שאקח אותו לאגם ז'נבה הסמוך, כדי שיוכל לטבול שם. הסברתי לרב נריה, שאי אפשר לטבול באגם שהיה קפוא וזו ממש סכנת חיים – אולם הרב בשלו ואינו מוכן לוותר על הנהגתו לטבול בערב שבת. כל הפצרותיי ובקשותיי שמדובר בפיקוח נפש ממש ואינני מוכן להיות שליח לדבר כזה לא הועילו, הרב לא וויתר ואמר לי שיגיע לשם בכוחות עצמו. התייעצתי עם אחד הרבנים בישיבתנו ולאחר כחצי שעה חזר אלי ואמר, שהצליח לתאם במיוחד פתיחת מקווה עבור הרב נריה בעיירה אחרת הנמצאת כשלושים ק"מ, שם הסתבר שיש מקווה שלא פעל מאז מלחמת העולם השנייה (!). המשפחה היהודית שחיה במקום ושמרה על האחוזה הזו, שהייתה מקום הצלה בזמן השואה לילדים יהודיים, הייתה מוכנה להפעיל מחדש את המקווה לכבודו של הרב נריה. ואכן, לאחר כמה שעות המקווה היה מוכן לשימוש ונסעתי עם הרב לשם וגם אני זכיתי לטבול במקווה אחרי הרב. אירוע זה לימד אותי, מה היא מסירות נפש לקיום הנהגה של מצווה ועד כמה משמעותית היא העמידה על עקרונות חשובים.

בפרשתנו אנו מוצאים את יעקב אבינו, העומד על דעתו שלא לשלוח את בנימין כפי שביקשו האחים לפי דרישתו של המלך המצרי. לא מועילים דברי יהודה ולא דברי ראובן, תגובת יעקב היא חד-משמעית –

"…לֹֽא־יֵרֵ֥ד בְּנִ֖י עִמָּכֶ֑ם כִּֽי־אָחִ֨יו מֵ֜ת וְה֧וּא לְבַדּ֣וֹ נִשְׁאָ֗ר וּקְרָאָ֤הוּ אָסוֹן֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וְהוֹרַדְתֶּ֧ם אֶת־שֵׂיבָתִ֛י בְּיָג֖וֹן שְׁאֽוֹלָה".

ברם, כשהמזון שהביאו האחים אזל והרעב היה כבד, פונה יעקב אבינו לבנים שיחזרו ויביאו עוד שבר ממצרים. יהודה הזכיר לאביו את התנאי של המלך המצרי –

"ויֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הָעֵ֣ד הֵעִד֩ בָּ֨נוּ הָאִ֤ישׁ לֵאמֹר֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם: אִם־יֶשְׁךָ֛ מְשַׁלֵּ֥חַ אֶת־אָחִ֖ינוּ אִתָּ֑נוּ נֵרְדָ֕ה וְנִשְׁבְּרָ֥ה לְךָ֖ אֹֽכֶל: וְאִם־אֵינְךָ֥ מְשַׁלֵּ֖חַ לֹ֣א נֵרֵ֑ד כִּֽי־הָאִ֞ישׁ אָמַ֤ר אֵלֵ֙ינוּ֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם".

והנה, אנו מבחינים ביעקב שמתחיל לנהל שיחה עם הבנים על המצב שנוצר, מברר פעם נוספת כיצד הגיעו לכך שצריך להביא את אחיהם למלך המצרי. המציאות הקשה גרמה ליעקב לחשיבה נוספת ולשינוי בדעתו ואמנם יעקב נותן את הסכמתו לקחת את בנימין עם מספר הוראות –

"וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵיהֶ֜ם יִשְׂרָאֵ֣ל אֲבִיהֶ֗ם אִם־כֵּ֣ן׀ אֵפוֹא֘ זֹ֣את עֲשׂוּ֒ קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהוֹרִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בָּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים: וְכֶ֥סֶף מִשְׁנֶ֖ה קְח֣וּ בְיֶדְכֶ֑ם וְאֶת־הַכֶּ֜סֶף הַמּוּשָׁ֨ב בְּפִ֤י אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם֙ תָּשִׁ֣יבוּ בְיֶדְכֶ֔ם אוּלַ֥י מִשְׁגֶּ֖ה הֽוּא: וְאֶת־אֲחִיכֶ֖ם קָ֑חוּ וְק֖וּמוּ שׁ֥וּבוּ אֶל־הָאִֽישׁ:

 וְאֵ֣-ל שַׁ-דּ-י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת־אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ין וַאֲנִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי".

יעקב אבינו מלמדנו פרק חשוב בהנהגות החיים, שגם אם יש בך התנגדות עזה ומוצדקת למהלך מסוים ובוודאי באירוע כזה של חשש אמתי לאבד בן נוסף – וכפי שהתבטא בכאב, "וַאֲנִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי" – אבל המציאות מכתיבה לעתים לשנות את דעתך, להתגמש מול המציאות הקשה ולקבל הכרעות קשות.

האם רק המציאות הקשה היא שהכתיבה את השינוי בדעתו של יעקב? או אולי היה משהו מרוכך בדברי יהודה, בפנייה השנייה שלו ליעקב, ששכנע את יעקב שיש שינוי במציאות, המחייב בחינה מחדש האם להמשיך בעמידה על דעתו?

תשובה לכך מצאנו בדברי האלשיך הקדוש, אשר מוליך אותנו להתבוננות עמוקה יותר בדברי יהודה. לדעתו, שמע יעקב שיהודה הולך להילחם עם אחיו ושהוא לא ייתן את בנימין ללא הבטחה או ידיעה שלא יאונה לו כל רע. והיכן שמע זאת יעקב? – לדעת האלשיך, הערבות שלקח על עצמו יהודה וההודעה ש"אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים".

דבריו החד משמעיים של יהודה, שהוא ערב להחזיר אותו גם אם יצטרך להילחם על כך, שכנעו את יעקב להסכים. הרגשה זו של יעקב גרמה לו להיזכר, שגם הוא יצא מול עשיו והכין עצמו ל'מלחמה', ל'דורון' ול'תפילה'. בעקבות כך, יעקב אמר ליהודה, שיש להיערך כמוהו לשלשה דברים וחוץ מהכנתו להילחם בעבור אחיו, עליו גם לקחת דורון ולהביא למלך המצרי. בעניין התפילה, יעקב הוא אשר לקח על עצמו להתפלל. וזה לשונו של האלשיך:

"וכשמוע אביהם את דבריו כי הכין יהודה את עצמו למלחמה כאמור, זכר את אשר קרה לו עם עשו שהכין עצמו למלחמה ולתפלה ולדורון ועל ידי כן הצליח. על כן אמר אם כן איפוא עתה שהכנת עצמך למלחמה, הכינו עצמכם גם עתה לדורון. קחו מזמרת כו' והורידו כו' אך התפלה אני אעשנה, והיא וא-ל ש-ד-י יתן לכם כו', אשר בשמותיו יתברך אלו הבטחני יתברך הבטחות".

אם נתבונן בתגובה עצמה של יעקב, נלמד על משהו נוסף שהשפיע עליו לשנות את דעתו. המדרש יורד לנבכי הנפש של יעקב, אשר נזכר בסיטואציה דומה בעברו, באותם רגעים שהוא עצמו גרם לאבא שלו חרדה עמוקה, כנאמר "ויחרד יצחק חרדה גדולה" כשהתברר לאביו  שיש כאן עורמה. הרי גם כאן, כשנצבו לפניו האחים ויעקב אבינו מתמודד עם חרדה גדולה, שנגרמת לו על ידי בניו שסיפרו למלך המצרי שיש להם אח קטן, הרי יעקב מרגיש שיש כאן מידה כנגד מידה. המדרש מגלה זאת על ידי מילת מפתח, כאשר אומר יעקב "איפוא". אותה מילה שביטא יצחק, כאשר חרד את החרדה הגדולה. וזה לשון המדרש:

"ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפוא. אותה חרדה שהחרדתי לאבא, שנאמר ויחרד יצחק חרדה גדולה ויאמר מי איפוא (בראשית כ"ז ל"ג) היא שנזדעזעה עלי" (מדרש אגדה בובר, בראשית פרשת מקץ פרק מ"ג, סימן י"א).

יותר מפורש מכך מופיע בפסיקתא זוטרתא, שמרגיש יעקב את אשמתו כלפי אביו –

"…אני עשיתי לאבי איפוא והלבשתיו חרדה" (פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית, פרשת מקץ פרק מ"ג, סימן י"א).

אם כך, שאלת השאלות היא, מתי עמידה על עקרונות היא בכל מחיר ובכל מצב ומתי יש מקום לוותר על העקרונות ולהתפשר מול מציאות אחרת ולא רצויה.

יעקב אבינו – בשני שמותיו – מגלם בעצם אישיותו את שני הצדדים. הצד שליעקב אשר שולח שליחים לעשיו, משתמש במילים של התרפסות ומכנה את עצמו 'עבד' ואת עשיו 'אדוני', כי כך רואה את האפשרות להינצל מרצונו של עשיו להורגו. מאידך, שמו השני של יעקב – ישראל – שניתן לו ע"י המלאך "כי שרית עם אלוקים…" מגלה את רעיון העמידה על עקרונות, גם במחיר של מלחמה, היאבקות או 'צליעה'.

שני הצדדים הללו מייצגים את הדילמה בהיסטוריה היהודית ואולי גם העולמית. בחז"ל אנו מוצאים מצד אחד ביקורת על כינויו של עשיו 'אדוני' ועל התרפסותו לפני עשיו, ומצד שני מוצאים דעות בחז"ל, שיש ללמוד מדרכו של יעקב להתגמש ולנהוג באחריות ולנסות להגיע לפשרות.

את הגישה הראשונה מייצגים דברי המדרש (בראשית רבה, וישלח):

"אמר רב הונא: 'מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו',(משלי כו) שמואל בר נחמן אמר, משל לארכי-לסטים שהיה ישן בפרשת דרכים. עבר חד ושרי מעיר ליה, א"ל: קום לך דבישא שכיח הכא, קם ושרי מקפח ביה. א"ל: ניער בישא. א"ל: דמיך הוה ועוררתניה. כך אמר לו הקדוש ברוך הוא: לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו 'כה אמר עבדך יעקב'. רבי יהודה ברבי סימון פתח (ירמיה יג) מה תאמרי כי יפקוד עליך ואת למדת אותם עליך אלופים לראש. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לדרכו היה מהלך ואתה משלח אצלו ואומר לו 'כה אמר עבדך יעקב'…".

מאידך גיסא, מצאנו במדרש שרבי בקש ממזכירו רב אפס, שישלח אגרת לקיסר רומא. ואכן הוא כתב אגרת ובדברי הפתיחה כתב שאגרת זו היא מנשיא יהודה ורבי קרע אגרת זו ובקש לשנותה. וזה לשון המדרש (כפי שמביאהאלשיך בפרשת וישלח):

"מעשה שהיה, שהכתיב רבי כתב לקיסר על יד רבי אפס, וכתב מיהודה נשיא למרן מלכא אנטונינוס, וקרע רבי את הכתב, ואמר וכי אנא טב מסבי [יעקב] שאמר 'עבדך יעקב'? וצווה [רבי] לכתוב 'מני עבדך יהודה יהודאה כו".

ומעיר על כך האלשיך, שחז"ל רצו ללמד אותנו, שיש מצבים וזמנים בהם להנמיך עצמנו זה צו השעה. וזה לשונו:

"…ולא על חנם סיפרו לנו מעשה שהיה, אלא כוונו שיעקב עשה ללמד את זרעו בגלות החל הזה אשר אין להם הבטחות שהיו לו, על כן הורונו רבותינו ז"ל כי כן עשה רבי שלמד מיעקב".

יש פעמים, שעמידה על עקרונות היא כורח המציאות, גם כאשר סיכויי הגשמתה הם קטנים מאוד. אחת הדוגמאות ההיסטוריות היא סיפור מרד גטו ורשה, שמראש לא היה סיכויי להצלחתו, אבל העיקרון למות בכבוד ולא מתוך השפלה וכן כבוד האדם וחרותו מצדיקים לצאת לקרב גם כאשר אין סיכוי. כך היה גם 'במרד הגדול', שעורר מחלוקת קשה בתוך העם בזמן בית-שני. כך גם היה בזמן השואה, כאשר רבים צידדו בדעה שיש לסבול עד שיגיע רגע הגאולה, מול אחרים שנלחמו בכל מיני מקומות ואף שילמו בחייהם על כך והעיקר שלא ליפול חיים  בידיהם של הרוצחים הגרמנים ימ"ש.

אחת הדוגמאות המפלגות את החברה הישראלית ונתונה גם למחלוקת של פוסקי ההלכה היא, כמה צריך "לשלם" בשחרור מחבלים עבור פדיון שבויים. מחלוקת זו בלטה באירוע שחרורו של החייל גלעד שליט תמורת מחבלים רוצחים והתעצמה  לאחר מכן כאשר הסתבר שחלק מהמחבלים המשוחררים חזרו לעסוק בטרור.

בשנים הראשונות של מדינת ישראל, הועמד העיקרון שלא נכנעים למחבלים בשום מקרה ובשום מצב ועל כך שילמנו מחירים גבוהים בחיי אדם. אחד האירועים הטראומטיים התרחש בכ"ג באייר תשל"ד (1974), כאשר מחבלים החזיקו כבני ערובה בעיר מעלות תלמידים ששהו מצפת ודרשו לשחרר את חבריהם הרוצחים מהכלא הישראלי. צה"ל נלחם כדי לשחררם וכתוצאה מהקרב נרצחו עשרים-ושניים תלמידים ומוריהם ונפצעו שישים ושמונה חיילים ואזרחים, חלקם קשה.

כולנו גדלנו על סיפור הגבורה של צה"ל בשחרור חטופי אנטבה בשנת תשל"ו (1976), הקרוי 'מבצע יונתן' על שמו של יוני נתניהו, מפקד סיירת מטכ"ל שנפל בעת חילוץ החטופים. מבצע מיוחד זה עורר התפעלות ושמחה גדולה בכל העולם כולו על גבורתם של הלוחמים והצלת החטופים. בצל קולות השמחה נבלע קולו של מנהיג הציבור החרדי דאז, הרב מנחם שך זצ"ל, ששמח גם הוא על סיום מוצלח למבצע, אך תהה כיצד יכלו לקבל החלטה כה מסוכנת שהייתה יכולה להסתיים באסון כפי שקרה במעלות. לדעתו, היה עדיף לנהל משא-ומתן ולא לצאת להרפתקה כה מסוכנת. היות וב"ה החילוץ הסתיים בהצלחה, אז הביקורת לא נשמעה בציבור, אולם דעתו של הרב שך מייצגת הלך-רוח, שלפעמים צריך לוותר על עקרונות חשובים במצבים מסוימים.

שבת פרשת 'מקץ' נופלת בדרך-כלל בתוך חג החנוכה ואין לנו דוגמא טובה יותר לדילמה הזו, כאשר משפחת מתתיהו ממודיעין יוצאת למלחמה נגד אימפריה מבוססת צבאית וכלכלית והסיכוי לגבור עליה הוא כמעט אפסי. והנה, מתתיהו ובניו יצאו למלחמה על שמירת היהדות וכמובן לא ידעו שיזכו לנסים של 'רבים ביד מעטים ורשעים ביד צדיקים וזדים ביד עוסקי תורתך', אך מכיוון שחשו שלא ניתן להשלים עם המצב של איבוד הזהות היהודית, ורבים מבני עמנו התייוונו, יצאה משפחת מתתיהו ובניו ותומכיהם למלחמה. אין ספק, שאם זה היה בימינו, היו אנשי ה'פוליטיקלי קורקט' אומרים, שזה נחשב לטירוף, בדיוק כפי שהיו שחשבו כך על מרד גטו ורשה וכפי שרבים היום חושבים, שהקנאים של בית-שני גרמו לחורבן הסופי של עמנו.

אלה הם צדדי הדילמה שקיימת בתחומים רבים, גם באופן הפרטי. השאלה היא, מתי השיח צריך להיות עקרוני ולא מתפשר ומתי יש להשלים עם המציאות המלווה את החברה האנושית ובכללה גם את עמנו.

התלבטות זו שייכת גם בחינוך הילדים והתלמידים. זוהי דילמה שמלווה כל אחד מאתנו יום-יום שעה-שעה, עד כמה לעמוד על העקרונות ולא לזוז מהם כמלוא הנימה, ואם צריך לסגת לפעמים אז על מה כן לוותר ועל מה להילחם.

אין מרשם קבוע כיצד לנהוג, אבל אין ספק שנדרשת חכמת המעשה, התבוננות בכל מקרה לגופו וההבנה כמשפט העממי הידוע, ש"גם את רומא לא בנו ביום אחד". הוי אומר, שלעתים כדי להגיע ליעד צריך סבלנות ואורך רוח, למצוא כבישים עוקפים ולפעמים 'לחשב מסלול מחדש' וכפי שחז"ל התייחסו לעיקרון-העל של עמנו – הציפייה לגאולה – כפי שמופיע בירושלמי (ברכות פרק א'):

"רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל…וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לר' שמעון בן חלפתא בי רבי כך היא גאולתן של ישראל בתחילה קימאה קימאה[=קימעא קימעא] כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת…".

יהי רצון, שנצליח למצוא את הנתיבים הנכונים בשבילי החיים המורכבים, הפרטיים והלאומיים, ונרות החנוכה יאירו בכל בית בישראל את הדרך הנכונה והטובה והבטוחה, אכי"ר.

שבת שלום וחנוכה שמח לכל בית הישיבה