רבי יעקב-יצחק הלוי הורביץ, הידוע בכינויו 'החוזה מלובלין' (1745 –1815), תלמידו המובהק של רבי אלימלך מליז'נסק ודור רביעי לבעל שם טוב, היה נוהג בעריכת ה'טיש' שלו לכבד מדי פעם אחד מהחסידים החשובים שיגיד דבר תורה. לעתים מיקד את בקשתו, שיבאר ויסביר אותו חסיד קטע מסוים בזוהר הקדוש. הדובר שנבחר תמיד היה אדם בעל שיעור קומה ואברך תלמיד חכם, שבדרך כלל הפליא את השומעים בעומק דבריו. באחת הפעמים, ישב בטיש ילד קטן והאזין ברוב קשב לדבריו העמוקים של הדובר. לפתע היטה ה'חוזה' את ראשו לעבר הילד הצעיר ולחש לו: "האם אתה מבין, ילד יקר, מה אומר הדרשן? נכון שאנו זוכים לשמוע דברים גדולים וסודות עמוקים?" הילד כמובן נענע בראשו להסכמה. או-אז לחש לו ה'חוזה' שוב לאוזנו: "דע לך, שלב טוב חשוב יותר מכל הסודות שנאמרים כאן…".

מה רצה ה'חוזה' לומר לילד? האם ללמדו שהעיקר ביהדות זה הלב של האדם, לא השכל וחכמתו של האדם? האם סתם רצה להרגיע את הילד שבאמת לא כל כך הבין את עומק הרעיונות שאמר אותו אדם? לעולם לא נדע,  משום שכך נהג ה'חוזה' בכל טיש ללחוש לאוזן אחד הילדים את האמירה, שהעיקר הוא הלב של האדם.

אנו נמצאים בעידן בו לשכל יש משקל גדול ומכריע כמעט בכל תחום בחיים. לשכל יש חשיבות גדולה וטוב שכך, אך האם לא הגזמנו? האם ראיית העולם בצורה שכלית מוחלטת איננה לקויה במידה מסוימת? האם השכל לא יכול להוביל את האדם למחוזות של השגיות ושל מיצוי החיים הגשמיים עד תומם, לעומת האדם הרוחני שנותן מקום לרגשות ולאו דווקא לחשבון של רווח והפסד, של תועלת ושל חשבונות תמידיים?

טוב להיזכר בסיפור זה משולחנו של ה'חוזה מלובלין', שיש מקום חשוב בחיים להרגשת הלב, לתמימות הפשוטה והלא מתוחכמת, להתעלמות מהשפע שהחיים מציעים והחשש הכבד שהשפע עלול להפוך ח"ו לפשע. חז"ל הגדירו את חשיבות הלב כרצונו של הקב"ה כך –

"הקדוש ברוך הוא ליבא בעי, דכתיב וה' יראה ללבב" (סנהדרין ק"ו:).

אמנם, ישנה חשיבות גדולה לשכל, אך הלב שמבטא את הרגש והאהבה הוא מעל הכל, כפי שאומרת המשנה בצורה מפורשת (אבות ב'):

"אמר להם צאו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם? רבי אליעזר אומר עין טובה. רבי יהושע אומר חבר טוב. רבי יוסי אומר שכן טוב. רבי שמעון אומר הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר לב טוב. אמר להם רואה אני את דברי אלעזר בן ערך שבכלל דבריו דבריכם".

הלב הטוב אינו מתחשב תמיד ברווח, הפסד ותועלת, אלא מכוון את דרכו בחיים לפעמים על חשבון החיים הפרטיים והאישיים.

בפרשתנו, אנו נפגשים בעשיו ויעקב, שתי דמויות הפוכות. רבות נכתב על ההבדל בין שניהם [וראה גם מאמרנו באתר הישיבה "הדרכים להצלחה" לפרשת תולדות], אולם במאמרנו זה נתעכב על משמעות נוספת בשוני בין שני האחים. מתוך הפסוקים ניתן לראות את עשיו כאיש-הציד הקר והמחושב, שמכוסה דם על ידיו מהציד שהוא עורך, אדם שמחובר למציאות החיים ומגשים את רצונותיו. מוחו ומחשבותיו עסוקים בהגשמת תאוותיו, ממצה את החיים הגשמיים עד תומם ונהנה מכל השפע שמשיג לחייו. לעומתו, התורה מגדירה את יעקב כ'איש-תם יושב אהלים', שמשמעותו ניתוק מהצד המעשי של החיים. יעקב חי לו באוהל בבית המדרש של שם ועבר, עסוק בשאלות החיים מתוך חיפוש וגישה רוחנית, הוא יעקב נמצא במעין מגדל שן של ימינו, אין לו ענין להשקיע מחשבות רבות בצד סידור החיים הגשמיים שלו.

התורה, בהציגה את עשיו ויעקב בצורה זו, מבטאת שני מודלים של צורות חיים, השונות אחת מהשנייה. האחד, מכוון את חייו לפי חשבון קר של הצורך להתמודד עם מציאות החיים, המחייבת אותו לצוד בעלי-חיים כדי לחיות. השני זקוק גם הוא לכל הדברים הגשמיים, אך אינו משקיע כוחות וזמן כדי להשיגם, משום שזו לא מהות חייו והוא יאכל מה שימצא ויסתפק במועט. יעקב חיפש להרגיש את מציאות האלוקים בעולם, מטרידות אותו שאלות מוסריות פילוסופיות שמקומם לבירור הוא בבית המדרש. ברם, עשיו היה משקיע את מחשבותיו לצורך קיומו הפיזי ושלא נטעה שאדם כזה הוא בדרגה שכלית נמוכה. אדרבה, מצאנו בדברי רבנו בחיי את האפיון הזה בין שתי דמויות אלו:

"ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים. כיוון הכתוב לומר, כי אף על פי שהיו האחים האלה תאומים נוצרו בבטן בזמן אחד, אין מעשיהם דומים זה לזה, אבל הם שני הפכים, וכל מידותיהם חלוקות זו מזו, כי עשיו נמשך אחר תענוגי הגוף ויעקב נמשך אחר עצת הנפש, ועל כן אמר: ויהי עשו איש יודע ציד, והוא אומנותו של אדם בטל ומי שרודף אחר תאוות העולם. איש שדה, כאלו אמר איש האדמה, ומזה נקרא שמו "אדום" נגזר מן: אדום, ומן: אדמה, כלומר: שהיה עפריי".

רבנו בחיי טוען, שאדם שעסוק כל יומו רק בסיפוק צרכיו, מסתכל בביטול ובזלזול על האדם הרוחני ששקוע בדברים שלמעלה מן השכל, בסופו של דבר מתחרט על כך ובסופו רואה שכל רדיפתו אחרי החומריות הייתה אך לשווא.

כולנו זוכרים, כאשר הציבור הכללי נחשף לצורת החיים של הרב שטיינמן זצ"ל, שהלך לעולמו בשנה שעברה ונחשב למנהיג הצבור החרדי שמאות אלפים הלכו אחרי מיטתו. בתקשורת הישראלית התענינו מי זה האדם הזה וצילמו כיצד נראה ביתו וכולם היו בהלם. חמישים שנה לא צבעו ולא סיידו את ביתו הישן, הריהוט היה ישן ומיושן ונוטה להישבר והכול היה דל מאוד. או-אז התפעלו מדמותו של הרב שטיינמן והכירו אדם, שהנהיג ודאג למאות ואלפים של אנשים ומשפחות במצוקה ולעצמו לא דאג לכלום. לפלא היה בעיניהם שהוא לא היה צריך את כל זה, העושר והחיים הנוחים לא דיברו אליו כלל. בדרך כלל הציבור לועג לעניות כזו מרצון, הבאה מאדם ששקוע כולו בצד הרוחני של החיים. וזה המשך  לשונו של רבנו בחיי:

"ודבר ידוע כי השתדלותו של אדם במאכל ובמשתה והיותו משתעשע בציד שהם תענוגי הגוף בעולם הזה, הלא היא סיבה לבזות עבודת השי"ת ויראתו, לעשותם טפל ותענוגי הגוף עיקר, וזאת הייתה מדתו של עשו, הוא שאמר: 'ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה', ובעל מדה זו מוצא עצמו עקוב לסוף, הוא שאמר עשו: ויעקבני זה פעמים את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי, ואם יטעם נופת וצוף בתענוגים אינו אלא לפי שעה, והוא עתיד שידאג ויתנחם באחריתו ויצטער מאד על זה, הוא שכתוב: ויצעק צעקה גדולה ומרה, וכן הזכיר שלמה ע"ה בענין רדיפת התענוגים: (משלי ה, ג – ד) "נופת תטופנה שפתי זרה" וגו', "ואחריתה מרה כלענה", זה דרכו של עשו וכל התומכים אשוריו. אבל דרכו ומדתו של יעקב בהפך זה, כי "איש תם" הפך "יודע ציד", ו"יושב אהלים" הפך "איש שדה".

את הגדרת ההבדל בין עשיו ליעקב באופן הזה מצאנו גם אצל הרד"ק, אשר מסביר את לשון הרבים 'אהלים' – שיעקב היה לומד מכל אדם ורודף אחרי החכמה וזה לשונו:

"משגדלו נפרדו במעשיהם זה נתעסק במעשה העולם וזה נתעסק בחכמה והיה הפכו, כי זה יוצא השדה וזה יושב אהלים. ואמר אהלים, לשון רבים, כי היה לומד עם כל חכם שהיה מוצא עם זה ועם זה, כי כל חפצו היה בזה, והיה תם מבלי שום מרמה ועול" (כ"ה, כ"ז).

יש בחז"ל ובפרשנים שסברו, שעשיו התחיל את דרכו מתוך רצון חיובי לדאוג לעצמו ומשפחתו והיה מחובר לחיים הגשמיים מתוך מחשבה בריאה. אך הדרדר מאוד עד כדי מעשיים פלילים של צידת נשים נשואות ופגיעה באחרים.

נראה, שגישה קיצונית זו, המלבישה על עשיו את כל הרעות שבעולם, היא די רווחת בפרשנים ונראה את דבריו של רבי אפרים מלונצ'יץ בפרושו 'כלי יקר':

"ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה. שהיה צד נשים תחת בעליהם כל ארבעים שנה, ולדעת חז"ל (בבא בתרא טז ב) בא על נערה המאורסה על כן קראו יודע ציד היינו לצוד נשים תחת בעליהן רצה לומר היושבות תחת בעליהן, אבל לעולם הלך לצודם בשדות כמו שנאמר אצל נערה המאורסה (דברים כב כז) כי בשדה מצאה על כן קרא לעשו איש שדה כי הלך לבקשם שם כדי שקולה לא ישמע כשתצעק ויהיה ציד לשון צידה ממש, או לשון ציד בפיו על ידי פיתוי כדרך כל מפתה".

מעניינת גישתו השונה לחלוטין של רבי עובדיה ספורנו וכן אבן-עזרא והרשב"ם, שטוענים ששני האהלים שיעקב הקים הם שילוב של רועה צאן יחד עם עבודת הקודש ועבודת ה', וזה לשונו:

"יושב אוהלים. שני מיני אהלים האחד אהל רועי והשני אהל … שבו התבונן להכיר בוראו ונקדש בכבודו".

יוצא לדבריו, שיעקב לא היה אדם מנותק מהגשמיות, אלא ידע לשלב בין קודש לחול, לעומת עשיו שכולו היה חול.

דברי הספורנו מתכתבים היטב עם מה שכותב התרגום יונתן על הפסוק – "וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת" (ל"ג, ט"ז) –

"יַעֲקֹב נָטַל לְסוּכּוֹת וְאִיתְעַכֵּב תַּמָן תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא וּבְנָא לֵיהּ בֵּי מֶדְרָשָׁא וּלְגֵיתוֹי עָבַד מַטְלָן בְּגִין כֵּן קָרָא שְׁמָא דְאַתְרָא סוּכּוֹת" .

ובתרגום לעברית (כתר יונתן) –

 "ויעקב נסע לסוכות ויתעכב שם תריסר חודשי שנה ויבנה לו בית מדרש ולמקנהו עשה סוכות בעבור כן קרא שמו של המקום סוכות".

גישה זו רואה ביעקב אבינו משלב בין אוהל החיים המעשיים לבין אוהלה של תורה, אך המשקל שמקבלת הדאגה לצרכים הגשמיים טפלה לעיקר שזה בית המדרש. וכך מצאתי בדברי המלבי"ם –

"ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכות, לו לעצמו בנה בית קבוע, שישב שם ויעבוד את ה', אבל למקנהו וקניינו עשה רק סכות ארעי, כי העסק במקנה וקנין היה אצלו טפל וארעי, כסוכה שהיא דירת עראי".

ההבדל בין עשו לבין יעקב בגישה לחיים בא לידי ביטוי בפסוקים הבאים בפרק ל"ג –

"(טז)וַיָּשָׁב֩ בַּיּ֨וֹם הַה֥וּא עֵשָׂ֛ו לְדַרְכּ֖וֹ שֵׂעִֽירָה:(יז) וְיַעֲקֹב֙ נָסַ֣ע סֻכֹּ֔תָה וַיִּ֥בֶן ל֖וֹ בָּ֑יִת וּלְמִקְנֵ֙הוּ֙ עָשָׂ֣ה סֻכֹּ֔ת עַל־כֵּ֛ן קָרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם סֻכּֽוֹת".

לענ"ד, התורה רוצה לתאר כאן פרידה בין שני עולמות – בין עולמו של עשיו לבין עולמו של יעקב. יעקב בונה בית-מדרש, דואג במקביל לצאנו ומחדש את ההבנה וההתחשבות בבעלי החיים. יעקב אבינו מדגים לנו בפרשתנו ובפרשה הקודמת שילוב נהדר של בית-מדרש שלצדו חיים של עבודה וחקלאות. בית-המדרש של יעקב אינו מנותק מן החיים, אלא הוא "בית-המדרש של החיים", אשר מבין שיש צורך לדאוג לפרנסה, וכפי שנאמר בפרקי אבות – "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה".

זו הסיבה, שחז"ל מבארים לנו את הפסוק "ויוותר יעקב לבדו" – "שכח פכים קטנים וחזר עליהם". לחזור אפילו בשביל פכים קטנים זו לא בושה, אלא חלק מהבנת החיים, שיש חשיבות לצד הכלכלי של החיים והדרך להשיגם הוא ביושר ובאמת. וכפי שמנמקת זאת הגמרא במסכת חולין (צ"א.):

"ויותר יעקב לבדו – אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? – לפי שאין פושטין ידיהן בגזל". [עיין מאמרנו לפרשת וישלח יעקב  אבינו ויחסו לבעלי חיים ולחייי המעשה ]

אם כן, השילוב הזה שבין חיים של קדושה לבין חיי המעשה היא הייתה היסוד שהניח יעקב אבינו, בניגוד לעשיו ולדורות שיצאו ממנו, שלהם יש שני צדדים לחיים שאינם מתחברים זה עם זה. צד אחד שכולו גשמיות וצד אחר לחלוטין של זרעו של עשיו, שנפשו נמשכת לצדדים הרוחניים של החיים, שמנתק כל מגע עם החיים, לא נושא אישה, מתנתק מבני אדם ומסתגר לפעמים במנזר של שתקנים וכדו'.

לסיום ראוי להביא את דבריו הידועים של רש"ר הירש, על כך שלא רק תכונות מולדות גרמו לשוני שבין עשו ליעקב, אלא גם טעותם של יצחק ורבקה בחינוך שווה לשני הבנים אשר לא התאים כל כך לעשיו.

"…בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודווקא על – ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות (עי' לעיל יב, י). אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה – לא רק בתכונותיהם – אלא גם בחינוכם הלקוי (בראשית רבה סג, יד). כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות (עי' פסוק כד), תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו" וגו' יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגווניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגווניות דרכי חייהם."

רש"ר הירש הבין מה שהיום לצערנו לא כולם מבינים, שכל אחד הוא מיוחד ואינו דומה לזולתו ביכולותיו, בכישוריו ובנטיות לבו ורק בשילוב כולם בונים חברה מתוקנת – וכה דבריו החשובים:

"כאשר נקבצו בני יעקב לשמוע את ברכת אביהם, והלה ראה בהם את שבטי ישראל שלעתיד, לא ראה רק כהנים ומורי הוראה; הנה עמד שם שבט הלויה ושבט המלוכה, שבט הסוחרים, שבט האכרים, ושבט הלוחמים; עמד שם לנגד עיניו העם כולו, על כל סגולותיו הרבגווניות, ועל כל דרכי התפתחותו; את כולם הוא ברך 'איש אשר כברכתו ברך אתם' (בראשית מ"ט, כ"ח), איש איש כסגולותיו המיוחדות לו" (בראשית כ"ה, כ"ז).

שבת שלום וחודש של אור לכל בית הישיבה