גירסא להדפסה

ר' לוי יצחק מברדיטשוב נשא בצעירותו את בתו של אדם עשיר, שהיה גאה מאוד בחתן הלמדן. לאחר החתונה, כשהגיע חג שמחת תורה, התארח ר' לוי יצחק בבית חותנו. בליל החג, כשהתקבצו הקהל בבית הכנסת, ביקשו הציבור לכבד את הגביר. ומכיוון שנהוג היה להזמין את נכבדי הקהל לקרוא בקול את הפסוקים הנאמרים בחג, המתחילים במילים "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת", הזמינו את החתן הצעיר לומר לפניהם פסוקים אלה, לכבודו של החותן העשיר.

הלך ר' לוי יצחק אל מקומו של החזן ואל תיבת התפילה הניצבת שם. על התיבה הייתה מונחת הטלית שנועדה לחזן, בעל התפילה. הוא שלח את ידו אל הטלית, אך בטרם התעטף בה מיהר והניח אותה בחזרה על התיבה. שוב נטל את הטלית ושוב הניח אותה על התיבה. וכך עשה כמה פעמים, והקהל ראו ותמהו. איש לא הבין מדוע משתהה החתן הצעיר דקות ארוכות, וכשראו כי הבחור עומד בדממה ואינו מתחיל את התפילה שלחו אליו את הגבאי. ביקש הגבאי כי יפסיק נא להטריח את הציבור ויאמר את הפסוקים: "ואם לא, חזור למקומך ואחר יחליף אותך". "לא אטריח את הציבור", אמר ר' לוי יצחק, ונטל שוב את הטלית בידו. כמעט שנתעטף בה, אך גם הפעם הניח את הטלית על התיבה שלפניו.

הגביר, שראה את מעשיו המשונים של חתנו, התבייש מאוד. קודם לכן התפאר בו שאין כמוהו בלימוד התורה ובחכמה בכל הארצות, וכעת התבייש בו, וכעס.

החליט הגביר לבייש את החתן הצעיר, ובעצה אחת עם שאר המתפללים שלחו את הגבאי אל ר' לוי יצחק, לסלקו ממקומו שליד התיבה. אך בטרם הגיע אליו הגבאי נשמע קולו של ר' לוי יצחק: "אם אתה למדן ואתה חסיד – אמור אתה 'אַתָּה הָרְאֵתָ!'", והלך מן התיבה. הגביר נמלא כעס ואכזבה מרה. במקום לרוות נחת וכבוד מן החתן, הנה זכה לחרפה ולבושת פנים. ובכל זאת, שתק הגביר ולא אמר לחתנו דבר עד שתמו התפילה וה"הקפות", והם שבו אל הבית.

הגביר נכנס אל ביתו חפוי ראש ומבויש, ואילו החתן הגיע אל הבית כשהוא שמח וטוב לב. באמצע הסעודה לא התאפק עוד החותן ושאל: "בני, אמור לי מדוע התנהגת בצורה מגונה בבית הכנסת? התנהגות כזו אינה ראויה גם לפחוּת שבפחותים! הלא נראית כמשוגע, כאילו נשתבשה דעתך חס וחלילה!"

ענה רבי לוי יצחק: "אספר לך את האמת. כשעמדתי ליד התיבה ורציתי לעטוף את עצמי בטלית ולומר את הפסוקים, פתאום בא והשתתף עמי היצר הרע, ואמר כי ברצונו לומר איתי 'אַתָּה הָרְאֵתָ'. שאלתי אותו: 'מי אתה שתהיה ראוי ומתאים לכך?' והנה הוא השיב לי ושאל אותי את אותה השאלה. אמרתי: 'אני למדן ובקי בתורה', והשיב הוא – 'גם אני למדן'.

'היכן למדת הלכות, ש"ס ופוסקים?' שאלתי. ושוב החזיר לי היצר באותה השאלה: 'היכן למדת אתה?'. עניתי לו: 'אצל הגאונים פלוני ופלוני'. 'גם אני שם הייתי, וגם אני למדתי יחד איתך אצל אותם הגאונים ממש', אמר היצר.

– 'אבל אני חסיד!' והוא משיב: 'גם אני חסיד'. שאלתי אותו: 'והיכן למדת חסידות?' – והיצר עונה לי: 'והיכן למדת אתה?!' – עניתי: 'אני למדתי אצל המגיד הקדוש ממזריטש!'. על כך ענה היצר: 'גם אני למדתי איתך שם, ולכן רוצה גם אני לומר איתך "אַתָּה הָרְאֵתָ"!'

ראיתי כי אינו מניח לי, וכי עודו מחזיק בי בחוזקה ואינו מוותר על רצונו, לכן עזבתי את הטלית ואמרתי לו: 'אם אתה למדן ואתה חסיד – אמור אתה!'. "ועכשיו אמור לי", אמר ר' לוי יצחק לחותנו, "האם לא עשיתי כהוגן?" (מתוך 'זושא').

אחד המשפטים המפורסמים בתורה, שרבים אוהבים לצטט, נמצא בפרשתנו –

"לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו" (ח', כ"א).

בדרך כלל משתמשים בו בהתייחס לנוער, כביטוי לחוסר האמון ביצר הטוב שיש בבני הנוער ושהם מועדים לעשות מעשים רעים. לטוענים כך יש לכאורה סיוע מדברי הכתוב, שיצר לב האם רע כבר מנעוריו. רבים ממפרשי התורה, החל מהמדרשים ועד אחרון האחרונים, מסבירים באופן הזה את הכתוב – שהיחס לצעירים צריך להיות מכוון מטרה, לחנך אותם ולהוציא אותם מתוך יצרם הרע עד שילמדו לבחור בטוב.

נפתח בדברי ה'פסיקתא זוטרתא' [הנקרא גם מדרש 'לקח טוב', משום שפותח את המדרשים במילה 'טוב'. מדרש זה הוא למעשה ליקוט וקובץ של מדרשים מהתלמוד ומכלל המדרשים הקיימים שלוקט וחובר על ידי רבי טוביה בן אליעזר בן המאה ה-11].

"כי יצר לב האדם רע מנעוריו. עלובה עיסה שהנחתומה מעיד עליה שהיא רעה".

וממשיך המדרש ואומר, שהכוונה בפסוק 'מנעוריו' –

"משעה שהוא ננער בעולם"

כלומר: ברגע שנולד כבר יצרו רע ולא בזמן ההריון".

גם רש"י, כמו ראשונים אחרים, הלך בדרך זו תוך דיוק בלשון שכתוב באופן חסר –

"מנעריו כתיב, משננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע".

ברור היה לחכמי ישראל לדורותיהם, שילד נולד עם יצר הרע, אלא שהדיון מהו הזמן המדויק בו מתחיל יצר הרע לפעול אצל האדם. שאלה זו אכן נשאלה כבר במסכת סנהדרין (דף צ"א:) –

"שאל אנטונינוס לרבי: מאימתי יצר הרע שולט באדם, משעת יצירה או משעת יציאה? – אמר לו: משעת יצירה. – אמר לו: אם כן בועט במעי אמו ויוצא! אלא: משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו שנאמר 'לפתח חטאת רבץ'…".

רבי דוד קמחי מגדולי מפרשי המקרא ומחשובי המדקדקים בשפה העברית, הידוע בכינויו הרד"ק [1160-1235] מוכיח מלשון המילה 'יצר', שהוא משעת יצירת האדם –

"קראו יצר לפי שנוצר עמו, ואמר מנעוריו, כי יצר הרע הוא באדם קודם יצר הטוב, כי אין בו יצר טוב בפועל עד שיגדל ויקנהו מעט מעט כמו שאמר "ואיש נבוב ילבב ועַיִר פרא אדם יולד" (איוב י"ד) פירש עַיִר פרא, הוא האדם שנולד והוא נבוב בלא לב כלומר בלא שכל ואח"כ ילבב כלומר קונה לב מעט מעט".

הרמב"ן לקח את הצהרת התורה לכיוון מעשי וטוען, שצריך להבליג על תקופת הנערות אם מעשיהם אינם כל כך ראויים וזו הסיבה שהקב"ה מחל לדור המבול משום צעירותם –

"מלמד עליהם זכות, שיצירתם בתולדת רעה בימי הנעורים ולא בימי הזקנה, ואם כן אין להכות את כל חי"

ומוסיף רבנו בחיי מה קורה עד בר-המצווה –

"…וידוע שאין האדם מתחייב במצוות, שהן מצד היצר טוב, עד י"ג שנה, וזהו שדרשו רז"ל: (קהלת רבה ט, כד) יצה"ר גדול מיצר הטוב י"ג שנה. וכן אמר שלמה ע"ה: (קהלת ד, יד) "כי מבית הסורים יצא למלוך", כי משעה שהוא יוצא מבית הרחם ששם אסור ומוסגר כאדם המוסגר בבית האסורים מיד הוא רוצה למלוך והוא מבקש פי הדד ונמשך אחר התאוות…".

מעניין מאוד מה שמצא 'בעל-הטורים' על החומש, שיש שלושה מקומות בתנ"ך שמופיעה המילה 'מנעוריו' וזה אומר שהמאבק עם היצר מתחיל בנעוריו של האדם וזה מה שמבטיח את עתידו. הדברים אמורים אולי נגד הגישה שיש להתעלם בגיל הזה מעבירות וממעשים שאינם הולמים ולטענתו נכון שהיצר מופיע בגיל זה אבל זה בדיוק הזמן להילחם בו  –

"כי יצר לב האדם רע מנעוריו (בראשית ח'). איש מלחמה מנעוריו (ש"א י"ז, ל"ג). שאנן מואב מנעוריו (ירמיה מ"ח, י"א). לומר – שמנעוריו של אדם צריך להילחם עם יצר הרע ואם יגבר עליו וינצחו, שאנן הוא מנעוריו ושוקט הוא על שמריו".

הגמרא (סוכה נ"ב.) מביאה את מאמרו של רבי עוירא, ויש אומרים שרבי יהושע בן לוי אמרו –

"שבעה שמות יש לו ליצר הרע. הקדוש ברוך הוא קראו רע, שנאמר 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'. משה קראו ערל, שנאמר 'ומלתם את ערלת לבבכם'. דוד קראו טמא שנאמר 'לב טהור ברא לי אלוקים' – מכלל דאיכא טמא. שלמה קראו שונא, שנאמר 'אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך', אל תקרי 'ישלם לך' אלא 'ישלימנו לך'. ישעיה קראו מכשול, שנאמר 'סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי'. יחזקאל קראו אבן, שנאמר 'והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר'. יואל קראו צפוני, שנאמר 'ואת הצפוני ארחיק מעליכם'…".

האלשיך טוען, שהשמות השונים מבטאים מצבים שונים ותהליכים שעוברים על החוטא במקביל להתבגרותו [ועיין בדבריו הארוכים, שתחילה הנער אינו מבחין בין טוב ורע ובשלב שני המותרות משפיעות עליו מאוד ונקרא ערל, מלשון ערל לב, ובשלב הבא נטמא בזימה ועוד עיי"ש].

למדנו בכל אופן, שה'יצר הרע' אינו משהו קבוע וסטטי, אלא משהו דינמי, וככל שעובר הזמן ישנן שתי אפשרויות – או להיכנע לו ואז המצב מחמיר – או להילחם בו ואז הוא דועך.

דרך מקורית מסביר הרב פנחס הלוי איש הורוויץ (1731-1805) שהיה רבה של פרנקפורט-דמיין ומתלמידי המגיד ממזריטש ונודע בכינוי 'בעל ההפלאה' על שם חיבורו. בספרו 'פנים יפות' על פרשתנו טוען דבר חדש, שלדעתו האות מ"ם מהמילה מנעוריו באה לבטא, שיצר הרע של הבוגר יותר גדול ממה שהיה בנעוריו ונחשבת המ"ם כמ"ם היתרון. וזה לשונו:

"כיון שיצרו מתגבר עליו, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, כי בגדלותו הוא רע יותר מנעוריו, ע"כ הוא מצד עצמו כנ"ל".

ברם, דרך שונה לחלוטין בגישה לגיל הנעורים נוקט רבי שמשון רפאל הירש. לדעתו, אין הילד רע מנעוריו, אלא עדיין צעיר וחסר ניסיון כדי לעשות טוב ואין טבעו רע. וכך כותב בפרשתנו –

"עד כמה שהבנתנו מגעת, טעו המפרשים בפירוש המשך הפסוק כי יצר לב האדם רע מנעוריו; זו גם משמעות "נעורים": צעירים רוצים להתפתח מתוך עצמם; רשמים טובים או רעים אינם נקלטים בם דרך קבע. טבע הנער עודנו בתכונתו המקורית, טרם התעטף בטלית של חנופה, עודנו "מנער" מעליו רשמים טובים ורעים. צעירים אינם לא צדיקים ולא רשעים. אוי לו למי שסבור שהילד הממוצע הוא רשע ומרושע! מי שמכיר ילדים, יודה: לא, אין זה נכון, הנוער איננו מושחת, יצר לב האדם איננו רע מנעוריו, לא מנעוריו ישאף האדם אל הרע. בזמנים רגילים – מספר המבוגרים השואפים אל הרע הוא רב ממספר הצעירים. אמת, צעירים עלולים לעשות את הרע, – שכן טרם הורגלו להיכנע לעול מצוות; שליטה עצמית ומשמעת דומות עליהם כעול, ובשאיפתם לעצמאות "ינערו" עול זה מעליהם. אכן, קשה להתגבר על עצמאות זו של הרצון; חוסר הבגרות השכלית מתוה עליה את תו העקשנות; אך עצמאות זו היא היא השורש של האישיות המוסרית שלעתיד….כשהוא מגיע לכלל הכרה, שתכלית המצוה היא חירות, ולא הגבלה, הרי הוא מתמלא התלהבות נעורים, ונודר להתמסר לכל אידיאל נעלה".

שאלת מעמדו של הנער בגיל הנעורים האם הוא טוב או רע העסיקה רבות את אנשי הרוח והאקדמיה בכל העולם כולו. גדולי הפילוסופים התחבטו בשאלה מה המשמעות של "יצר לב האדם רע מנעוריו". מי שנקט בדרכו של הרב הירש היה אחד מגדולי הפילוסופים בעולם, ז'אק רוסו (1712-1778) בספרו רב המכר "אמיל", שם הוא מתאר את גידולו של ילד בשם אמיל בכפר רחוק משאון העיר. הספר מבוסס על רעיונותיו של ז'אק רוסו בדבר החיים הבריאים וההימנעות מהצרות החולות של העיר ועוד כללים חינוכיים נוספים. על מה שכתב בספרו כדרך החינוך הטובה ביותר יצאו עוררים רבים, שטענו שהרעיונות אינם מעשיים. רבים מהמתנגדים לדבריו טענו, שלז'אק רוסו לא היה כל ניסיון מעשי ומה שכן עשה לא היווה הצלחה כבירה… [רוסו שימש פעמיים מחנך של ילדים ממשפחות אצולה, אך שני ניסיונות אלו לא היו מוצלחים ולפי הודאתו של רוסו עצמו "הם לא סרו למרותו והוא לא הועיל להם בדבר"]. גם הפן האישי שלו כהורה לא היה מוצלח לטעמו, בלשון המעטה. הוא עצמו מסר את חמשת ילדיו לבית יתומים וכך נמנע מכל קשר לחינוכם. מאוחר יותר הביע רוסו חרטה על כך וקיימת הערכה לפיה הספר "אמיל" נכתב כדי לרכך מעט את הכישלון החינוכי האישי. מה שחשוב עבורנו הוא, שבספר מביע את השקפתו, שהקב"ה ברא את האדם בצורה טובה והסכנה היא שהאדם יקלקל את מעשיו –

"הכול יוצא טוב מתחת ידיו של בורא עולם, הכול מתנוון בין ידיו של האדם, החינוך הטוב מנסה לא לקלקל את מה שניתן לילד מידי הא-ל…כלל זה בידנו ואין עליו עוררים: יצרים ראשונים שבטבע – הגונים הם לעולם. אין שרירות מלידה בלבו של אדם".

בדרך זו הולך גם מו"ר הרב קוק זצ"ל (אורות התורה פי"א) –

"האדם הישר צריך להאמין בחייו, כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה…האיש הישראלי מחוייב להאמין, שנשמה אלוקית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה".

לסיום נביא מסר מהרב אברהם-יהושע השל מאפטא, שעמד פעם בין קהל חסידיו ואמר: "אני איני מאמין בעצמי אפילו לרגע אחד. אין צריך לומר שהצעירים שבדור צריכים לחשוב כך, אלא אפילו הזקנים שבדור". בתוך הקהל עמד גם זקן אחד בן תשעים שנה, שהיה תלמיד חכם ו'מגיד' מן העיר בּרַאנוֹב, שירת את המגיד ממֶזריטש, ואף זכה לראות קשת של אש על דמותו של רבו בעת התפילה. הביט בו הרבי מאפטא ואמר לו: "אף אתה – היזהר שלא ליסוג לאחור!"

אין ספק שהיצר הרע עובד קשה בכל הגילאים, החל מלידתו של האדם ועד יום מותו וכל אחד ואחד צריך להיזהר, להישמר ולהילחם ביצר הרע, זאת כדי שלא תצא תקלה מתחת ידו.

שבת שלום לכל בית הישיבה!