השבת נקרא את פרשת "ואתחנן", שבת הנקראת גם "שבת נחמו" על שם ההפטרה "נחמו נחמו עמי יאמר אלוקיכם", הפטרה הפותחת את שבע הפטרות הנחמה.

השנה אנו זקוקים לנחמה גדולה אחרי מבצע "צוק איתן", שהחלק הקרקעי שבו הסתיים בהשמדת המנהרות ובהנחתת מכת מוות על הטרוריסטים בעזה .לצערנו כדי לנצח שילמנו מחיר יקר ביותר של למעלה מששים קצינים, חיילים ואזרחים שנפלו במערכה ועוד מאות פצועים, חלקם עדיין במצב קשה וזקוקים לתפילותינו ליושב במרומים.

כשמתבוננים ברשימת הנופלים והפצועים נוכחים לדעת, כי חלקם של הקצינים גבוה ביותר וזאת משום שמפקדי צה"ל צועדים תמיד בראש ומשמשים מודל לחיקוי, לאומץ לב ולהקרבה, נורמה צהלי"ת שהמפקדים קוראים "אחרי" ומובילים את המערכה.

מסורת זו בצה"ל החלה למעשה בשנת 1955, בקרב שגם הוא התנהל בעזה, בה פיקד על חלק מהכוחות סרן סעדיה אלקיים ז"ל. הוא פרץ בראש חייליו, כבש מחנה צבאי מצרי מוגן והמשיך בראש החוליה הפורצת למחנה שני. התנגדות האויב הייתה נמרצת. סרן סעדיה אלקיים ז"ל הסתער והתקדם בראש אנשיו, גלוי לאש האויב עד נפילתו. התנהגותו הנועזת בקרב והסתערותו ללא חת, הדביקה ברוחה את חייליו אשר המשיכו בקרב, התגברו על האויב וכבשו את המחנה. על מעשהו זה הוענק לו עיטור העוז. 
מעשה גבורה זה הוא תוצאה של חינוך המפקדים להימצא בראש הכוח בשעת קרב. השקפה חינוכית ומעשית זו באה לביטוי במושג – אָחֲרַי – המבטא את עיקרון ההובלה לפני המחנה.

הרעיון עצמו אינו חדש. תורת לחימה זו בצה"ל מקורה ושורשה מתורת הלחימה וההנהגה של תורת ישראל. בתנ"ך מצאנו עדויות רבות על קציני צבא ההולכים בראש המחנה ונצטט כאן דוגמא מתוך המרדף של ברק בן אבינעם אחרי סיסרא, שר צבאו של יבין מלך כנען:  " וַיֵּרֶד בָּרָק מֵהַר תָּבוֹר, וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁאַחֲרָיו." (שופטים, ד', יד'). וכך נאמר על אֵהוּד בֶּן-גֵּרָא אשר נלחם בראש בני ישראל במלחמתם נגד מואב: "וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מִן-הָהָר, וְהוּא לִפְנֵיהֶם.  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רִדְפוּ אַחֲרַי, …. וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו,….".(שופטים ג' כז').

גם בפרשתנו אנו מוצאים שהקב"ה מצווה למשה "וצו את יהושע וחזקהו ואמצהו כי הוא יעבור לפני העםהזה והוא ינחיל אותם" ואומר רש"י בשם חז"ל: "אם יעבור לפניהם ינחלו ואם לא – לא ינחלו". לפי רש"י, זה לא רק ענין של תוספת ערכית לבניין הכוח, אלא תנאי הכרחי להצלחה ולכיבוש הארץ. אם המנהיג לא יוביל ולא יעבור לפני הלוחמים, התוצאה תהיה שלא יירשו את הארץ. ורש"י מביא כהוכחה את האירוע הקשה, בו נפלו קרבנות במלחמה עם העי והסיבה היא שיהושע לא הוביל את המערכה, אלא ישב במקומו, והקב"ה נזף בו שהרי ציווהו באמצעות משה לעבור לפני המחנה "קום למה זה אתה נופל על פניך".

דוגמא אישית בשדה הקרב היא מעשה גבורה, אך משמשת למעשה אבן-יסוד גם בחינוך הנערים והנערות בבית ובבית הספר. אנו נוטים לייחס חשיבות רבה מדי למה שאנו, הורים ומורים, אומרים לחניכים ומתפלאים שלעתים זה לא משפיע כראוי. החניך מקבל את עיקר חינוכו מהדוגמא האישית של המחנך.

אברהם אבינו היה נחשב כמחנך מס' 1, שהרי הקב"ה מעיד עליו "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו" [בראשית יח יט]. העיר הרב אלישיב זצ"ל: בוא נבדוק כמה מילים נמצא בתורה שאברהם דיבר עם יצחק, הרי לא יותר מאשר שמונה מילים – "הנני בני" [בראשית כ"ב ז] וכן "אלוקים יראה לו השה לעולה בני" [שם פסוק ח'].יתכן אולי שאברהם אמנם שוחח עם בנו יותר משמונה מילים אלה, אך התורה רצתה ללמד אותנו, שאברהם, שלקח את בנו למעשה הקרבה כל כך גדול, לא הביע עצמו יותר מדי במילים אלא הביע עצמו במתן דוגמא אישית, שהיוותה את המפתח לחינוכו של יצחק ולכן הקב"ה מעתיר עליו שבח כה מיוחד.

"החתם סופר" מציף קושי לשוני לא פשוט בקריאת שמע. כתוב: "ושננתם לבניך ודברת בם" ולכאורה, היה צריך להיות כתוב ודברו בם? הרי הבנים הם הנושא שיש לשנן להם את הלימוד וממילא הם ידברו בדברי תורה? ומדוע כתוב 'ודברת' בם כשהכוונה לרב או לאב? – אלא, עיקר החינוך הוא, שהבן רואה את אביו או את רבו, כשכל-כולו עסוק בלדבר בדברי תורה "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", ואז כאשר נשנן לו את דברי התורה, יאמין לנו וישקיע גם הוא מאמץ ללמוד.

סיפור ידוע על "החפץ חיים", הממחיש לנו את חשיבות החינוך באמצעות דוגמא אישית. כשבא אליו פעם יהודי אחד לבשר לו בשמחה, שזה עתה קיים פדיון הבן אצל בנו הבכור ורוצה לקבל ממנו הדרכה ממתי חייב לחנכו לתורה ולמצוות, ענה לו החפץ חיים: "לפני עשרים וחמש שנה". וכשהתפלא השואל על תשובתו, הסביר לו החפץ-חיים, שכדי לחנך את בנו, עליו להביא עמו את כל מה שחנכו אותו-עצמו וזה בנו ילמד ויראה.

דוגמא אישית היא אם כן המפתח לכל משימה פרטית או לאומית צבאית או אזרחית.

נתפלל בע"ה, שזכות הלוחמים הקדושים שמסרו נפשם במלחמת "צוק איתן" תעמוד לנו ולכל ישראל לימים של חוסן ושל אחדות ואהבה, ו"שנאת החינם" שגרמה לחורבן בית המקדש תיהפך ל"אהבת חינם" בין איש לרעהו, לאהבה שבאה ממקור של הכרה שכל יהודי הוא בנו של הקב"ה וכמו שכל אדם אוהב את בנו כמות שהוא חינם ללא כוונת רווח, כך אנו מצווים לאהוב כל יהודי באשר הוא חינם ללא כוונת רווח. יהי רצון, שבחודש " מנחם אב" נתנחם וננהג כאבות אמיתיים כלפי כל יהודי ויהודי וזה יהיה שורש הנהגתנו בכל דרכנו בין בעת מלחמה ובין בעת שלום, אכי"ר.