להדפסת דבר התורה – לחץ כאן

מפורסם וידוע הוא, שכאשר הגיעו הרוסים והאמריקאים למחנות ההשמדה באירופה כדי לשחרר את האסירים השורדים ולבשר להם על כך שהם חופשיים, היו כאלה שלא רצו לזוז ממקומם להפתעת המשחררים. וכן קרה גם במקומות אחרים, כאשר הגרמנים הנאצים ברחו והותירו את השבויים במחנה לבדם, חלק מהאסירים לא רצו לזוז ממקומם, למרות שהבינו שהגרמנים כבר לא שומרים עליהם שלא יברחו ורק בחלוף זמן הפנימו שחל שינוי ממשי במצבם.

מה גרם לחלקם בתחילה לא להצטרף למשחררים? אולי משום שהתרגלו למצבם הנורא שהיה מוכר וידוע להם עד עכשיו, וממילא חששו מהבלתי נודע. יתכן שלא היה להם כוח פיזי ונפשי לנוע ממקומם וחלקם אולי הגיבו כפי שהגיבו עקב חוסר האמון בבני אדם שנפגע אנושות בשהותם במחנה, והיה להם קשה לקלוט שמשהו השתנה ואכן הגרמנים הפסידו במלחמה והם כבר לא יכולים לפגוע בהם.

התיאור לעיל יעזור לנו אולי בהמשך להבין את אירועי נח וכל אשר אתו בתיבה.

ראשית, נעמוד על אחת התופעות המעניינות בתורה, שישנן מילים בתורה הכתובות באופן מסוים אך נקראות באופן אחר [-בלשון חז"ל נקרא 'קרי' ו'כתיב']. כלומר, הקריאה שאנו קוראים בציבור שונה מהכתוב, בהתאם למסורת בעל-פה שעברה מדור לדור. דוגמא אחת מהן נמצאת בפרשתנו ועליה אנו רוצים להתייחס, אך תחילה נביא את דברי הגמרא (נדרים ל"ז:), שחושפת את התופעה של ההבדל בין הכתוב לבין הנקרא וקובעת שזו "הלכה למשה מסיני" וזה לשון הגמרא –

"אמר רבי יצחק: מקרא סופרים, ועיטור סופרים, וקריין ולא כתיבן, וכתיבן ולא קריין – הלכה למשה מסיני".

הגמרא מביאה את כל המקרים בהם יש שינוי בין הכתוב לבין הנקרא – וראה איזה פלא – ברשימה שם לא הובא המקרה בפרשתנו. כוונתי לפסוקים בפרק ח' (פסוקים ט"ו–י"ח), המספרים על היציאה של נח מהתיבה לאחר שקיבל הוראה מהקב"ה לצאת, אך חז"ל והראשונים בעקבותיהם שמו לב כיצד נכתבה הוראה זו וכיצד אנו קוראים זאת בציבור –

"וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֛ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר: צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֖יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ:כָּל־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכָּל־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ (הוצא) הַיְצֵ֣א אִתָּ֑ךְ…וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָי֛ו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ".

מה הסיבה לכך שהגמרא לעיל לא הביאה את הדוגמא מפרשתנו? להערכתי משום שהשינוי הוא לא מילה אחרת מול הכתובה  אלא שינוי בניקוד, וכתוצאה מכך החלפת האות וא"ו באות יו"ד  וכנראה שהגמרא מביאה רק כשיש שינוי על ידי מילה אחרת.

התעלמות זו של הגמרא אינה מונעת מ'ראשונים' ו'אחרונים' לעמוד על התופעה הזו בפרשתנו. ואכן, כל בר-דעת רואה בפרשתנו את ההבדל בין ה'קרי' לבין ה'כתיב'. הנה ראינו, שהכתיב [הנמצא בתוך הסוגריים לעיל] הוא "הוצא" והכוונה בשוני הזה, לפי רש"י – או שייצאו עצמאית או שיוציא אותם בכוח, וזה לשונו –

"(יז) הוצא – הוצא כתיב היצא קרי. היצא, אמור להם שיצאו. הוצא, אם אינם רוצים לצאת הוציאם אתה".

פירוש הדברים, שיש הבדל בין לבקש מהם לצאת, לבין להוציא אותם בעל כורחם, וזה ההבדל בין ה'קרי' וה'כתיב'. ונשאלת השאלה, מה מנע מנוח לצאת מהתיבה ברגע שכלו המים מעל פני האדמה ומדוע נזקק לציווי אלוקי מפורש?

על כך עונה המדרש, שנח נהג מנהג 'דרך ארץ', שכפי שנכנס רק לאחר הוראה אלוקית, כך המתין לפקודה לצאת –

"אמר נח: כשם שנכנסתי לתיבה ברשות, כך איני יוצא אלא ברשות".

דעה אחרת מופיעה במדרש וזו דעתו של רבי יודן, שאמר שאם הוא היה חי בתקופת נח לא היה ממתין, אלא אדרבה היה יוצא בכוח, למרות שמבין את נח שהמתין –

"אמר ר' יודן: אלו הייתי שם, הייתי שוברה ויוצא לי. אלא אמר נח, כשם שלא נכנסתי אלא ברשות כך איני יוצא ממנו אלא ברשות".

הרש"ר הירש משלב בין ה'קרי' וה'כתיב', ולדעתו נח נצטווה להוליך אותם החוצה ובזה נרמז ה'כתיב' – "הוצא". והמילה "היצא" כוונתו – תן להם רשות ללכת ואז הם כבר ייצאו מעצמם –

"תן להם רשות ללכת, והם יצאו בעצמם. הכל נשמו לרווחה, משחזרו למצבם הטבעי".

הרב אהרון-ליב שטיינמן, שהלך לעולמו לפני חמש שנים בגיל מאה ושלוש, שאל בספרו 'איילת השחר' על פרשיות השבוע – מה הכוונה 'אמור להם שיצאו', וכי ידבר לבעלי החיים בשפתם? ומדוע חושש שלא ירצו לצאת, וכי היה להם כל כך טוב בתיבה?

ולכן טוען הרב שטיינמן, שזהו כוחו של הרגל, גם של בעלי חיים, שמכיוון שהורגלו לחיות בתיבה לא יעזבו את מקומם אלא אם כן יוציאו אותם ויסמנו להם לצאת. מאידך גיסא, כותב הרב לגבי האנשים, כי יש להם דעת והם ייצאו מעצמם אם לא ירגישו טוב במקום, וזה לשונו –

"צריך בירור מה הכוונה אמור להם שיצאו וכי ידבר לבע"ח בשפתם, ועוד צ"ב וכי הי' חשש שלא ירצו לצאת, האם הי' להם טוב להמשיך לחיות בתיבה, משמע שבע"ח כיון שאין להם שכל לא משנים ממה שהורגלו ולא הי' טוב שימשיכו לחיות שם, ועל האנשים הסתפקנו (לעיל פסוק ט"ז) אם זה הי' רשות או ציווי, דאנשים אינם כבע"ח כי יש להם דעת ויצאו מעצמם כשירגישו שלא טוב להמשיך להיות בתיבה".

אם נחבר את דבריו של הרב שטיינמן לפתיחת מאמרנו, הרי ההיסטוריה הוכיחה, שגם בני אדם מתרגלים למשהו וגם אם הוא לא כל כך טוב בשבילם, קשה להם מאוד לשנות את ההרגל וייתכן שזה מה שקרה אצל נח, שהשהות הממושכת בתיבה גרמה להם לחשוב שאלו הם החיים וכך נראית המציאות, מול החשש מה יקרה בחוץ.

נראה שזו הייתה כוונת המדרש בילקוט שמעוני צא מן התיבה ח, ט"ז –

"משל לפרנס שיצא מן המקום והושיב אחר תחתיו. כיון שבא, א"ל: צא ממקומך. משל לסופר שיצא למקום אחד והושיב אחר תחתיו. כיון שבא, א"ל: צא ממקומך. כך נח, צא מן התיבה ולא קבל עליו לצאת. אמר: אצא ואהיה פרה ורבה למארה, עד שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם, שנא' כי מי נח זאת לי וגו'…".

ונראה לי לפרש כוונת המדרש, שאותו פרנס שהחליף את קודמו בנמשל הכווה לנח, התרגל לתפקידו למרות שהיה לו קשה מאוד לפרנס את כל סובביו, אבל אלו היו חייו ולכן היה צריך להודיע לו שהוא רק 'ממלא מקום' וצריך לצאת גם אם לא ראה עצמו כפרנס, וכן על אותה דרך במשל הסופר.

לסיום, ישנו סיפור עממי על חכם אחד, שטייל עם תלמידו הנאמן ביער, כשמרחוק הבחין במקום בעל מראה דל ביותר. הוא החליט לבקר שם לזמן קצר ובדרך הוא דיבר עם תלמידו על חשיבותם של ביקורים המאפשרים להכיר אנשים ועל הלמידה שרוכשים מחוויות כאלה.

כשהגיע, הוא ראה את הדלות של המקום ותושביו. בבית הישן וההרוס התגוררו זוג הורים ושלושת ילדיהם כולם יחפים ולבושים בבגדים קרועים ומלוכלכים. החכם התקרב לאיש, שהניח שהוא אב המשפחה ושאל אותו: "בסביבה זו אין מקורות עבודה וגם לא מרכזי מסחר, כיצד אתה ומשפחתך מצליחים לשרוד?" האיש ענה לו בשקט: "חבר, יש לנו פרה קטנה. היא מניבה כמה ליטר חלב בכל יום. חלק מהתוצר אנו מחליפים עבור מזונות מסוימים בעיר הסמוכה, בחלק השני אנו מכינים יוגורט, גבינה וכד' לעצמנו וכך אנו שורדים."

החכם הודה לו על המידע, הסתכל סביבו מספר רגעים, בירך לשלום והלך. באמצע הדרך פנה לתלמידו וצווה לו:

"חפש את הפרה הקטנה, קח אותה לתהום שם ממול ודחוף אותה". התלמיד המבועת התנגד למורו, התווכח עמו וניסה להניאו מבקשתו, הרי הפרה הקטנה הייתה אמצעי המחייה היחיד של אותה משפחה. אבל החכם הלך משם ולא ענה לו. התלמיד המדוכא ביצע את פקודת מורו. הוא מצא את הפרה הקטנה, הוביל אותה עד לתהום הקרובה דחף אותה וראה כיצד היא מתגלגלת בין האבנים ומתה…

המראה הזה נשאר חרוט בזיכרונו וכעבור מספר שנים, אכול רגשי חרטה, הצעיר החליט לעזוב את מורו ולחזור לאותו מקום כדי להתוודות בפני המשפחה ולעזור להם. כסף לא היה לו, הוא החליט שיעבוד חינם בשבילם כדי לעזור להם לקנות פרה קטנה חדשה. ככל שהתקרב למקום ראה שהסביבה השתנתה, העצים פרחו, הבית היה יפה ונקי והילדים שיחקו בחצר. הצעיר הרגיש עצוב ומיואש. הוא היה בטוח שהמשפחה הענייה נאלצה למכור את ביתה כדי לשרוד. הוא החיש את צעדיו. כשהגיע לבית התקבל על ידי איש מאוד אדיב. הצעיר שאל על המשפחה שהתגוררה בבית לפני מספר שנים. ענו לו שהמשפחה ממשיכה להתגורר במקום. הוא לא הצליח להבין מה התרחש, הסתכל על הילדים והכיר אותם, הם נראו יותר גדולים ובריאים, אבל הם היו ללא ספק אותם ילדים שביקר אצלם עם מורו מספר שנים קודם.

הוא שיבח את מה שראה ושאל את האיש (את בעליה של הפרה הקטנה): "כיצד הצלחת לשפר את המקום ולשנות את חייך? " האיש השיב לו בהתלהבות: "הייתה לנו פרה קטנה שנפלה לתהום ומתה, מאותו הרגע היינו חייבים לעשות דברים אחרים, לשנות הרגלים ולפתח מיומנויות חדשות שקודם לא ידענו שאנו מסוגלים להן, ככה הצלחנו להגיע להישגים שהינך רואה".

אם כן, למדנו מהו כוחו של הרגל, וגם מי שמודע לכך שההרגל שלו לא טוב, קשה לו להשתחרר מכך, כאותו אדם מעשן שיודע בשכלו שזה מעשה שפוגע בבריאותו, אך ההרגל מונע ממנו להתנתק מהדבר הרע הזה.

למעשה, ההרגל הוא טבעו השני של האדם ויש עליו לעמול רבות כדי לא להתרגל לדברים שאינם טובים עבורו ועבור סביבתו.

נזכה ונתפלל, שהקב"ה ינחה אותנו להרגלים טובים כפי שאנו אומרים בברכת התורה "ותרגילנו בתורתך", כי ההרגל נותן יציבות וקביעות.

שבת שלום לכל בית הישיבה!