להדפסת דבר התורה לחצו כאן

תפילת יעקב – לפרשת מקץ

מאמר זה נכתב כאשר חיילינו הקדושים והאמיצים עדיין נלחמים לסלק את האויב האכזר והרצחני בעזה, צאצאי הנאצים ועוזריהם ימ"ש. אין ספק שזו 'מלחמת מצווה', כאשר טובי בנינו יצאו לקרב מתוך תחושת שליחות גדולה, ולצערנו איבדנו גם חיילים לא מעטים בקרבות הקשים ופצועים רבים רח"ל.

תפילתנו, שהקב"ה ישלח רוח ניחומים וחיזוק למשפחות השכולות וברכת החלמה מהירה לפצועים, ויחזיר את כל החטופים לשלום למשפחתם. ואכן, בימים אלו שומעים אנו כמעט בכל מקום בקשה להתפלל להצלחת המלחמה בכל ההיבטים, ומוצאים אנו אנשים שלא נהגו להתפלל בימים כתיקונם ועתה מבקשים להתפלל בעצמם וכן מבקשים מכל הציבור להתפלל לרפואת יקיריהם ושלא ייפגעו חלילה  במהלך המלחמה.

מהי כוחה של התפילה?

בפרשתנו אנו מוצאים את יעקב אבינו מתפלל ומחנך את בניו החוזרים למצרים להאמין בכוחה של תפילה, וכה מברך אותם –

"וְאֵ֣-ל שַׁ-דַּ֗-י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת־אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ין וַאֲנִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי" (מ"ג, י"ד).

את התפילה הזו של יעקב בפרשתנו רואים חז"ל לא רק כתפילה לשעתה – שהקב"ה יתן להם רחמים – אלא בעיקר כדי להעביר מסר לבנים, שמה שישיגו במצרים זה יהיה בזכות ובכוח התפילה.

כמו כן, לדעת חז"ל במדרש אגדה (שם), מה שאמר יעקב בהדרכתו לבניו "…רַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ" – האיש אליו התכוון יעקב הוא הקב"ה בכבודו ועצמו ולא כפי המובן מהפשט שה'איש' הוא המלך המצרי, זאת לפי הנאמר 'ה' איש מלחמה'.

קומה נוספת בתפילתו זו של יעקב היא, שלמעשה מדובר בתפילת נבואה לעתיד לבוא, וזה לשון מדרש אגדה –

"וא-ל ש-ד-י יתן לכם רחמים לפני האיש. זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר בו ה' איש מלחמה (שמות טו ג') ושלח לכם את אחיכם. אלו עשרה שבטים שגלו בגלות ראשון…דבר אחר בחורבן ראשון ובחורבן שני".

למדנו אם כן, שאותה תפילה של יעקב איננה רק תפילה פשוטה להצלחת הבנים בשליחותם, אלא מורכבת גם מהדרכה והעברת מסר לבנים על כוחה של תפילה וכן נבואה על העתיד להיות בכל מיני תקופות.

מתוך תפילתו זו של יעקב למדנו על פי חז"ל, שתפילה למען אחרים מותר לה ואף כדאי שיהיו בה גם אלמנטים אישיים וזה לא פוגם מעוצמתה ויעילותה של  התפילה חלילה ואולי אדרבה תפילה כזו נעשית יותר מעומק הלב. אין ספק, שאם אדם מתפלל מתוך מצוקה אישית או תפילתו היא חלק מבקשות  אישיות כגון שאיפה לאושר, שלווה או בריאות טובה, ועושה זאת  דרך תפילה למען האחר, יש בזה גם מידה טובה של המתפלל על חברו שנענה תחילה [כפי שיוסבר להלן], ובדרך כלל זה מגביר ומעמיק את התפילה אצל המבקש. חז"ל למדו זאת ממילה אחת שבתפילה – "וא-ל ש-ד-י יתן לכם רחמים" – הכינוי ש-ד-י לקב"ה חדש, ולכן זה הביא את חז"ל לדרוש בפסיקתא זוטרתא (לקח טוב, שם) –

"…וא-ל ש-ד-י. אמר להם מי שאמר לעולמו די, הוא יאמר די לייסוריי…".

כוונת חז"ל, שהקב"ה שברא את העולם וכידוע כדור הארץ התרחב והתרחב עד שהקב"ה שם גבול ואמר די , כך יעקב אומר להם בתפלתו, שהקב"ה ישים גבול וידאג לשים קץ וסוף לייסורים שלו , ומאותה הנהגה אלוקית ישים גבול למצב הקשה של האחים והתסבוכת בה נקלעו והקב"ה ייתן להם רחמים.

אנו לומדים מתוך כך, כי מי שזקוק לרחמים יש בו את היכולת להרגיש עמוק בלבו את הצורך של הזולת לרחמים, ולכן אמר להם 'וא-ל ש-ד-י יתן לכם רחמים'.

חז"ל בגמרא (בבא קמא צ"ב.) קבעו לכך מטבע לשון המוכר לכולנו. מספרת שם הגמרא, שרבא שאל את רבה בר מרי מה המקור לכך למה שאומרים רבנן – 'כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה'.

רב מרי ענה לרבא מאיוב – "וה' שב את שבות איוב בהתפללו בעד רעהו".

רבא השיב לרב מרי: אתה למדת משם, ואני לומד ממקור אחר – "ויתפלל אברהם אל האלוקים וירפא אלוקים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וגו' וכתיב 'וה' פקד את שרה כאשר אמר' וגו', כאשר אמר אברהם אל אבימלך".

לעניות דעתנו, גם מתפילת יעקב בפרשתנו לומדים זאת, שביקש רחמים על בניו וזה נעשה בכוונה גדולה כי גם על עצמו התפלל שיפסקו ייסוריו .

אמר לי קרוב משפחה חולה כשבקרתי אותו בחוליו בבית החולים שלבריא קשה להבין מה חש החולה באמת למרות רצונו העז להקל על החולה וכן השבע קשה להרגיש מה מרגיש הרעב,

תפילתו של יעקב לפני שירדו האחים למצרים נבעה מתוך מצוקה, שבתחילה לא הסכים לשלוח את בנימין עם יהודה למצרים  ולבסוף נאלץ להסכים למרות שהיה נחרץ בדבריו ליהודה שלא ישלח את בנימין, אך המציאות של הרעב הקשה הכריע אותו כי היא  יותר חזקה מכל אמירה וגם יעקב נאלץ לחזור בו ולהתאים עצמו למציאות. וזה לשון המדרש –

"…זה הוא שאמר הכתוב 'על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא' (תהלים לב,) – רבנן אמרי: הכתוב מדבר באבינו יעקב על זאת יתפלל כל חסיד זה יעקב. לעת מצוא, זה בנימין שהוא מצויין שלשבטים. אתמול הוא אומר לא ירד בני עמכם (בראשית מב, לח) ועכשיו הוא משלחן ומתפלל עליהם".

כדי להמחיש מדוע נאלץ יעקב לשלוח את הבנים, וזה מה שהכניס אותו למצוקה רגשית גבוהה ולבסוף כשהסכים מחוסר ברירה נבעה תפילתו מעומק הלב, נביא משל מתוק מהמדרש –

"מעשה בשני חסידים שפירשו בים הגדול לדבר מצוה. עמד עליהם הנחשול שבים וביקש לטבע ספינתן. אמר חד מינהון: לית ביש מן דא [=אין גרוע מזה], ….אמר ליה חבריה: ואית ביש רב מן דא [=ויש גרוע מכך]. אמר לו: אנו על שערי מיתה ואית לך ביש מן הדא? [=אנחנו על שערי מוות ואתה אומר שיש גרוע מכך??]. אמר ליה: אין [=כן]. אמר לו: ואיזה זה? זה יום שבנו אומר לו תן לי פת ואין לו מה יתן לו. תדע לך, שהרי יעקב אבינו כל זמן שהייתה קופה מלאה פת היה לועס ואומר 'לא ירד בני עמכם', וכיון דחסלת אמר 'ואת אחיכם קחו' (בראשית מג, יג). התחיל מתפלל עליהם 'וא-ל ש-ד-י יתן לכם רחמים".

המשל של חז"ל ממש מזעזע וממחיש שיש יותר גרוע ממוות, וזה כאשר הורים אינם יכולים לתת לבנם מזון בסיסי כדי לחיות, או כשיש חלילה  קטסטרופה אחרת וההורים אינם יכולים להושיע. אין גרוע מכך!!!

כידוע, לפי דברי הגמרא (ברכות דף כ"ו:), מי שתיקן את תפילות שחרית מנחה וערבית הם האבות הקדושים –

"תניא כוותיה דרבי יוסי ברבי חנינא: אברהם תקן תפלת שחרית – שנאמר וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם, ואין עמידה אלא תפלה, …..יצחק תקן תפלת מנחה – שנאמר ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב, ואין שיחה אלא תפלה, שנאמר תפלה לעני כי – יעטף ולפני ה' ישפך שיחו, יעקב תקן תפלת ערבית – שנאמר ויפגע במקום וילן שם, ואין פגיעה אלא תפלה, שנאמר ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי".

שונה יעקב משאר האבות, בזה שמוטיב התפילה אצלו היה ממש מרכזי באישיותו ובאורח חייו .מצאנו בספר בראשית מספר פעמים שיעקב התפלל לקב"ה. התפילה הראשונה שעליה התבססה הדעה בחז"ל שיעקב תיקן תפילת ערבית היא תפילתו של יעקב, כאשר יעקב נמצא בודד ובורח מפני עשיו אחיו – "ויפגע במקום וילן שם". מעבר לכך שהתורה מתארת שזה היה כאשר השמש שקעה, הרי תפילת הלילה מבטאת גם את המצב הנפשי של יעקב, מצב של אי-ודאות, של חושך וסכנות שליוו את כל מסכת חייו.

מעשה אבות סימן לבנים – מכאן ואילך עם-ישראל מתפלל תפילת ערבית לא רק מבחינת זמנה בלילה, אלא המיוחד בתפילת ערבית שהיא תפילה בעת 'חשיכה', זו תפילה האומרת ליהודי, שאם חלילה הוא נמצא ב'חשיכה' פיזית או רוחנית, ישנן לעצמו את דברי דוד המלך – "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע" – מתוך אמונה וידיעה שהקב"ה עמו גם בחושך.

וזאת יש לדעת, שבזכות יעקב אבינו ע"ה הקב"ה מקבל את תפילתם של ישראל בכל הדורות. אמנם, אנו מזכירים את כל האבות הקדושים – "אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב" – ברם זכותו של יעקב אבינו, אביהם של ישראל, דומיננטית לקבלת תפילתם של ישראל. יעקב נחשב 'בחיר האבות', כפי שחז"ל אומרים במדרש רבה (פרשת וישלח פרשה עו סימן א') –

"הבחור שבאבות והבחור שבנביאים – הבחור שבאבות זה יעקב שנאמר (תהילים קל"ה) "כי יעקב בחר לו י-ה".

והזוהר הקדוש כותב (פרשת וישלח דף קס"ח עמוד א) –

"תא חזי צלותא דאבהן קיימו עלמא, וכל בני עלמא עלייהו קיימי וסמכין לעלם ולעלמי עלמין…וקיומא דיעקב איהו קיומא שלים יתיר מכלהו ובגין כך בשעתא דעאקו לבנוי דיעקב קודשא בריך הוא אחמי קמיה דיוקנא דיעקב וחייס על עלמא…".

הזוהר הקדוש הוא המקור לדברינו, שאמנם תפילת כל האבות – עליה אנו קיימים ובטוחים וסומכים שזכות זו לא תפוג לעולם, אבל מכולם זכותו של יעקב היא המכרעת והחשובה ביותר.

מצאנו תפילה נוספת של יעקב, שנחשבת כיסוד התפילה של עם-ישראל והיא בעת החשש למלחמה – בתחילת פרשת וישלח לפני המפגש עם עשיו. גם משם למדנו תובנות חשובות על תפילה בעת צרה ובזמן מלחמה –

"ויאמר יעקב – א-לוהי אבי אברהם וא-לוהי אבי יצחק, ה' האומר אלי שוב לארצך ולמולדתך ואיטיבה עמך… הצילנו נא מיד אחי מיד עשיו כי ירא אנוכי אותו, פן יבוא והיכני אם על בנים".

ידועים דברי חז"ל, שיעקב נקט שלשה אמצעים לקראת המפגש עם עשיו – דורון, תפילה ומלחמה. יעקב ראה בשלשת האמצעים הללו את הדרך להתגבר על עשיו. בניגוד למה שיש החושבים, שכל אמצעי כאן הוא בפני עצמו – או דורון, או תפילה או מלחמה – הרי נראה ששלושת הדברים האלו משלימים אחד את השני. גם אם תפרוץ מלחמה הרי הדורון יצנן את רוח הקרב והתפילה תביא לניצחון. יעקב מלמד אותנו, שאין להסתמך רק על תפילה וכמו כן אין להסתמך רק על מלחמה או רק על מתנות, אלא צריך את שלשתם.

הדברים הללו מתכתבים עם דברים מעוותים, אותם שמעתי בצער במלחמה זו מחבר כנסת מסוים שאמר, שהציבור שאותו הוא מייצג יתפלל וזה יהיה תפקידו במלחמה ושאר העם ילחמו. זו חלוקת תפקידים מעוותת ואינה מוסרית! הרי גם הלוחם צריך להתפלל וגם המתפלל לא יכול לסמוך על נס שתפילתו לבד תועיל, כפי שלא ראינו אדם שצריך לעבור ניתוח ר"ל להוציא גידול ממאיר מגופו ויבקש שיתפללו שהגידול ייעלם ויוותר על הניתוח, אלא עליו לבקש רחמים ולהתפלל שהניתוח יצליח ובעזרת ה' יבריא.

הזוהר הקדוש (פרשת וישלח דף קס"ז עמוד ב') מלמד אותנו יסוד נוסף במהות תפילתו של יעקב, שהוא הבסיס לתפילתם של הצדיקים בכל הדורות, שתפילת צדיק נחשבת כתפילת של רבים שעליה כותבת הגמרא שהיא ערובה שהקב"ה מקבל תפילה זו, וזה לשון הגמרא (ברכות ח'.) –

"מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון – אימתי עת רצון – בשעה שהצבור מתפללין. רבי יוסי ברבי חנינא אמר, מהכא: כה אמר ה' בעת רצון עניתיך. רבי אחא ברבי חנינא אמר, מהכא: הן אל כביר ולא ימאס, וכתיב: פדה בשלום נפשי מקרב – לי כי ברבים היו עמדי. תניא נמי הכי, רבי נתן אומר: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, שנאמר: הן אל כביר ולא ימאס, וכתיב: פדה בשלום נפשי מקרב – לי וגו'. אמר הקדוש ברוך הוא כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור – מעלה אני עליו כאילו פדאני, לי ולבני, מבין אומות העולם".

ומסביר הזוהר שם, מדוע יש כוח בתפילת רבים, משום שהתפילה מגוונת על ידי אנשים שונים עם כוונות שונות ובקשות שונות והמיית הלב שונה, בדיוק כמו המיתרים השונים בכינור שיוצרים יחד את המוסיקה הנפלאה, כך כשתפילה כזו עולה לכיסא הכבוד היא ערבה לפני בורא עולם, משום שהיא מייצגת את כלל ישראל ולכן הקב"ה לא מואס בתפילת כזו, מה שאין כן תפילת יחיד שהיא בגוון אחד ואז יש מקום לבדוק מה כוונתו ומה כוחו ומהם זכויותיו. ולכן כותב הזוהר, שכוחו של הצדיק כמו יעקב וככל הצדיקים בכל הדורות, שתפילתם זו נחשבת כתפילת רבים, משום שהם מצליחים להתפלל בגוונים השונים של עם-ישראל  והקב"ה מתעטר בתפילתם כתפילת רבים, וזה לשון הזוהר שם –

"וגם הולך לקראתך…דקודשא בריך הוא אתרעי תדיר בצלותהון דצדיקיא ומתעטר בצלותהון…נטיל כל אינון צלותין ועביד מנייהו עטרה לחיי העולמים ואוקמוה, וכל שכן צלותהון דצדיקיא דקודשא בריך הוא אתרעי בהו ואתעבדן עטרה לאתעטרא באינון צלותין לקודשא בריך הוא…ומתעטר בההוא צלותא בגין דסלקא בגוונין סגיאין ואתכלילת מכמה סטרין ובגין דאתכלילת מכמה גוונין אתעבידת עטרה ומנחא על רישא דצדיק חי העולמים וצלותא דיחיד לאו איהי כלילא ולאו איהי אלא בגוון חד ועל דא צלותא דיחיד לאו איהו מתתקנא לאתקבלא (אלא בצלותא) כצלותא דסגיאין, ות"ח יעקב כליל הוה ועל דא צלותיה תאיב לה קודשא בריך הוא".

לסיום, נביא מדבריו של אחד מניצולי שואת אירופה, שגם ממנו נלמד על כוחה של תפילה לעורר נשמות ולהושיע.

"מדי בוקר, עת הצטופפנו במסדר במחנות המוות, מלמלו שפתי תפילת שחרית, ובדמעות חמות שפכתי ליבי לפניו, 'אל תירא, החזק מעמד ועוד תזכה לראות במפלתם של צוררי ישראל… עוד תזכה להצטרף לבוני ירושלים!'

"ערב שבת במחנה ההשמדה בירקנאו. לפנות ערב קבלנו פרוסת לחם. בליל שבת נהגתי לקדש על חצי פרוסה ולאוכלה כסעודת שבת, את חציה השני שמרתי ליום השבת. החבאתי מתחת לזרועי, איתה ישנתי, ואיתה רצתי בבוקר ל'חבורת החימום'.

"התחלתי להתפלל שחרית של שבת. לצדי עמד יהודי מבוגר ממני, הוא חש שאני ממלמל וממלמל… ופלט לעצמו בקול שיגיע לאוזניי: 'צעיר כזה וכבר מדבר אל עצמו, מסכן'.

"כשסיימתי חלק מהתפילה עניתי לו: 'אתה טועה אדוני, לא עם עצמי דיברתי, התפללתי, שבת היום!' 

"'מה?', נדהם, 'שבת היום והתפללת?!'. זרם דמעות פרץ מעיניו, הוא תפס אותי בשתי ידיו וקרא: 'יהודי יקר, זה עשרים שנה לא התפללתי, בקשה לי אליך – אם אתה ממשיך בתפילה אנא אמור אותה בקול רם יותר, כך שאוכל גם אני לומר אחריך כמה מילים קדושות בפי'. המשכתי בתפילתי, והוא חזר אחרי על כל מילה בחרדת קודש.

הוצאתי את הפרוסה, קידשתי עליה, פרסתי אותה לשנים, חלק אחד שמתי בפי ואת השני מסרתי לידידי החדש.

"הוא סירב לקבלה, ואמר: 'מהפרוסה שקיבלנו אתמול והשארת להיום אתה רוצה להתחלק איתי?! מה אני בעיניך רוצח?! אכול אתה!'

"הפצרתי בפניו שיאכל מפת הקידוש, כי בשבילי זה דבר גדול לקדש ולאכול סעודת שבת יחד עם יהודי, במקום הארור הזה.

"לבסוף הוא נענה לי וסעדנו יחד. חשתי שכוחות חדשים זורמים בי נפשית ופיזית. כמות המזון לא מילאה תפקיד, הרגשתי שנפשי התרוממה. מעל כל הסובב אותנו, בכף הקלע של אשמדאי זכינו להגיע אל השבת, לשורות מלאכי עליון. היו אלו רגעים של התפשטות הגשמיות – 'מעין עולם הבא' ממש!" ('נר לשבת).

בימים הרי גורל אלו של מלחמה על הבית נזכה בע"ה להיוושע בזכות צדיקי הדור ובזכות תפילתם של רבים, שבכוח תפילות אלו יצליחו חיילי צה"ל הגיבורים לחסל את האויב הנאצי הזה הקם עלינו לכלותנו!

שבת שלום לכל בית הישיבה ולכל בוגרנו הנמצאים בחזית,

שהקב"ה ישמרם מכל משמר ויצליחו במשימתם, אכי"ר.