אגדה עממית, ששמעתי בילדותי, מספרת על הצבעים שהחלו לריב ביניהם. כל צבע טען שהוא החשוב ביותר לעולם והוא אשר מביא הכי הרבה תועלת, אושר ושמחה לעולם. כך, למשל, הסביר הצבע הירוק, שמה שיש בו אין באחרים, משום שהוא מסמל את יופי החיים והתקווה לטוב, שהרי אם נתבונן נראה שכל הצמחים והעצים והעלים הם בצבע ירוק וכן כל בעלי-החיים ניזונים ממנו, מהירוק. הצבע הירוק חתם את דבריו וטען שבלעדיו הרי האנושות הייתה גוועת ברעב ומתה. צחק בקול רם הצבע הצהוב ואמר, שעולם ללא שמש צהובה הרי היה הופך לגוש קרח והרי השמש הצהובה גורמת לשמחה ולחמימות בעולם. התריס כלפיהם הכחול והצביע על השמיים הכחולים והים התכול, אלו הם אשר נותנים לעולם אופק רחב ומרחב עצום שמקרין שלווה לאנושות. וכך, הכתום טען את טענתו על הגזר והדלעת והתפוזים, שכל אלה הם ויטמינים חיוניים לעולם, וכן האדום שטען על עוצמת הצבע שלו, שהוא סמל לגבורה וצבע האהבה, והסגול טען שהוא צבע המלכות והחכמה וכן הלאה. הצבעים המשיכו לריב ואז לפתע ירד הגשם בעצמה רבה וטיפות הגשם פנו לצבעים ואמרו להם: "כמה טועים אתם! החזיקו כעת ידיים ותראו שכאשר אני יורד על הארץ, אתם תתפרשו לרוחב השמים בקשת ענקית ותראו לעולם שאתם יכולים לחיות ביחד ואז כל העולם יבין שכל אחד מכם חשוב ולכל צבע יש מקום ויש תועלת ורק ביחד תביאו לעולם מושלם". ומאז הקשת היא סמל השלום האהבה הענווה והתקווה של האנושות.
יש עוצמה בסיפורי הילדות על הקשת בענן ובכל שנה, כאשר אני מגיע לפרשת 'נח' ולפסוקים הרלוונטיים, אני מעלה חיוך של שמחה וזיכרון מתוק. ואכן, סיפור מתוק זה עונה על שאלה חשובה, מדוע הקב"ה בחר דווקא בקשת לסמל ולאות שלא יביא עוד מבול לעולם.
הרש"ר הירש (פרק ט', פסוק ט"ו) מביא כמה דעות לפניו על הופעת הקשת בעולם –
"…המפרשים הלכו כאן בדרכים שונות: האות היא קשת הפוכה, והיתר פונה אל הארץ; הווה אומר, הקשת היא אות של שלום: תמו חצים משמים…הקשת נראית כמחברת שמים וארץ; הווה אומר: היא מסמלת את הקשר שבין שמים וארץ…הקשת ארוגה מאור ומים, האור מתגלה בעיצומו של הענן, המשפיע חיים ומות; הווה אומר: העולם מתקיים בחסד, אפילו כשמידת הדין מתוחה".
את דעתו ופרשנותו האישית של הרב הירש לטעם שהקב"ה בחר דווקא בקשת כאות וסימן לברית, נביא בסיום מאמרנו, אך בינתיים נעבור לשאלה נוספת – האם הקשת בענן היא 'תופעה טבעית' שהייתה לפני כריתת הברית עם האנושות? או שהיא נוצרה רק לאחר המבול כדי לשמש לאות ברית בין הקב"ה ובין העולם, כפי שלכאורה נראה מקריאה פשטנית של הפסוקים?
שאלה נוספת עולה מקריאת הפסוקים הללו – מדוע צריך עשרה פסוקים לתאר את הברית הזו? וכשנתבונן בפסוקים נראה, שישנן שלוש קבוצות של פסוקים, שכמעט חוזרות על עצמם, ומדוע?
בתחילה יש לנו ארבעה פסוקים על הברית וההבטחה האלוקית שלא יהיה מבול יותר:
(ח) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹקים֙ אֶל־נֹ֔חַ וְאֶל־בָּנָי֥ו אִתּ֖וֹ לֵאמֹֽר:(ט) וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם:(י) וְאֵ֨ת כָּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכָל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ:(יא) וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ".
לאחר מכן, מפסוק י"ב ישנם עוד ארבעה פסוקים, בהם יש תיאור נוסף שלא יהיה מבול והבטחה אלוקית על כך:
(יב) וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹק֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם:(יג) אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ:(יד) וְהָיָ֕ה בְּעַֽנְנִ֥י עָנָ֖ן עַל־הָאָ֑רֶץ וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן:(טו) וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כָּל־בָּשָֽׂר".
ואם זה לא מספיק לנו, הרי יש לנו חזרה נוספת בפעם השלישית, על הברית שלא יהיה מבול:
"(טז) וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹק֔ים וּבֵין֙ כָּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכָל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ:(יז) וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹק֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כָּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ".
נשאלת אם כן השאלה, מדוע התורה כופלת ומשלשת את תיאור הברית שסימנה הקשת?
לפני שננסה להסביר את האריכות והכפילות בהבטחה האלוקית, נביא את דבריו החשובים של הרש"ר הירש לגבי השאלה, מתי בדיוק החלה תופעת הקשת, כאשר לדעתו ברור, שתופעת הקשת נוצרה עם בריאת העולם בששת ימי בראשית והקב"ה השתמש בתופעה זו שקיימת באופן טבעי, כדי להבטיח שלא יהיה יותר מבול, בדיוק כפי שהכוכבים והירח נוצרו בבריאת העולם והקב"ה הבטיח לאברהם, שזרעו יהיה ככוכבי השמים. וכן התחדשותה של הירח והשמש לקביעת המועדים. וזה לשונו:
"…אין הכרח לומר, שעד כה לא הייתה הקשת בענן, והיא נתחדשה רק אחר המבול בעקבות השינויים, שנתחוללו באטמוספירה. הנה מצינו, שהקב"ה הראה לאברהם את הכוכבים ואמר לו: "כה יהיה זרעך" (בראשית טו, ה). וכן הראה למשה ולאהרן את הלבנה בחידושה ואמר להם: "החדש הזה לכם" (שמות יב ב); הלבנה מתחדשת מששת ימי בראשית, – אך חידושה נתקדש בישראל כאות התחדשות רוחנית ומוסרית. וגם עונות השנה מתחלפות מני אז; והן הפכו לאותות בישראל לזכור בהן ימות עולם. וכך ייתכן, שגם הקשת הייתה ידועה מני אז; אך היא הפכה עתה לאות ברית בין ה' לבין האדם. על פי זה יתפרש "נתתי" – פשוטו כמשמעו: את קשתי, מימות עולם נתתיה בענן; מכאן ואילך היא תהיה לאות ברית ביני ובין הארץ" (בראשית ט', י"ג).
נחזור לעניין שלוש הפסקאות החוזרות על ההבטחה שלא יהיה מבול. רבים ניסו להסביר ולפרש את חזרת הפסוקים, אבל נראים לי דברי "המפרש" פרשן עלום שם, המופיע במקראות גדולות. לדעתו שלוש הפסקאות מכוונת כל אחת מהן לתקופה אחרת. ישנה תקופה, שאין צורך שהקשת תיראה כלל, כי הצדיק מגן על דורו, כפי שרש"י מביא בפרשתנו על הפסוק "זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁר־אֲנִ֣י נֹתֵ֗ן בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֑ם לְדֹרֹ֖ת עוֹלָֽם" (ט, י"ב) ומדייק רש"י מזה שלא כתוב 'דורות' מלא – אלא 'דרת' חסר – "…נכתב חסר, שיש דורות שלא הוצרכו לאות, לפי שצדיקים גמורים היו, כמו דורו של חזקיהו מלך יהודה, ודורו של רבי שמעון בן יוחאי".
ויש תקופה, שאין שם צדיק כל כך גדול – "…אבל הם ראויים להצלה, מפני שהקב"ה חס על מין האדם שלא לכלותם, כי בצלם אלקים עשה את האדם שלא לכלותו".
ויש דור, שרמת ההשחתה כל כך גדולה, שממש מסירים מעצמם את היותם צלם אלוקים והיו ראויים אותו דור להשמדה על ידי מבול או כל דרך אחרת, אבל הם ינצלו בזכות בעלי החיים, כמו שחז"ל אמרו, שלפעמים אדם ניזון בשביל הבהמות, שנאמר "אדם ובהמה תושיע ה' " ואדם נושע לפעמים בזכות הבהמה. [עיין מדרש רבה נח, ל"ג סימן א'].
לפי"ז, כאשר הדור ניצל שאין הקב"ה רוצה לכלות את מין האדם, הרי אז הקשת נראית בגלוי לעיני האדם, כדי שיבין שהקב"ה לא השמיד אותם כי לא רוצה לכלות את מין האדם. אבל, כאשר ההצלה היא בזכות בעלי החיים ולא בני האדם, אז הקשת נסתרת ונחבאת בתוך הענן ורק כביכול הקב"ה רואה זאת ואין בני אדם זוכים לראות זאת, שלא יחשבו שזה בזכותם, או בגלל שהקב"ה חמל עליהם – אלא בזכות בעלי החיים.
לפי דברים אלו, הרי הפיסקא הראשונה מדברת על תקופה, בה הצדיקים מגנים על דורם ולכן לא מוזכרת כאן שום מילה על 'אות', אלא יש 'ברית' בין הקב"ה לאנושות, שאם יש צדיקים גדולים, אז הקב"ה לא מביא מבול כי התוצאה של המבול זו השחתת הארץ. ולכן, בפסקה הראשונה שלפנינו נראה, שלא מוזכר כלל אות וקשת וכו' – "וַאֲנִ֕י הִנְנִ֥י מֵקִ֛ים אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתְּכֶ֑ם וְאֶֽת־זַרְעֲכֶ֖ם אַֽחֲרֵיכֶֽם:(י) וְאֵ֨ת כָּל־נֶ֤פֶשׁ הַֽחַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר אִתְּכֶ֔ם בָּע֧וֹף בַּבְּהֵמָ֛ה וּֽבְכָל־חַיַּ֥ת הָאָ֖רֶץ אִתְּכֶ֑ם מִכֹּל֙ יֹצְאֵ֣י הַתֵּבָ֔ה לְכֹ֖ל חַיַּ֥ת הָאָֽרֶץ:(יא) וַהֲקִמֹתִ֤י אֶת־בְּרִיתִי֙ אִתְּכֶ֔ם וְלֹֽא־יִכָּרֵ֧ת כָּל־בָּשָׂ֛ר ע֖וֹד מִמֵּ֣י הַמַּבּ֑וּל וְלֹֽא־יִהְיֶ֥ה ע֛וֹד מַבּ֖וּל לְשַׁחֵ֥ת הָאָֽרֶץ".
בפיסקא השניה, שם כבר מוזכרת הברית, אולם יש שם צורך באות וסימן וזו הקשת, כי זה דור שהקב"ה אינו חפץ להשחיתו, כי אין הקב"ה חפץ במות הרשע ואין רצונו להביא פעם נוספת מבול על הארץ, אבל עשה זאת בחמלתו הגדולה. ולכן, הפסוקים מדברים על ברית שמלווה בקשת בענן – "וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹק֗ים זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙…אֶת־קַשְׁתִּ֕י נָתַ֖תִּי בֶּֽעָנָ֑ן וְהָֽיְתָה֙ לְא֣וֹת בְּרִ֔ית בֵּינִ֖י וּבֵ֥ין הָאָֽרֶץ…וְנִרְאֲתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּעָנָֽן וְזָכַרְתִּ֣י אֶת־בְּרִיתִ֗י אֲשֶׁ֤ר בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֛ין כָּל־נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה בְּכָל־בָּשָׂ֑ר וְלֹֽא־יִֽהְיֶ֨ה ע֤וֹד הַמַּ֙יִם֙ לְמַבּ֔וּל לְשַׁחֵ֖ת כָּל־בָּשָֽׂר".
וכעת נשים לב, שבפיסקא השלישית, הברית והקשת אינם מוזכרים בגלל בני האדם אלא בגלל בעלי החיים – "וְהָיְתָ֥ה הַקֶּ֖שֶׁת בֶּֽעָנָ֑ן וּרְאִיתִ֗יהָ לִזְכֹּר֙ בְּרִ֣ית עוֹלָ֔ם בֵּ֣ין אֱלֹקִ֔ים וּבֵין֙ כָּל־נֶ֣פֶשׁ חַיָּ֔ה בְּכָל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹק֖ים אֶל־נֹ֑חַ זֹ֤את אֽוֹת־הַבְּרִית֙ אֲשֶׁ֣ר הֲקִמֹ֔תִי בֵּינִ֕י וּבֵ֥ין כָּל־בָּשָׂ֖ר אֲשֶׁ֥ר עַל־הָאָֽרֶץ".
וזאת עלינו לדעת, שהרואה את הקשת עליו לברך "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם זוכר הברית ונאמן בבריתו וקיים במאמרו" וגם אם ברך יום קודם ולא עברו שלושים יום צריך לברך מחדש, כי כל פעם זו קשת חדשה.
חז"ל בגמרא (מסכת חגיגה טז.) קבעו, שאין להתבונן בקשת יותר מדי, אבל כמובן לצורך ברכה יש להסתכל על הקשת ולברך. סיבת האיסור איננה ברורה ולשון הגמרא ש'אינו חס על כבוד קונו' מתפרש בכך, שתופעת הטבע הענקית הזו ראויה להתרגשות מחדש כל הזמן ולכן יש להתבונן מעט ולהתפעל ולא כ'מצוות אנשים מלומדה'. ויש הטוענים, שסיבת האיסור להסתכל יותר מדי, משום שהקשת מזכירה לנו את חטאי האדם.
נעיר בשולי הדברים על מהות ההבטחה. טוען הנצי"ב מוולוזין, רבי נפתלי-צבי ברלין, בספרו העמק דבר, שההבטחה לא הייתה שלא יהיה מבול כלל, אלא שלא יהיה על כל העולם בבת אחת, וזה לשונו:
"…לא הבטיח הקדוש ברוך הוא, שלא יהיה מבול כלל, והרי מצוי שטף במדינה אחת, אלא 'לא יכרת כל בשר', אף על גב שישטוף הרבה, אבל לא 'כל בשר'. וגם לא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, לשנות צורת הארץ".
ולסיום, נחזור לשאלתנו בתחילת המאמר, מדוע הקב"ה בחר דווקא בתופעה הטבעית של הקשת בענן, כדי להוכיח על כך שיקיים את הברית ולא יביא מבול לעולם? הרש"ר הירש משיב תשובה נפלאה ומפאת חשיבות הדברים נביאם במלואם:
"…אך אולי יש קשר הדוק עוד יותר בין גווני הקשת לבין כל האמור עד כה. הן זו תהיה הנהגת ה' מכאן ואילך: רבות ומגוונות הדרכים להתפתחות המין האנושי; אך ה' לא יגזור כליה על האדם, אלא יחנכנו לקראת המטרה האלהית – על יסוד השוני ורבגוניות בני האדם. והנה, זו כל עצמה של הקשת: היא קרן אור אחת מלאה וטהורה השבורה לשבעה גוונים – מן הקרן האדומה הקרובה אל האור ועד לקרן הסגולה הרחוקה מן האור ומתמזגת עם האופל; אך כל הגוונים הם אור, והם מצטרפים לקרן לבנה אחת, המאירה במלוא טהרתה. וכך נרמז לנו: כל הרבגוניות של הנפשות החיות, מנפש האדם ה"אדום", החסר מעט מאלהים, ועד לנפש הכהה של תולעת רומשת – כולן נפש חיה בכל בשר; ומעל לכל: כל ריבוי הגוונים של נפש האדם, מן האדם הרוחני המאיר באור הרוח ועד לאדם המגושם, שאור ה' בו מעומעם, – כולם מחוברים אל החיים, וה' פורש עליהם את סוכת שלומו; בכולם שבירת קרן אור של רוח ה'; וגם כהי הרוח המרוחקים מן האור – בני האור המה. – וכן מצינו, שחז"ל מדמים את דרגות הצדיקים לגוונים שונים של אור: מן האור המבהיק של השמש ועד לאור המעמעם של המנורה, – הכל הוא אור יקרות, המתגלה בגוונים שונים. "שבע כתות של צדיקים וכו' ופניהם דומות לחמה ללבנה לרקיע לברקים לכוכבים לשושנים ולמנורת בית המקדש" (ילקוט פ' אמור סי' תרנא)".
יש בדברי הרב הירש מסר חזק – לכל אדם יש מקום בעולם – כל אחד יש בו "צבע" אחר מזולתנו וכך כולנו מרכיבים את הפסיפס האנושי. עלינו, הורים ומחנכים, להפנים את התובנה שהילדים בבית ובישיבה אינם עשויים מקשה אחת ויש להרגיש ולהחשיב כל ילד וילד, להכיר "בצבעו" המיוחד, בין אם מזגו סוער ובין אם מזגו רגוע. יש שכישרונותיו בתחום מסוים והשני בתחום אחר וכל אחד צריך לקבל את המענה האישי שלו. זה האות שבחר הקב"ה, לומר שהעולם יתקיים רק אם נכיר שהוא מגוון ובעל צבעים שונים [והשווה למאמרנו לפרשת תרומה על הגוונים השונים שהיו במשכן].
שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה!