מסופר על רבי שניאור-זלמן מלאדי (1745-1812), מייסד תנועת חסידות חב"ד ומחבר "שולחן ערוך הרב" וספר "התניא", הנקרא בפי חסידי חב"ד 'האדמו"ר הזקן', שהתלבט מאוד בהיותו אברך צעיר מה תהיה דרכו בעבודת ה'. מצד אחד שמע על דרך אהבת ה' הגדולה של תלמידי הבעל שם טוב ובייחוד שמע על המתרחש בבית מדרשו של המגיד ממזריטש, תלמידו של הבעש"ט, שם מעמיקים ומאריכים החסידים בתפילותיהם. במקביל, שמע ר' שניאור-זלמן גם על מרכז התורה בעיר וילנא, מקום מושבו של הגאון מוילנא ועל לימוד התורה הגדול שמתקיים שם. מצא עצמו ר' שניאור זלמן מתלבט לאן לפנות – לווילנה או למזריטש? לאחר התלבטות החליט, שללמוד הוא יודע אך בנושא התפילה עדיין לא למד כיצד להתפלל באמת והפור נפל.

התייעץ רבי שניאור זלמן עם רעייתו והיא עודדה אותו בהחלטתו ואף השיגה לו שלושים רובל כדי שיקנה סוס ועגלה, רק ביקשה ממנו שלא ישתהה שם יותר משנה וחצי למרות המרחקים הגדולים. הבטיח לה ר' שניאור-זלמן בתקיעת כף שישוב בזמן ומאוד העריך את הקרבתה של רעייתו עבור התקדמותו הרוחנית.

רבי שניאור-זלמן הציע לאחיו הרב יהודה ליב להצטרף אליו, אך בניגוד לרבי שניאור-זלמן נסע ללא ברכתה והסכמתה של אשתו. בדרך נאלץ הרב יהודה-לייב לחזור לביתו עקב תקלות חוזרות ונשנות ועקב כך שסוסו מת בדרך. רבי שניאור-זלמן ראה בזה אות משמים, שהיות ואחיו נסע ללא הסכמת אשתו, לכן נאלץ לחזור. רבי שניאור-זלמן המשיך בדרכו ברגל לאחר שנתן לאחיו את סוסו כדי שיוכל לשוב לביתו….והשאר היסטוריה.

למדנו שתנועת חב"ד נוסדה הודות למסירות נפשה של רעייתו ועקרת ביתו של רבי שניאור זלמן, האדמו"ר הזקן, ועל החשיבות שראה במשפחתיות.

תנועת בני-עקיבא בחרה את הנושא "תשעים שנה של משפחתיות" לכבוד חודש הארגון תשע"ט, שבו עובר מסר על חשיבות המשפחה היהודית.

אין ספק, שבדורנו זה ובפרט הצעירים שבינינו, חשוב שילמדו ויבררו את חשיבותה של המשפחה היהודית, את ערכיה ואתגריה במסגרת הפרטית והלאומית.

ספר בראשית כולו אפשר להגדירו כספר, המתאר את ייסודה של המשפחתיות באומה היהודית. ספר שמות לעומת זה, מתאר את חייה של האומה הישראלית כעם וכאומה.

התורה אינה מנסה לתאר את החיים במשפחה הנורמטיבית כאידיליה מושלמת  שאין בה עליות וירידות. בחיים הטבעיים והנורמליים, יש זמנים שמחים ועצובים, זמנים של דאגה וזמנים של אושר. זה אולי היופי המאתגר והמעניין בחיים. התורה יכולה היתה לתאר את רוב שנות חיי האבות והאימהות, שהיו חיים שלווים שקטים ומקסימים, אך במקום זאת העדיפה את הקטעים המורכבים שמהם אנו יכולים ללמוד על האתגרים שיכולים לעמוד בפני המשפחה. התורה לא חסכה במילים כדי לתאר את הקשיים, הדילמות והמאבקים בתוך המשפחות וכידוע, התורה מספרת לנו גם על הטעויות והכישלונות של גדולי האומה היהודית.

לעניות דעתי, הסיבה לכך משום שהתורה רוצה להעביר לנו מסר חד וחלק – אין תחליף לבניית משפחה! גם אם במסע החיים ישנן מחלוקות ואי-הסכמות, אבל בניית אומה בריאה יכולה לבוא אך ורק מתוך בניית משפחות נורמטיביות, שבהן יש הבדלי גישות והבדלי אופי וראיית המציאות באופן שונה ולכן התורה אינה 'נבהלת' מהמתח שקיים במשפחות האומה. הדברים לכאורה כה פשוטים וברורים, אבל בדורנו המבולבל במהותה של המשפחה חשוב להדגיש זאת ולכן אני מצדיע לתנועת "בני-עקיבא", שבחרו לעסוק בנושא בחודש הארגון.

עמד על כך בצורה אמיצה וברורה הרש"ר הירש בפרשת תולדות (כ"ה, כ"ז) וזה לשונו:

"בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים; ודווקא על – ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות…".

הרש"ר הירש מוכיח את דבריו בסיפור יעקב ועשיו, שלשיטתו היה כישלון באופן חינוכם השווה, ואף על פי כן התורה לא העלימה זאת. וכך ממשיך בדבריו:

"אף כאן, הערה אחת שלהם מרמזת לנו, כי הניגוד העמוק שבין נכדי אברהם מקורו העיקרי היה – לא רק בתכונותיהם – אלא גם בחינוכם הלקוי .. כל עוד היו קטנים, לא שמו לב להבדלי נטיותיהם הנסתרות ,תורה אחת וחינוך אחד העניקו לשניהם, ושכחו כלל גדול בחינוך: "חנך לנער על פי דרכו" וגו' (משלי כב, ו). יש לכוון את החניך בהתאם לדרכו המיוחדת לו בעתיד, ההולמת את התכונות והנטיות הרדומות בעמקי נפשו, וכך לחנך אותו לקראת המטרה הטהורה, האנושית והיהודית כאחת. התפקיד היהודי הגדול אחד ויחיד בעיקרו, אך דרכי הגשמתו רבות ורבגווניות, כריבוי תכונות האדם, וכרבגווניות דרכי חייהם…'חנוך לנער על פי דרכו', חנכהו למטרה הגדולה האחת על פי דרכו המיוחדת לו, בהתאם לעתיד הצפוי לו מנטיותיו. המושיב את יעקב ועשו על ספסל לימודים אחד, ובאותם הרגלי החיים מחנך אותם כאחד לחיי לימוד ומחשבה, – מובטח לו שאת האחד מהם הוא מקלקל. יעקב ישאב ממעיין החכמה בחפץ גובר והולך, ואילו עשו רק יצפה ליום, בו ישליך מאחורי גבו את הספרים הישנים, ויחד אתם תעודת חיים גדולה, שהכיר אותה רק באופן חד – צדדי, ובדרך שמעצם טבעו הוא סולד בה."

גם בפרשתנו, פרשת 'ויצא', אנו נחשפים לדילמות ולמאבקים בתוך המשפחה ובמאמר זה נתמקד בקצרה בהחלטתן של רחל ולאה להתנתק מבית אביהם, לבן הארמי, וללכת אחרי הבעל, יעקב. אם הדבר נדמה לנו בקריאה ראשונה, שאכן עשו זאת ללא התלבטויות עקב התנהגות אביהם בצורה שאינה ראויה, הרי נגלה בדעת המדרש שגם במקרה קיצוני זה גדולתן של הבנות היה להתנתק מבית אביהם וללכת אחרי הבעל.

"וַתַּ֤עַן רָחֵל֙ וְלֵאָ֔ה וַתֹּאמַ֖רְנָה ל֑וֹ [ליעקב] הַע֥וֹד לָ֛נוּ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה בְּבֵ֥ית אָבִֽינוּ? הֲל֧וֹא נָכְרִיּ֛וֹת נֶחְשַׁ֥בְנוּ ל֖וֹ כִּ֣י מְכָרָ֑נוּ וַיֹּ֥אכַל גַּם־אָכ֖וֹל אֶת־כַּסְפֵּֽנוּ: כִּ֣י כָל־הָעֹ֗שֶׁר אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֤יל אֱלֹהִים֙ מֵֽאָבִ֔ינוּ לָ֥נוּ ה֖וּא וּלְבָנֵ֑ינוּ וְעַתָּ֗ה כֹּל֩ אֲשֶׁ֨ר אָמַ֧ר אֱלֹהִ֛ים אֵלֶ֖יךָ עֲשֵֽׂה: וַיָּ֖קָם יַעֲקֹ֑ב וַיִּשָּׂ֛א אֶת־בָּנָ֥יו וְאֶת־נָשָׁ֖יו עַל־הַגְּמַלִּֽים".

נכון הדבר, שאביהן היה נוכל ורמאי ונכון שהוא לא כל כך חשב על בנותיו כפי שהן אומרות, אולם ההחלטה לעזוב את הבית לא הייתה להן כה פשוטה. רש"י (ל"א, י"ד) מבאר, שהבנות אומרות ליעקב "למה נעכב על ידך מלשוב?..". אפשר להבין, שאם היו רוצות היו יכולות לעכב ויעקב היה נשמע להם, אך הן העדיפו ללכת אחרי יעקב גם במחיר עזיבת ביתם ואביהם.

 גדלות הנפש של יעקב, שלא רצה לגרום לבנות לעזוב את אביהן וניסה למנוע זאת בעדן, וכשראה שהחלטתן סופית, בכל אופן ניסה לפייסן. אין ספק שלמדנו מיעקב אבינו, שהמשפחתיות קודמת לכל ואפילו במצב של אבא כמו לבן הרשע, באופן הזה  מסביר את דברי רש"י פרשנו המיוחד, רבי אליהו מזרחי (1435-1526) וזה לשונו:

"למה נעכב על ידך. משום דמתשובת "העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו?" משמע שהיה יעקב מונען מללכת עמו, ואדרבה הוא היה מפייסן ללכת עמו, לפיכך הוצרך לפרש שזאת התשובה לא הייתה רק על צד התימה, כלומר וכי אתה צריך לפייס אותנו, למה נעכב על ידך עד שאתה צריך לפייס אותנו".

למדנו גם מיעקב, שאע"פ שלבן רימה אותו בכל אותה תקופה, נהג בו כבוד וגם כאשר לא יכול היה לשאת יותר את ההתעללות של לבן עד כדי שנאלץ לריב עם לבן חותנו, נבחין שיעקב דיבר אליו בצורה שבה רק שיקף את הרגשתו, מה עובר עליו וכמה תרם לו ללבן ולצאנו. לכן יעקב פונה אליו ב"מסר אני" ומספר מה הוא הרגיש – "מה פשעי מה חטאתי" – ולא אומר לו "אתה פשעת בי!!". אם במקרה כה קיצוני זה, שבו היינו מבינים אם יעקב היה מדבר אל לבן בצורה פוגענית ואעפ"כ נהג בו כבוד עקב היותו אבי נשותיו, קל וחומר במקרים רגילים של מחלוקת או אי הבנה במשפחה.

אין ספק שכל נושא המשפחה הגרעינית והמורחבת מחייב לימוד ושכלול, אך צריך לומר בקול ברור וצלול – משפחה בעם ישראל לכל אורך הדורות זו משפחה של "זכר ונקבה ברא אותם". כל צורת חיים אחרת היא הכול חוץ מהגדרתם כמשפחה. כמובן שאין לפגוע באנשים החיים שלא לפי דרך התורה, צריך לעזור לכל מי שמתקשה מסיבה זו אחרת לבנות משפחה תקינה ויש לכבד כל אדם ולאפשר להם חיים בכבוד, אבל משפחה בעם ישראל זה הורים וילדים, אבות ואימהות, סבים וסבתות, כפי שהיה בכל הדורות.

נמשיך לחזק את המשפחה היהודית מדורי דורות, נכבד כל אדם באשר הוא אדם ונביא גאולה לעם ישראל.

שבת שלום לכל בית הישיבה!