להדפסת דבר התורה – לחץ כאן

המהפך שחל במעמדו של יוסף, מאסיר מורשע בחשדות כבדים מאוד על פגיעה באשת שר ועד להיותו משנה למלך המצרי, הינו ממש 'רעידת אדמה' בכל מובן שהוא, ולמרות שאנו חוזרים ופוגשים בכל שנה את הסיפור הזה, חובה עלינו להרגיש כאילו האירוע קורה היום.

התרחשות בסדר גודל כזה עדיין מצריכה אותנו  להבין כיצד קורה דבר כזה ואיך קורה שאדם בין שלושים הנושא 'דרכון זר' מגיע למעמד כה גבוה בהיותו עד לפני כן אסיר מורשע? שאלה נוספת מתבקשת, האם פרעה לא 'נסחף' קצת שלא מצא איש כמוהו? מה מצא בפותר החלומות הזה, שלא רק במצרים לא נמצא איש כמוהו, אלא המדרשים טוענים שלא נמצא אדם כזה בכל העולם כולו, וכן כותב מפורש מדרש אגדה –

".. אם אנו נשוט מסוף העולם ועד סופו לא נמצא כזה"…

אנו גם שמים לב לכך, שפרעה פונה לאנשיו באמירה הזו 'הנמצא איש כזה' – מדוע היה צריך לפנות לאנשיו ולקבל מהם 'הכשר' למנותו?

על כך עונה הרמב"ן –

"וטעם הנמצא כזה – בעבור שהיה עברי והם שנואי נפש המצריים, לא יאכלו מגעם ולא יתחברו עמהם, כי טמאים הם אצלם, על כן לא רצה למנותו משנה בלא רשותם, ולכך אמר להם שלא ימצאו מצרי כמוהו".

הרמב"ן עוד מעצים את השאלה, מדוע היה צריך פרעה להסתכן ביחסיו עם אנשיו, שבוודאי לא שמחו מכך שאיש זר השנוא עליהם יתמנה למשרה כה חשובה והם ייפגעו מכך. התשובה לכך נמצאת במילה אחת בתוך דברי פרעה עצמו כשפונה בשאלה לאנשיו. נתבונן פעם נוספת בפסוקים, בהם פרעה מודיע על רצונו המהפכני, ונשים לב שהוא מדגיש בדבריו שזה לא מינוי של כבוד אלא תפקיד ביצועי מוחלט עם שליטה מוחלטת, בצורה שאינה מובנת גם בתקופה ההיא שממנים אדם בלי השכלה פורמלית וללא שגדל בתוך העם הזה ונותנים לו את זכות 'המילה האחרונה' ועל פיו יישק דבר –

"וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־עֲבָדָ֑יו הֲנִמְצָ֣א כָזֶ֔ה אִ֕ישׁ אֲשֶׁ֛ר ר֥וּחַ אֱ-לֹהִ֖ים בּֽוֹ: וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אַחֲרֵ֨י הוֹדִ֧יעַ אֱ-לֹהִ֛ים אוֹתְךָ֖ אֶת־כָּל־זֹ֑את אֵין־נָב֥וֹן וְחָכָ֖ם כָּמֽוֹךָ: אַתָּה֙ תִּהְיֶ֣ה עַל־בֵּיתִ֔י וְעַל־פִּ֖יךָ יִשַּׁ֣ק כָּל־עַמִּ֑י רַ֥ק הַכִּסֵּ֖א אֶגְדַּ֥ל מִמֶּֽךָּ: וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל־יוֹסֵ֑ף רְאֵה֙ נָתַ֣תִּי אֹֽתְךָ֔ עַ֖ל כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (מ"א, ל"ח – מ"א).

המילה הזו היא 'אלוקים'!

פרעה הבין שלא מדובר פה בסתם אדם חכם ולא אדם שאומר דבריו מתוך ניתוח כלכלי, ודווקא בגלל השוני במוצאו והעובדה שהבין שכל דבריו של יוסף נובעים מכח-על שלא הכיר לפני כן, ולכן אומר הרמב"ן שרק לאחר שעבדיו הודו שזה משהו אחר ושונה שלא נתקלו בזה לפני כן, או-אז הודיע ליוסף. נראה את לשונו  של הרמב"ן –

"כי רוח א-להים בו. ואחרי שהודו, אמר ליוסף אחרי הודיע א-להים אותך את כל זאת, כי מאשר היה הפתרון טוב ונכון בעיני פרעה ובעיני עבדיו היה בעיניהם כאלו כבר בא הכל כמו שפתר להם: ויתכן שירמוז "את כל זאת" גם למה שספר לו שר המשקים…אמר אחרי שהודיע א-להים אותך החכמה הגדולה הזאת לפתור כל החלומות הנעלמים והסתומים, ולא יפול דבר מכל דבריך, אין נבון וחכם בכל ענין כמוך, וראוי אתה לנהוג שררה ומלכות ולהיות לי למשנה".

האירוע הזה מלמדנו לפי המדרש פסיקתא זוטרתא בפרשתנו, שברגע שהקב"ה החליט שהאדם הזה ייצא מהכלא ויגיע למה שיגיע, אז אין שום דבר שימנע זאת ואין שום שאלה בנושא – גם השונאים וגם האויבים יקבלו זאת. וזה לשונו 0

"..ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו (משלי טז ז)…".

המצרים הבינו שמדובר באדם עם רוח אלוקים, כפי שמגדיר זאת המדרש 'שכל טוב' בפרשתנו וזה לשונו –

"אשר רוח א-להים בו. שמכווין ברוח הקדש ואומר באמת מה שלא ראה ולא שמע, זה שאמר הכתוב 'פלגי מים לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו' (משלי כא א)".

וכפי שמגדיר זאת התרגום יונתן במילים פשוטות –

"איש אשר רוח נבואה מלפני ד' בו" .

המצרים הבינו שרוח הקודש והנבואה היא לא רק בפתרון חלומות אלא גם חכמת דרך ארץ.

הדברים מתכתבים יפה עם דברי רבי אברהם בנו של הרמב"ם, שהכוונה ל'איש אשר רוח בו' זה משהו מקיף ולא ספציפי לתחום מסוים, שהיינו יכולים לומר שזה נובע מחכמה מסוימת וממוקדת, אלא זה מתפרס על תחומים שונים, ולכן בא בוודאי ממקור עליון, וזה לשונו –

"איש אשר רוח א-להים בו. כלומר כח א-לוהי נוסף על כח המדע אשר על ידו השיג מה שהשיג לגלות ולדעת נסתרות אשר קרוב אל הנבואה וזו דוגמת מה שאמר בדניאל 'די רוח יתירא בה' ".

רבי משה אלשיך מרחיב את מה שהתרחש לפני ההודעה ליוסף, על התפקיד הבכיר והמעמד של 'משנה למלך', והחידוש בדבריו שלמעשה פרעה החליט חד-משמעית על תפקידו של יוסף, אבל עשה עצמו כאילו מתייעץ איתם, וזה לשונו –

"והנה פרעה היה עם לבבו למנות את יוסף, ולבל יעכבו עבדיו, עשה כמתייעץ אתם ואמר אל עבדיו הנמצא כזה כו'. אמר אם אומר אליהם הנמצא כזה איש נבון וחכם, הלא יאמרו כי גם חכמי מצרים נבונים וחכמים המה, על כן אמר הנמצא כזה איש אשר רוח א-להים בו, כי בזה לא יוכלו לומר כי כן בחכמי מצרים, כי הלא אם כן למה לא פתרו חלום פרעה…".

רבי משה אלשיך בספרו 'תורת משה' מדייק מהפסוקים, שחוסר התגובה שלהם לדברי פרעה נובע מכך שאכן יוסף מיוחד, אבל למרות אש הקנאה שלהם לא היה להם אומץ להגיד משהו רע –

"…והנה הם עמדו לא ענו, כי ראו כי כן הוא שאין כמוהו, ובאש קנאתם לא עצרו כח להוציא מפיהם מלין…" – רק אחר כך פנה ליוסף – "אז הפך פניו ליוסף ואמר אחרי הודיע אלהים כו'. והוא כי הוא יתברך יהב חכמתא לחכימין כו', ועל כן ודאי כי אחרי הודיע אלהים כו' ולא את חכמי מצרים, יורה כי אין נבון וחכם כמוך".

פרשת מקץ נקראת בימי החנוכה ואנו מאמינים שאין זה יד המקרה [עיין באתר הישיבה מספר דרשות המחברות בין פרשת מקץ לחנוכה]. אנו אומרים בתפילת על הניסים "מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים..", שזו אמירה – שלמרות שהמלחמה הייתה ניסית, היא התנהלה בדרך הטבע, והידיעה שהניצחון אינו תלוי בהכשרה צבאית ולא תלוי בטקטיקה מצוינת, למרות שהיו גם כאלה, אך בני מתתיהו ידעו שהמלחמה היא דתית ושה' ילחם להם ומכח האמונה הצרופה ולמרות שהיו מעטים, ידעו שהם צריכים לעשות את ההשתדלות שלהם וה' יכול להושיע במעט או בהרבה.

ידועים דברי המהר"ל, שלכן הגמרא בשבת מציינת את החנוכה על שם נס פך השמן ולא על הנס הגדול של מעטים מול רבים וגיבורים מול חלשים, מהחשש שבמשך הזמן עלולים לומר שהניצחון במלחמה הוא תוצאה של יכולת צבאית וטקטית ולמרות שהיו מעטים היו לוחמים יותר מעולים. וכך אמר יהודה המכבי, הלוחם הגדול, בנאומו לפני המלחמה נגד חיילי סירון שר צבא ארם שנערך במעלה בית חורון, וזהו תיאורו של ספר החשמונאים –

"ויגיע (סירון) עד מעלה בית חורון, ויצא יהודה לקראתו במתי מעט. וכראותם את המחנה הבא לקראתם אמרו ליהודה איך נוכל אנחנו המעטים להילחם עם ההמון החזק הזה ואנחנו עייפים לא אכלנו היום? ויאמר יהודה נקל כי יסוגרו רבים בידי מעטים ואין מעצור לפני שמים להושיע ברבים או במעטים. כי לא ברוב חיל ניצחון המלחמה ומן השמים הגבורה. הם באים אלינו ברב גאווה ופשע להשמיד אותנו ואת נשינו ואת בנינו ולבוז אותנו, ואנחנו נלחמים על נפשותינו ועל תורתנו, והוא יגוף אותם לפנינו ואתם אל תיראו מפניהם. וכאשר כלה לדבר נפל עליהם פתאום וינגף סירון ומחנהו לפניו" (חשמונאים, א' ג', ט"ז–כ"ג). דבריו של יהודה המכבי הם בעצם 'העתקה' של מה שהתורה מצווה לפני היציאה לקרב, כפי שאומרת המשנה במסכת סוטה –

".. הם באים בניצחונו של בשר ודם ואתם באים בניצחונו של מקום" (פ"ח משנה א' – משנה שאני נוהג להקריא בטקס יום הזיכרון לחיילי צה"ל בישיבה).

אין זה נאום חד פעמי של יהודה, אלא זו השקפת עולם שאותה ראינו אצל יוסף, אמונה ברורה שהכל מאת האלוקים. מצאנו נאום נוסף של יהודה המכבי לפני קרב נוסף על יד אמאוס נגד צבא שמנה ארבעים אלף איש ושבעת אלפים פרשים תחת פיקודם של תלמי, ניקונור וגורגיאס, וכה אמר יהודה לאנשים אשר אתו –

"אל תיראו מהמונם ומעברתם אל תפחדו. זכרו איך נושעו אבותינו בים סוף כאשר רדף אחריהם פרעה בחיל. ועתה נקרא לשמים אם יחפוץ בנו ויזכור ברית אבות והשמיד את המחנה הזה מפנינו היום. וידעו כל הגויים כי יש פודה ומציל לישראל" (חשמונאים א', ד', ח'-י"ב).

ונחתום כהרגלנו בסיפור חסידי על ניסים …

אצל רבי חיים מצאנז שכיחים היו מעשי נסים. לא רק חסידים היו באים אל הרבי, אלא גם "אשכנזים", יהודי גרמניה, שאינם חסידים כלל, וחלקם אף עזבו את שמירת המצוות. והנה דווקא על יהודים אלו היו פועלים מעשי הנסים של הרבי יותר מאשר על החסידים.

פעם אחת בא יהודי אשכנזי אחד מן העיר וינה אל הרבי. היהודי היה לבוש כגוי וכמעט שלא ידע מילה בעברית או ביידיש. סיפר האיש לרבי כי הסתבך במשפט פלילי, ובא כדי שהרבי יברך אותו שייצא מהמשפט בלא נזק. בירך אותו הרבי שייצא זכאי בדין.

אמר האשכנזי לרבי: "מן הסתם, אדוני כבוד הרבי מתכוון לכתוב מכתב בקשה לאדון אלוקים הנכבד. ובכן, מבקש אני לראות את המכתב כדי לוודא שייכתב כמו שצריך ובצורה מכובדת". צחק הרבי ואמר: "עליך לדעת כי הבקשה שכותבים לאדון אלוקים היא סודית ביותר, ולאף אדם אסור לראותה."

השתכנע האיש שכך ראוי ונכון אבל שאל כמה עליו לשלם עבור הטרחה.
"אין צורך," השיב הרבי, "אפילו לא פרוטה אחת." ואולם האשכנזי התעקש לשלם את שכר הטרחה. אין הוא רוצה שהרב יטרח בעבורו בלי שכר, והלא בוודאי יפסיד הרב כמה שעות על כתיבת הבקשה, ועל כן רוצה הוא לשלם.
כאשר ראה הרבי מצאנז שאינו יכול להיפטר מאותו יהודי, אמר: "בסדר, כאשר תיוושע ותצא זכאי, שלח לי שלוש מאות זהובים."
לא חלפו שלושה ימים ואל הרבי הגיע מברק ובו המחאה בסך שלוש מאות זהובים.
באותו זמן שהה בצאנז אחד מחסידיו של הרבי, עני מרוד, שזמן רב היה ממתין לברכותיו של הרבי, אבל הרבי לא נענה לבקשותיו. כשראה החסיד את כל המעשה, התמרמר מאוד ושאל את הרבי: "כיצד זה ייתכן שאני, חסיד נאמן, ממתין שבועות ארוכים לקבל את ברכתך ואיני זוכה לכך. מדוע קיבל האשכנזי את ברכתך בלי להמתין רגע? האם מיוחס הוא יותר ממני, האם גרוע אני ממנו?"

"האם סבור אתה שהנסים נושרים לי מהשרוול?" גער בו הרבי. "במעשים אלו אני מסכן את עצמי ואת ילדיי. כדי להראות לחוטאי ישראל שיש אלוקים בעולם אני מוסר את נפשי. ועכשיו, מה תרצה ממני? האם גם לך אני צריך להראות שיש אלוקים בעולם?"…

נתפלל להקב"ה שיעשה לנו ניסים כמו שעשה לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, ונזכור שבקשה על הניסים איננה במקום ההכנה למלחמה ולא במקום ללמד בני יהודה קשת, והתפילה לניצחון ולנס היא ההבנה שגם אם יש לנו את הכלים הכי טובים בעולם זקוקים אנו לישועת ה' – שנזכה!

שבת שלום וחנוכה שמח לכל בית הישיבה!