אחת מדמויות ההוד, שנודע בחריפותו הרבה ולשונו החדה, היה הרב יהושע-יצחק שפירא זצ"ל רבה של העיר סלונים, שנקרא בפי כל רבי אייזל חריף )תקס"א – ד' בטבת תרל"ג(. כדי לקבל מושג על גאונותו וחריפותו נציין, שבגיל תשע היה בקי בש"ס ומפרשיו והתקבל לישיבה הגבוהה במינסק, שם סיים את שני התלמודים, הבבלי והירושלמי 69 פעמים!!

אחד הסיפורים המפורסמים אודותיו היה, כשיצא בשליחות בתו הכישרונית והצדקת לחפש עבורה חתן תלמיד-חכם, שיתאים לכישרונותיה ולמה שראתה בביתה. אביה ר' אייזל חריף נסע לישיבת 'עץ-חיים' בוולוז'ין, שהייתה ידועה ברמתה הגבוהה ובתלמידיה הכישרוניים, ובה כיהן הנצי"ב רבי נפתלי צבי יהודה ברלין כראש הישיבה. בתאום מלא עם הנצי"ב, נתן ר' אייזל שיעור מיוחד ומדהים על הסוגיה שנלמדה באותה העת בישיבה ובסיום השיעור הקשה קושייה רצינית וחמורה ביותר, תוך שהוא מבטיח, שמי שיענה עליה כראוי יהיה מועמד מועדף לשאת את בתו. לאחר השיעור המתין לבחור המבריק שיענה על שאלתו הקשה ואכן תור השתרך ליד חדרו של הנצי"ב בו ישב ר' אייזל. רבים ניסו את כוחם בתשובה לשאלה, שהרי מי לא רוצה להיות חתן לגאון ישראל ולבתו המוכשרת והצדיקה. ברם, לאכזבתם הרבה, כולם נדחו על ידי ר' אייזל חריף כשלא הצליחו לפתור את השאלה. לאחר יומיים שלמים, בהם ניסו הבחורים את כוחם והישיבה הייתה כמרקחה, עזב ר' אייזל את הישיבה מבלי שאחד התלמידים הצליח לפצח את השאלה המאתגרת. בעוד הכרכרה עוזבת את הישיבה, רץ אחריו תלמיד הישיבה שניסה גם הוא את כוחו בפתרון השאלה ושמו יוסף שלופר, וזעק לעבר כרכרתו של רבי אייזל: "רבי תעצור! רבי תעצור!". ר' אייזל הורה לעגלון לעצור את הכרכרה, בהניחו שהבחור אכן מצא תשובה ראויה לשאלתו. "האם יש לך את התירוץ לשאלתי?" שאל ר' אייזל. השיב לו הבחור יוסף: "לא! אבל רבי, איך אתה עוזב אותנו ככה בלי לומר לנו את התירוץ? אני רוצה לדעת כיצד מתיישבת הקושיא החמורה שלך, אתה לא יכול לעזוב אותנו ככה!!". חייך אליו בחום ר' אייזל ואמר לו "אתה תהיה מועמד כחתן לבתי". ואכן, לאחר זמן נשא הבחור יוסף שלופר את בתו של ר' אייזל ולימים לאחר התמדתו בתורה שימש כרב העיר סלונים במקום חותנו וחיבר ספרים רבים ביניהם את 'מרכבת יוסף' ו'פורת יוסף' על הש"ס.

סיפור זה על גאון כר' אייזל חריף ממחיש, שכישרון הוא אמנם ברכה משמים, אולם עצם הרצון וההשתוקקות לדעת וללמוד חשובה יותר ומוערכת יותר אפילו אצל גאונים מלידה.

על חשיבות הרצון אנו לומדים גם בפרשתנו. כאשר התורה רוצה ללמדנו על אישיותם של עשיו ויעקב, מקבל יעקב תואר שמהותו אינה ברורה, כי לפי פשט הכתוב רוצה התורה לתאר את הניגודים בין יעקב לעשיו, ובעוד עשיו הוא 'איש שדה', שכל פעולותיו הן מחוץ לבית, הרי יעקב ספון בביתו.

"וַֽיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִֽים"

התרגום יונתן אינו חושב שיש כאן רק תיאור חיצוני-פיזי, שיעקב לא היה אמון על חיים ביער, בשדה ובמלאכת הציד, לעומת עשיו אחיו. אלא, יש כאן משהו הרבה יותר מהותי ופנימי, שמאפיין את הניגוד בין השנים.

"וְרָבִיאוּ טַלְיָא וַהֲוָה עֵשָׂו גְבַר נַחְשִׁירְכָן לְמִצוֹד עוֹפַן וְחֵיוַון גְבַר נְפִיק חֲקַל קְטֵיל נַפְשִׁין דְהוּא קָטַל יַת נִמְרוֹד וְיַת חֲנוֹךְ בְּרֵיהּ וְיַעֲקֹב גְבַר שְׁלִים בְּעוֹבָדוֹי וּמְשַׁמֵשׁ בְּבֵית מֶדְרָשָׁא דְעֵבֶר תְּבַע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ".

ומתרגם את התרגום ה'כתר יונתן':

"ויגדלו הנערים והיה עשו איש יודע ציד לצוד עופות וחיות, איש יוצא שדה הורג נפשות, שהוא הרג את נמרוד ואת חנוך בנו. ויעקב איש שלם במעשיו ומשמש בבית מדרשו של עבר דורש הוראה מלפני יי".

לדברי התרגום, זהו אינו רק הבדל באורח חיים, אלא ניגוד מוחלט בין מי שמתחיל את יומו בציד של בעלי חיים ומסיים את יומו ברצח של בני אדם, מול אדם שכל מעשיו שלמים וטובים וכל כולו רצון לדעת ("תבע אולפן" כלשון התרגום). למדנו, שדרכו של יעקב אבינו לחכמה עברה דרך הרצון העז ללמוד.

זו נקודה ראשונה וחשובה בהבנת תיאור התורה, שיעקב היה 'איש תם יושב אוהלים', שכל ישיבתו באוהלם של שם ועבר היתה מתוך רצון עז ללמוד, זאת למרות שבוודאי החכים רבות מאביו ומסבו אברהם, אבל הוסיף ללמוד בישיבתם של שם ועבר ושהה שם ארבע-עשרה שנה כדי ללמוד דברים נוספים [ועיין מאמרנו לפרשת וישב 'תורת ההתמודדות' בספרי 'אעירה שחר'].

הנהגה נוספת שאפיינה את יעקב-אבינו ואותה הוריש לדורות אחריו היא הערך של שימוש תלמידי חכמים  ואת זאת למדנו מתרגום יונתן – מְשַׁמֵשׁ בְּבֵית מֶדְרָשָׁא דְעֵבֶר".  ולכאורה, איזו תועלת יש בזה שאדם המשמש את רבותיו? אלא, בניגוד למה שאנו רגילים לחשוב, הלמידה ממורה איננה רק דרך השכל, אלא אף מן הדוגמא האישית של אותו מורה. כאשר אדם משמש את רבותיו, יכול לראות את התנהלותם והנהגתם וללמוד מאורח חייהם וכך מתחבר לדרכם. תובנה זו של שימוש תלמידי חכמים באופן פיזי לימד והנחיל יעקב את העולם אחריו ואת יהושע, כפי שמתאר במדרש (אוצר מדרשים):

"גדול שימוש תורה יותר מלימודה, שכן מצינו ביהושע, שנאמר 'ויען יהושע בן נון'. תלמידו של משה אין כתיב כאן, אלא 'משרת משה', ומה שירות היה משרתו? היה נוטל את הדלי ואת הבלנרים (כלים של הבלן) ומוליכו לפניו לבית המרחץ".

אופן אחר של שימוש משה רבינו על ידי יהושע מובא במדרש:

"…'משרת משה', מה שירות היה משרתו? היה משכים בכל יום ובורר את הגס הגס שבמן ואומר: 'זה לרבי משה, זה לרבינו משה'…".

וכן נכתב בבמדבר-רבה (וילנא – פרשת פינחס, פרשה כ"א), שיהושע שרת את משה ולכן לא זכו בניו לרשת אותו בתפקיד:

"אמר משה: 'הרי השעה שאתבע בה צרכי, אם הבנות יורשות, בדין הוא שירשו בני את כבודי?' אמר לו הקדוש ברוך הוא (משלי כז) 'נוצר תאנה יאכל פריה'. בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כוחו, כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו. קח לך את יהושע בן נון, לקיים מה שנאמר 'נוצר תאנה יאכל פריה'…".

גם בתקופה מאוחרת יותר רואים, שאלישע למד מאליהו בדרך של נתינה וזו אחת הדרכים החשובות ללמידה, שעל-ידי שימוש תלמידי חכמים לרבותיהם כך ראה התלמיד את רבו באופן האמיתי והטבעי ולמד מדרכו כלשון המדרש:

"גדול שמושה של תורה יותר מלימודה, שכן מצינו באלישע, שנאמר 'ויען אחד מעבדי מלך ישראל וגו' (מלכים ב' ג'). 'אשר למד' אין כתיב כאן, אלא 'אשר יצק מים ע"י אליהו'. הא למדת, שגדול שימושה יותר מלימודה". (אייזנשטיין) צדקות [המתחיל בעמוד 499].

פסוק זה, המלמדנו על ההבדל בין עשיו ליעקב, פותח בהקדמה "וַֽיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים". חז"ל הבינו, שהתורה אינה כספר חולין, הרוצה רק להוסיף נופך על הספור, אלא התורה מציינת, שרק לאחר שגדלו הילדים נוצר הפער ביניהם. וזאת ללמדנו, שכדי להכיר ולדעת את פנימיותו של הילד, צריך להמתין שיגדל ויתבגר, שאז הנער עושה כבר מה שהוא רוצה ולא מה שאומרים לו הוריו או מחנכיו.

"ויגדלו הנערים וגו'. משל להדס ועיצמוני שהיו גדלים זה אצל זה. כשהם קטנים אין אדם מכיר אותם איזה הוא הדס ואיזה הוא עיצמוני, כיון שגדל ההדס נתן ריחו הטוב ועיצמוני הוציא חוחו. כך עשיו ויעקב – כל זמן שהם קטנים, לא היה אדם יודע איזה מהם יהיה צדיק, ואיזה מהם רשע. כיון שגדלו, היה עשיו איש יודע ציד, שהיה צד הבריות והרגן, אבל יעקב איש תם יושב אהלים, שהיה למד בבית מדרשו של עבר ובבית מדרשו של שם" (מדרש אגדה בובר פרק כ"ה סימן כ"ז).

המדרש (בראשית רבה) ממנו שאב רש"י את פירושו [עיין שם בפסוק כ"ז], כמעט זהה למדרש אגדה שהבאנו לעיל. רק נשים לב, שהמדרש שממנו ציטט רש"י מוסיף ששניהם הולכים לבית הספר ואעפ"כ כל אחד הולך לדרכו. לעתים גם בית הספר לא מצליח לחנך מכל מיני סיבות אובייקטיביות וסובייקטיביות. "ויגדלו הנערים, רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית, ….כך כל י"ג שנה, שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר. לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים. .."

בעניין זה, ידועים דבריו החריפים של רבי שמשון-רפאל הירש כנגד החינוך השווה שקיבלו יעקב ועשיו, כאשר לדעתו של הרש"ר הירש, עשיו יצא לתרבות רעה עקב זה שהושיבו אותו בבית המדרש, דבר שלא התאים לאופיו הסוער. יש בדבריו החשובים חיזוק לדרכנו לשלב מקצועות שונים בלמידה ולתת ביטוי לתכונות השונות שקיימים בנערים [ומפאת אריכות הדברים קיצרנו בהם רבות ועל כן מומלץ לקרוא אל כל דבריו בנושא].

"…הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה – לא רק בתכונותיהם – אלא גם בחינוכם הלקוי. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות. תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנוך לנער על פי דרכו". יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת.

כאשר נקבצו בני יעקב לשמוע את ברכת אביהם…את כולם הוא בירך "איש אשר כברכתו ברך אתם" (בראשית מ"ט, כ"ח), איש איש כסגולותיו המיוחדות לו…הכוח והאומץ, לא פחות מהמחשבה והרגש, ימצאו שם את גיבוריהם…ובמקצועות שונים יקיימו כולם את התפקיד הגדול של הכלל.

המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה – מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד – צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה.

"ויגדלו הנערים", רק משגדלו הנערים והיו לגברים, הופתעו הכל לראות, כי אלה אשר מרחם אחד יצאו, ויחד נתגדלו, נתחנכו ולמדו, היו כה שונים בטבעם ומנוגדים במעשיהם…דווקא משום שאנסו אותו [=את עשיו] להיות חובש את "ספסל בית המדרש", דווקא משום כך הוא מאס עכשיו בכל, והיה כולו בחוץ".

חשוב לציין, שלא רק אופן הלמידה המתודי מעצב את אישיותו של התלמיד, אלא גם ואולי בעיקר האווירה הלימודית והמסגרת בה הוא נמצא. אוירה המייצרת שאיפות ללמידה מעוררת גם את מי שלא כל כך היה מעונין בתחילה להיות חלק מהכלל. ואת זאת למדנו גם מדברי התוספות על הגמרא במסכת בבא בתרא (דף כ"א.), שמתארת את התפתחות בית הספר מלימוד על ידי ההורים ועד הקמת בית ספר:

"התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים, מאי דרוש? כי מציון תצא תורה".

ועל זה אומר התוס':

"לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכוהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשינן בספרי 'למען תלמד ליראה וגו'. גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".

פתחנו את מאמרנו בחשיבותו של הרצון כדי לרומם את האדם להגיע להישגים אישיים ומצאנו בכתביו של הרב קוק קומה נוספת לחשיבותו של רצון האדם בכך שאינו תורם רק לאדם עצמו אלא מרומם את כל הבריאה כולה:

"כמה פשוט הוא הדבר, שבעליית רצונו של האדם, כל הברואים מתעלים ובשפלותו כולם נשפלים" (אורות הקודש חלק ג').

ולסיום, נספר לכם מה שאני נוהג מזה שנים רבות בשבתות ישיבה ללמד את התלמידים שירים שנחקקו בי בילדותי. אחד השירים האהובים עלי במיוחד נאמר בכל בוקר ולקוח מתהילים (פרק ק"ה). השיר בעל קצב איטי יחסית לשירי ימינו, המבטא ומביע את עצם הרצון והשאיפה לדעת וללמוד ולהכיר את ה' וכבר רצון זה גורם בעצמו שמחה לאדם.

"שִֽׁירוּ־לוֹ זַמְּרוּ־לוֹ שִׂיחוּ בְּכָל־נִפְלְאוֹתָֽיו: הִֽתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב  מְבַקְשֵׁי ה' ".

שבת שלום וחודש טוב ומאיר לכל בית הישיבה!