הרבה דברים השתנו אחרי המבול. עולם חדש נבנה וכללים חדשים באו לעולם.
במאמרנו זה נתייחס לשלשה פסוקים בפרק ט' בפרשתנו, המספרים על שינוי משמעותי –
(ב) וּמוֹרַאֲכֶ֤ם וְחִתְּכֶם֙ יִֽהְיֶ֔ה עַ֚ל כָּל־חַיַּ֣ת הָאָ֔רֶץ וְעַ֖ל כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם בְּכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר תִּרְמֹ֧שׂ הָֽאֲדָמָ֛ה וּֽבְכָל־דְּגֵ֥י הַיָּ֖ם בְּיֶדְכֶ֥ם נִתָּֽנוּ: (ג)כָּל־רֶ֙מֶשׂ֙ אֲשֶׁ֣ר הוּא־חַ֔י לָכֶ֥ם יִהְיֶ֖ה לְאָכְלָ֑ה כְּיֶ֣רֶק עֵ֔שֶׂב נָתַ֥תִּי לָכֶ֖ם אֶת־כֹּֽל:(ד) אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ".
על פסוקים אלו יש לשאול מספר שאלות והראשונה והמרכזית שבהם – מה באמת השתנה בעולם לאחר המבול? איזו בשורה מבשר לנו הקב"ה אחרי המבול?
ועוד נשאל ארבע שאלות נוספות:
- מדוע בפסוק ג' מודגש 'מורא' ו'חיתה', ואילו בפרשת בראשית לאחר בריאת אדם הראשון מוזכרת רק המילה 'וְיִרְדּוּ֩ בקרב הארץ', אע"פ שהפסוק בפרשתנו זהה באופן כללי לפסוק בפרשת בראשית – "וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֔ים נַֽעֲשֶׂ֥ה אָדָ֛ם…וְיִרְדּוּ֩ בִדְגַ֨ת הַיָּ֜ם וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֗יִם וּבַבְּהֵמָה֙ וּבְכָל־הָאָ֔רֶץ וּבְכָל־הָרֶ֖מֶשׂ הָֽרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָֽרֶץ" (א', כ"ו) – אם כן, מה מוסיף הפסוק בפרשתנו על מה שנכתב כבר בפרשת בראשית?
- מה ההבדל בין 'ומוֹרַאֲכֶ֤ם' שנכתב בפסוק לבין 'וחִתְּכֶם֙ '?
- האם הבשורה היא, שהקב"ה מרשה לבני נח לאכול כל רמש אשר הוא חי? האם לפני ההיתר היה אסור לאכול בשר, שהרי לכאורה בבריאת העולם נאמר במפורש 'וירדו בדגת הים ובעוף השמים' ומשמע שהיה מותר?
- מדוע נאסר על בני נח לאכול אבר מן החי, בשעה שהותר להם בשר – "אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ" ואילו לאדם הראשון לא נזכר איסור זה?
מצאנו במדרש אגדה הסבר על השינוי שחל אחרי המבול. מה שקרה לפני המבול הוא, שאנשים חטאו ולכן החיות שלטו על בני אדם, ואילו השינוי המשמעותי שחל אחרי המבול היה, שבני האדם שלטו על החיות, משום שחיה שולטת על האדם כשנדמה לה בעקבות הנהגתו שהוא בהמה. נראה את לשון המדרש –
"ומוראכם. לפי שחטאו דור המבול, השליט עליהם את החיות…וכן אמרו אין חיה הורגת את האדם עד שידמה בעיניה כבהמה" (מדרש אגדה פרשת נח, פרק ט', סימן ב').
וכן רש"י בעקבות מדרש 'פסיקתא זוטרתא' מדגיש, שכל זמן שהאדם חי, אז אפילו תינוק חי יש בו כוח יותר מאשר עוג מלך הבשן מת, וזה לשון המדרש ששימש מקור לרש"י –
"ומוראכם וחתכם…תינוק בן יומו חי אין משמרין אותו מן העכברים, שלא ינקרו את עיניו, עוג מלך הבשן מת, משמרין אותו מן העכברים…" (פסיקתא זוטרתא לקח טוב, נח, פרק ט', סימן ב').
ברם, על השינוי הכי משמעותי שחל אחרי המבול מלמד אותנו רב יהודה בשם רב (סנהדרין נ"ט:) –
"אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ – ולא חית הארץ לכם. וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר כירק עשב נתתי לכם את כל".
והגמרא שואלת על רב יהודה, כיצד יסביר מה שנאמר לאדם הראשון 'ורדו בדגת הים' – וכי זה לא היתר לאכילת דגים? ועונה הגמרא: לא!! מה שהתורה התירה לרדות בדגים זה לצורך מלאכה ולא לאכילה. והגמרא שואלת: לאיזו מלאכה ניתן לקחת את הדגים? עונה הגמרא מה שעונה וכן נדרש רב יהודה להסביר את המשך הפסוק, בו הובטח לאדם שירדה בעופות השמים, וגם כאן הגמרא ענתה – למלאכה ולא לאכילה!!
ובכן, מה הסיבה שלאדם הראשון לא הותרה אכילת בשר ואילו לנח הותרה כן? – אומר האלשיך הקדוש, משום שנח היה צדיק תמים, לעומת אדם הראשון שלא היה מגיע לו, משום שהוא גרם למיתה בעולם וזה לשונו –
"…ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל התירו יתברך בשר לבני נח, באומרו כל רמש כו' לכם יהיה לאכלה, מה שאין כן לאדם ולאשתו. אך הוא כי המה חטאו והיו סיבת מיתת כל חי, ואיך יגרעו מהם [מהחיות] להיות לברות למו [פי' למאכל, איכה ד י]. אך נח עשה מצות קונו והחיה את כל הבעלי חיים, …ולכן הטיבו אשר דברו רבותינו ז"ל באומרם (פסחים מט ב) עם הארץ אסור לאכול בשר, כי מותר עם הארץ על הבהמה אין".
לדעת הרבה מן הראשונים בשם המדרש, הסיבה שהותר לנח לאכול בשר, משום שהוא הקריב קרבנות לה' וכך כותב גם ה'אבן-עזרא' (פרק ט', פסוק ג') –
"ואחר שהעלה נח העולות התיר השם לאכול הבשר".
ה'אור-החיים' הקדוש מביא שני נימוקים נוספים – הראשון, שבזכות אכילת הבשר של נח לא הוכחדו מינים אלו, והטעם השני – משום שזה היה שכר עבור מאמציו לטפל בבעלי החיים בתיבה, וזה לשונו –
"…הא'] שבאמצעותו מצא ה' לקיים המין וזולתו לא היה מקיים מין הרמש בלא אדם ובזה זכה הוא בהם. ב]' שהוא טרח בהם ויגע בתיבה, וצא ולמד כמה יגיעות יגע בהם ועליו נאמר (תהלים קכ"ח) יגיע כפיך וגו' (אור החיים בראשית פ"ט, פס' ג').
ידועה שיטתו ועמדתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק בנוגע לאכילת בעלי חיים. מי שליקט את דברי הרב קוק היה הרב דוד כהן, הידוע בכינויו "הנזיר" שהיה בעצמו צמחוני. הוא כתב חוברת בשם 'חזון הצמחונות והשלום' שזה ליקוט משני מאמרים שכתב הרב קוק 'טללי אורות' ו'אפיקים בנגב'. לדעתו מה שהותר לנח לצרוך בשר, דבר שנאסר לאדם הראשון ולכל הדורות עד נח, הוא בעקבות המצב המוסרי של העולם, שהיה בשפל בתקופת המבול ולכן הותר לנח ולבניו לאכול בשר, כדי להבדיל בין אדם לחיה ולבהמה ויידעו להבדיל בין בעלי חיים שמותר להרגם כדי לאכלם ומנגד שופך דם האדם דמו ישפך. עצם ההפרדה הזו בין בעלי חיים לבני אדם היא שיצרה את הרגישות לחיי אדם.
לדעת הרב קוק, באחרית הימים שהעולם יתעלה וישתפר מבחינה מוסרית יחזור המצב להיות כפי שהיה אצל אדם הראשון מאידך גיסא מזהיר הרב קוק שאין מקום עד אחרית היום לאסור את אכילת הבשר. וזה לשונו של הרב קוק, כפי שמובא על ידי הרב דוד כהן –
"…חסרון מוסרי כללי הוא במין האנושי, במה שלא יקיים את הרגש הטוב והנעלה, לבלתי קחת חיי כל חי, בשביל צרכיו והנאותיו" (עמ' ז); וכן "אי אפשר כלל לצייר, שאדון כל המעשים, המרחם על בריותיו, ברוך הוא, ישים חוק נצחי כזה בבריאתו הטובה מאד, שאי אפשר יהיה למין האנושי להתקיים כי אם בעברו את רגש מוסרו על ידי שפֹך דם, יהיה גם דם בעלי חיים".
רבי אפרים מלונצ'יץ בספרו 'כלי יקר' עונה על שאלתנו הראשונה, מה תוספת יש כאן בפרשתנו, שהרי כבר נאמר 'וירדו בדגת הים', וזה לשונו –
"ומוראכם וחתכם וגו'. אף על פי שכבר נאמר וירדו בדגת הים וגו'. מכל מקום הוסיף כאן המורא והחתת לפי שהתיר להורגם ולאכול מהם ולמה ילך השור לטבח ולא ימחה בבעליו אם לא כי יד ה' עשתה זאת!! כי הטיל מוראו של האדם על כל הבעלי חיים אל כל אשר יחפוץ יטה אותם .."
ה'כלי יקר' מוסיף, שבטבע יש דרגות ביצורים השונים וכל דרגה שהיא גבוהה מעל השנייה ברמתה אוכלת את זו שמתחתיה ועל ידי כך מעלה אותה, ואילו אם האדם נמשל לבהמה אין תועלת לנאכלת וזה לשונו –
"…והמפרשים נתנו טעם לדבר לפי שכל נברא ניזון ממה שתחתיו כי הדומם הוא הפחות בכל הנמצאים ניזון מעצמו. והצומח ניזון מן הדומם כי יניקתו מן הארץ, וכל בעל חי ניזון מן הצומח והאדם מין המדבר ניזון מן הבעלי חיים, והני מילי כשהוא עוסק בתורה ובשלימותו אשר עליו הוא נקרא אדם, כי זולת זה הוא נמשל כבהמות נדמה ולמה יאכל את בן גילו ומה שלימות נתוסף לבן גילו כשיאכלנו, כי כל מזון מתהפך לטבע הניזון, ואדם כשיאכל מן הבעלי חיים נתוסף שלימות אל החי לבוא במדרגות מין המדבר, אבל אדם הנמשל לבהמה מה יתן ומה יוסיף לנאכל".
המלבי"ם עונה על השאלה ששאלנו, מה ההבדל בין 'מורא' לבין 'חיתה', בזה ש'מורא' בעלי החיים מאדם יהיה חלק מהתכונות שלהם ו'חתת' פירושו שייכנעו בצורה טבעית, וזה לשונו –
"ומוראכם וחתכם יהיה. שיהיה להם מפניו יראה טבעית, ויש הבדל בין מורא ובין חתת שהמורא הוא שלא יעשה לו רעה, וחתת הוא ההכנעה הטבעיית כמו שיכנע הקטן לפני הגדול, ובאשר בימי נח התחילו החיות הטורפות לאכול בשר ויש סכנה לאדם מפני החיות המזיקות, ברך אותו ה' שייראו מפניו, ויתחבאו ביערות וצחיחים ויברחו מפני בני אדם, והוסיף כי בידכם נתנו לעשות עמהם כחפצכם".
ולקראת סיום מאמרנו, שנגע אך ורק במקצת הנושאים החשובים האלו נשאר לנו להתייחס לשאלה הרביעית – מדוע נאסר על בני נח לאכול אבר מן החי ישירות. על שאלה זו עונה רבי יוסי בר איבו בשם רבי יוחנן במדרש רבה ועונה, שסיבת ההיתר באכילת הבשר לנח, בגלל שהקב"ה רצה לקבוע לו גבולות, שיהיה מותר לו לאכול בשר אבל לא לקרוע אבר מגופו של בע"ח בעודו חי. ואילו לאדם הראשון, שממילא נאסר עליו לאכול בשר, לא היה צריך להדגיש לו את האיסור של אבר מן החי. וזה לשון המדרש –
"אדם הראשון שלא הותר לבשר תאוה לא הוזהר על אבר מן החי אבל בני נח שהותרו לבשר תאוה הוזהרו על אבר מן החי" (בראשית רבה וילנא, פרשת נח פרשה לד, סימן יג).
ראוי להביא את דברי הרש"ר הירש בגישתו ובהסבריו הרציונליים להיתר אכילת בשר בימי נח וזה לשונו –
"משנשתנו חיי האדם, הוא זוכה במזון חדש. מסתבר, שגם זה תלוי בקיצור חיי האדם: מה שנעשה עד כה במשך שבע מאות עד שמונה מאות שנה, ייעשה מעתה במשך שבעים עד שמונים שנה; וההתפתחות המהירה דורשת מזון מן החי. זאת ועוד: הבדלי החום, חילוף עונות השנה והאקלימים, – כל אלה יש בהם טעם להתיר מזון מן החי. על ידי כך האדם תלוי פחות במזון מגידולי קרקע.
וכבר פירשנו את דעת חז"ל, המתאימה לחקירות הגיאולוגים: לפני המבול היה החום יציב, והצמחייה הייתה מרובה; על ידי כך היה שפע של מזון מן הצומח, ולא היה צורך במזון מן החי.
אין התורה רוצה בצמחונים, ואין היא סולדת מפני אכילת בשר; נהפוך הוא: מצוה לאכול בשר ביום טוב (עי' ספרי, דברים טז, יא). אילו היינו במצבנו הפיסי המקורי, לא היה מותר לנו לאכול בשר; אך עתה הבשר הוא צורך לאדם. אולם, מיד עם היתר הבשר, נכנסות לתקפן הלכות מאכלות אסורות. וכן מצינו לאחר מכן, משניתנה תורה לישראל: אין לך מאכל שנאסר בתורה, שאיננו מאכל מן החי; מתחילה הוא נאסר דרך כלל, וגם אחר כך הותר רק בהגבלות רבות. כנגד זה, אין לך צמח ממיני הצמחים, שהוא אסור באכילה, כשהוא לעצמו. "
ובדרך דומה ממש הולך המלב"ים, כאשר לדעתו הסיבה שאצל אדם הראשון נאסרה אכילת בשר, מכיוון שהאנשים היו חזקים, וזה לשונו –
"כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה. כי בימי אדם היו גופות בני אדם חזקים והפירות לא נשחתו עדיין וגם אחר שחיו כולם ע"י נח שפרנסם בתיבה היו כקנינו וברשותו, גם שהאדם לא היה עדיין במדרגת מדבר רק במדרגת חי ולא הותר לו רק הצומח, ולא היה הבדל בינו ובין החי רק שלבע"ח ניתן ירק עשב לאכלה, ולאדם ניתן עשב זורע זרע, שהם הפירות..".
ונסיים בסיפור עם בשר….בבית מדרש קטן בעיירה אי-שם ברוסיה ישבו להם החסידים והתוועדו. הם שתו לחיים, שרו שירי נשמה, אמרו דברי תורה ורוחם הייתה טובה עליהם. נקפו השעות וכשאזל הכיבוד שהוגש למשתתפים, יצא אחד מהחסידים בשם רבי שמואל מונקס כדי להביא כיבוד נוסף. תוך זמן קצר הוא שב כשבידיו סיר מהביל מלא בתבשיל בשר. התבשיל הריחני גירה את תאבונם של המשתתפים והם ביקשו לטעום ממנו, אך רבי שמואל סירב בעקשנות.
"מה לך, רבי שמואל?" לא הבינו החסידים. "תן לטעום מהתבשיל ונוכל להשביע את רעבוננו!". אבל רבי שמואל נותר בעקשנותו. הוא עמד שם כשבידו התבשיל הטעים כשהוא מסרב להניח אותו על השולחן. המשתתפים החלו לכעוס. כמה מהם התרוממו כדי לקחת את הסיר מידיו בכוח, אך רבי שמואל הקדים אותם: הוא נטל את הסיר ורוקן אותו לתוך פח האשפה!
"בל תשחית!" נזעקו כולם. "השלכת סיר של אוכל טוב לתוך פח האשפה, כיצד העזת לעשות זאת?!" הם ביקשו להמשיך ולצעוק עליו כשלפתע נכנס השוחט המקומי בריצה אל בית המדרש. "יהודים, יהודים! אל תטעמו מהתבשיל!" התברר כי הבשר נלקח מבהמה שהיה ספק גדול בכשרותה. שוב התרעמו עליו החסידים, אך הפעם מסיבה אחרת: "האם יש לך רוח הקודש? כיצד ידעת שהבשר לא כשר?"
"לא ידעתי שהבשר לא כשר" הודה רבי שמואל. אך כאשר נסעתי לראשונה לרבינו, רבי שניאור זלמן מליאדי (מייסד חסידות חב"ד), קיבלתי על עצמי החלטה שאם יש לי משיכה חזקה לעשות תאווה גשמית, אוותר עליה. כשאחזתי את תבשיל הבשר בידי, היה לי חשק חזק מאוד לטעום ממנו. כשראיתי שגם המשתתפים מתאווים כל-כך לאכול אותו, הבנתי שמשהו לא בסדר! השלכתי איפוא את התבשיל לפח האשפה, ואכן לא טעיתי" סיים רבי שמואל את דבריו.
שבת שלום לכל תלמידי הישיבה והוריהם ולכל בוגרי הישיבה לדורותיהם.