מסופר על ראש ישיבת 'חכמי לובלין', מי שהגה את רעיון 'הדף היומי', הגאון הרב מאיר יהודה שפירא זצ"ל [ז' אדר תרמ"ז –ז' בחשוון תרצ"ד 1887-1933], בעת שערך סיור בשנת תרס"ז באחד מן המקומות שהיו ידועים בחוסר אהדתם לעם היהודי, נתקל באירוע מאוד מוזר – יהודים עומדים ליד לוח מודעות שפרסמה הממשלה ובה הודעה חד משמעית, ש"חל איסור להרוג או לפגוע בגופם של אזרחי המדינה היהודיים". אולם, במקום לראות שמחה על פניהם של העומדים ליד לוח המודעות, ראה רבי מאיר שפירא שאותם יהודים בוכים! מיד כמובן רצה רבי מאיר להבין מה פשר הדבר ותשובת היהודים הייתה ברורה וחדה – להבנתם, משמעות ההודעה היא, שחל איסור להרוג את היהודים, אבל רכושם וכספם וכל אשר להם הוא בבחינת 'הפקר'… ואכן מספר רבי מאיר שפירא, שזה מה שקרה בפועל. אין אנו יודעים מה שם המקום ההוא, אבל עדות לכך מופיעה בספרו 'ניצוצי אור המאיר' (פרשת תולדות עמ' פ"ו).
רבי מאיר שפירא למד מכך הבנה גדולה בפרשתנו, שלכאורה קשה מאוד להבין אחרי ההוראה המפורשת של אבימלך מלך גרר –
"וַיְצַ֣ו אֲבִימֶ֔לֶךְ אֶת־כָּל־הָעָ֖ם לֵאמֹ֑ר הַנֹּגֵ֜עַ בָּאִ֥ישׁ הַזֶּ֛ה וּבְאִשְׁתּ֖וֹ מ֥וֹת יוּמָֽת"
איך יתכן, שלמרות כל הציווי הזה פגעו אנשיו בבארות וברכוש של יצחק וסתמו את הבארות שהם מקור מים חיים? אלא לאחר שחווה את תגובת היהודים למודעות של איסור פגיעה בגופם של היהודים והבנתם שיש כאן היתר לפגוע ברכושם, הבין שאכן אנשיו של אבימלך הבינו את המסר.
לפי זה מובן, מדוע יצחק מגיב בדחיה, כאשר אבימלך ואחוזת מרעהו ופיכול שר צבאו באו לנחל גרר לבקש לכרות עמו ברית לאחר שגירשו אותו מהעיר עצמה ואז יצחק מגיב –
"וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ יִצְחָ֔ק מַדּ֖וּעַ בָּאתֶ֣ם אֵלָ֑י וְאַתֶּם֙ שְׂנֵאתֶ֣ם אֹתִ֔י וַתְּשַׁלְּח֖וּנִי מֵאִתְּכֶֽם".
יצחק ידע מה שאותם יהודים ידעו, שהציווי של אבימלך לא לפגוע בהם היה היתר בקריצת עין לפגוע ברכושם ובממונם ומכאן גם הגיע הפקודה –
"וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל־יִצְחָ֑ק לֵ֚ךְ מֵֽעִמָּ֔נוּ כִּֽי־עָצַֽמְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ מְאֹֽד".
יצחק הבין, שעליו להתנתק מהם וכל המילים היפות לא לפגוע בהם הן רק היתר לפגיעה אחרת ועכשיו שהם באו אחריו לא היסס לומר להם את האמת כאשר הוא לא חלק מהם.
מלמד אותנו רבי מאיר שפירא עוד תובנה עמוקה בדבריו של אבימלך. כאשר ביקש לכרות ברית, אמר לו –
"אִם־תַּעֲשֵׂ֨ה עִמָּ֜נוּ רָעָ֗ה כַּאֲשֶׁר֙ לֹ֣א נְגַֽעֲנ֔וּךָ וְכַאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤ינוּ עִמְּךָ֙ רַק־ט֔וֹב וַנְּשַׁלֵּֽחֲךָ֖ בְּשָׁל֑וֹם אַתָּ֥ה עַתָּ֖ה בְּר֥וּךְ יְקֹוָֽק".
וכי מדוע חשב אבימלך שיצחק יעשה עמו רעה, אם עשה לו טובה? הרי אפילו אבימלך ידע שאחד מהיסודות של אבותינו ושלנו היא 'הכרת הטוב' ומדוע חשש שיצחק ישיב לו רעה תחת טובה?
אלא, דבריו מגלים לנו מה הייתה כוונתו, באומרו – אִם־תַּעֲשֵׂ֨ה עִמָּ֜נוּ רָעָ֗ה כַּאֲשֶׁר֙ לֹ֣א נְגַֽעֲנ֔וּךָ" – אבימלך חשש שיצחק ינהג כמוהו ואמנם לא יפגע בו פיזית אבל יפגע ברכושו, כפי שציווה הוא עצמו לעמו, ולכן רצה לכרות ברית.
ומסיים רבי מאיר שפירא –
"דברי ימי ישראל ספוגים מאורעות אלו למכביר לא אחת הקרבנו חלבנו ודמנו על מזבחותיהם של מדינות זרות קטורת זרה הקרבנו להם תודתם באה אלינו אמנם לידי ביטוי רק בזה ששלחו אותנו בשלום מאתם אף לא זכינו להכרה מלאה מצדם".
מי יגלה עפר מעיניו של רבי מאיר שפירא, שנפטר לפני מלחמת העולם השנייה ושם לצערנו ההיסטוריה הראתה, שבמקום מגוריו בפולין לא הסתפקו אויבינו רק בפגיעה ברכוש, אלא חלק לא קטן מהעם הפולני שיתף פעולה עם הנאצים ורק מיעוט היו 'חסידי אומות העולם' וכמובן לא נדבר על הגרמנים הנאצים עצמם, שגם רצחו וגם ירשו את רכוש היהודים.
גם רבי מאיר שפירא זצ"ל הבין, שהסיפור של אבימלך שהתורה מספרת לנו הוא דגם אחד של אויב ואולי יחסית הקל שביניהם. אין התורה עוסקת בסיפורים היסטוריים לשמם, אלא אם כן אנו מבינים שיש כאן אמירה והדרכה לעם ישראל לדורות. גם השם 'אבימלך' לא מעיד שמדובר באותו אדם שחי גם בתקופת אברהם וגם אצל יצחק. לדעת הרמב"ן, זה יכול להיות אדם אחר וזה לא משנה לגבי המסר המרכזי של התורה בהדגמת סוגים שונים של שונאי ישראל וזה לשונו –
"לא נודע אם הוא אבימלך אשר היה בימי אברהם, או שכל מלך פלישתים בעת ההיא יקרא כן, כי גם בימי דוד יקרא אבימלך. ודעת אונקלוס שהיה בנו…" (פרק כ"ו, פסוק א').
הסיבה שהרמב"ן כותב זאת הוא, משום שמתקופת אברהם ליצחק עברו ארבעים שנה ויש סבירות שזה לא אותו אדם. זה מחזק את דברינו בזה שהתורה רצתה שנלמד מאותם שונאי וצרי ישראל וזה לא משנה מה שמו ומי היה בדיוק. כן כותב גם רש"ר הירש בקשר לפיכול שר הצבא –
"…גם שר הצבא שבימי אברהם נקרא פיכל (לעיל כא, כב). אם אין שני אלה זהים, אפשר ו'פיכל' הוא שם הקשור בשררה, כדוגמת 'אבימלך', שהוא שם לכל מלכי הפלשתים, כך פיכל – 'פי הכל', המפקד לכל שרי הצבא במקום (עיין בראשית רבה נד, ב; סד, ח)".
וכן השם 'פרעה', המופיע בתורה – כל מלכי מצרים בפי התורה נקראים 'פרעה'. רק לחוקרי ההיסטוריה של התקופות השונות חשוב היה לזהות מי היה אותו אדם ומה היה שמו בפועל, אבל מבחינת התורה פרעה לדורותיו ואבימלך לדורותיו הם שונים בדרכם וזהים בכוונתם.
יש להעיר ולהאיר, שפירושו של רבי מאיר שפירא הוא כמעט יחיד בהבנת הספור של אבימלך. רוב הפרשנים ראשונים כאחרונים מבינים מתוך דבריו של אבימלך – "אִם־תַּעֲשֵׂ֨ה עִמָּ֜נוּ רָעָ֗ה כַּאֲשֶׁר֙ לֹ֣א נְגַֽעֲנ֔וּךָ וְכַאֲשֶׁ֨ר עָשִׂ֤ינוּ עִמְּךָ֙ רַק־ט֔וֹב וַנְּשַׁלֵּֽחֲךָ֖ בְּשָׁל֑וֹם" – שכוונתו של אבימלך לא היתה לפגוע ברכושו של יצחק והוא גם לא נתן הוראה כזו, אלא ההצלחה של יצחק הטעתה אותו שיצחק עשה את כל הונו ורכושו על חשבונו ולכן אמר ליצחק –
".. לֵ֚ךְ מֵֽעִמָּ֔נוּ כִּֽי־עָצַֽמְתָּ־מִמֶּ֖נּוּ מְאֹֽד".
ולאחר שיצחק עזב ואבימלך ראה שהוא ממשיך לעשות חיל, הבין שיש עליו ברכת ה' ולכן הזמין אותו לעשות ברית ביניהם ואמר לו – "אַתָּ֥ה עַתָּ֖ה בְּר֥וּךְ יְקֹוָֽק".
גם המשל הידוע במדרש 'ילקוט שמעוני' ועוד מדרשים נוספים מחזק את הטענה, שהוא אכן לא נתן הוראה לפגוע ביצחק, גם לא בצד הכלכלי, וזה לשון המדרש –
"ארי טרף וישב לו עצם בגרונו. אמר: כל דאתי ומפיק, אנא יהיב ליה אגריה. אתא הדין קורא מצראה, דמוקריה אריך ויהב קועיה ואפקיה. א"ל: הב לי אגרי. א"ל: תהוי מגלגלא ואמרת, דעלת בפומא דארי בשלם ונפקת בשלם ואין לך שכר גדול מזה" – בתרגום חופשי מספר המדרש, שלאריה נתקעה עצם בגרונו והודיע שכל מי שיוציא את העצם יקבל שכר. בא קורא מצרי שיש לו מקור ארוך. תחב את מקורו לתוך הגרון של האריה והוציא את העצם וכשביקש שכר אמר לו האריה – לך תספר לכולם, שהיית בגרונו של האריה ויצאת בשלום. כך אמר לו אבימלך ליצחק – תגיד תודה שהיית אצלנו ויצאת בשלום, דבר שאין אנו נוהגים לעשות עם אחרים (ילקוט שמעוני תורה פרשת תולדות רמז קיא).
פירוש מעניין כתב בספרו 'בית הלוי' גאון ישראל רבי יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, רבה של בריסק וראש ישיבת וולאז'ין המעטירה (1820-1892), שלמעשה אבימלך היה מתוחכם וערמומי ונהג כפוליטיקאי משופשף שהפך את עורו. באמת ובמציאות הוא גירש את יצחק, אבל הסיבה ש"מכר" לו הוא שרצה להגן עליו. נראה את לשונו –
"…דיבר עמו בחכמת הפאליטיק [=פוליטיקה] דבתחילה כתוב ויקנאו אותו פלשתים, דהיינו המון העם מאנשי המדינה, ואמר לו אבימלך דהוא המלך לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד. ועתה כשבא אליו אמר לו שכל כוונתו בשלחו אותו היה רק לטובתו של יצחק שלא יקנאו בו המון העם ויגזלו ממנו כל אשר לו, וזהו שאמר וכאשר עשינו עמך רק טוב ונשלחך בשלום, כי השילוח היה רק לטובתך" (בית הלוי פרק כ"ו פסוק כ"ט).
מקוצר היריעה אין אנו מביאים בפניכם את כל הלקחים שניתן ללמוד מאבימלך שהיה מול אברהם, ואבימלך שעמד מול יצחק וכן שאר אויבים שהיו לאבותינו כגון פרעה מול יוסף ופרעה מול בני ישראל לאחר יוסף. אך חשוב לנו לומר, שהתורה רוצה שנפנים מסרים מורכבים ולפעמים סותרים אצל אותו 'מלך אוהב' או 'מלך מתנכל' לאבותינו והפירושים השונים יכולים להתקיים במצבים שונים של היחס לעם ישראל, שמשתנים מתקופה לתקופה אפילו אצל אותו מנהיג כמו שקרה כאן עם אבימלך.
וכפי שחז"ל אומרים בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב פרשת וישלח) –
"אמר ר' יהונתן: כל מי שרוצה לרצות מלך או שלטון ואינו יודע דרכם וטכסיסיהם, יניח פרשה זו [וישלח] לפניו, וילמוד הימנה טכסיס פיוסים וריצוים".
יש פעמים שצריך לנהל פוליטיקה של תכסיסים, ויש פעמים שיש להתנהג בתקיפות. יש גם הבדל בין היותנו בגלות לבין היותנו בארץ ישראל, לדעת לקרוא את המצבים השונים. לא מן הנמנע שיהיו חילוקי דעות איך לנהוג במצבים מסוימים, כפי שקרה עם רבי במדרש הידוע (בראשית רבה וילנא, פרשת וישלח) –
"רבינו אמר לרבי אפס כתוב חד אגרא מן שמי למרן מלכא אנטונינוס, קם וכתב מן יהודה נשיאה למרן מלכא אנטונינוס, נסבה וקרייה וקרעיה, אמר ליה כתוב מן עבדך יהודה למרן מלכא אנטונינוס, אמר ליה רבי מפני מה אתה מבזה על כבודך, אמר ליה מה אנא טב מן סבי לא כך אמר כה אמר עבדך יעקב" – ובתרגום חפשי – ביקש רבי מהמזכיר שלו רבי אפס, שיכתבו אגרת למלך אנטונינוס והוא כתב מ'יהודה הנשיא למלך' וכו'. הלך רבי וקרע את האגרת ואמר לו, שיכתבו 'מעבדך יהודה' וכו'. המזכיר התרעם, למה אתה מבזה את כבודך? ורבי ענה לו, וכי טוב אני מסבי יעקב שכתב 'עבדך יעקב'…".
אמנם, יש מחז"ל שביקרו את התנהלותו של יעקב וטענו, שהיה צריך לנהוג אחרת. על כל פנים, התורה מביאה לנו מצבים שונים ואפשרויות שונות ומנהיגי הדור שהם כפופים לגדולי התורה יכולים וצריכים ללמוד ולדעת מתי כן ומתי לא ומה דומה ומה שונה ומה ההבדל בין מקרה למקרה בין הגלות לארץ ישראל.
נתפלל שנזכה בע"ה ללמוד תורה לחיים בכל התחומים הציבוריים והפרטיים, ושתהיה לנו התורה – תורת חיים.
שבת שלום לכל בית הישיבה!