בשעה ששורות אלו נכתבות, מבצע "צוק איתן" עדיין נמשך זה היום העשרים ושלשה למלחמה. יהיו דברי תורה אלו להצלחתם של חיילי צה"ל, המחרפים נפשם להגנתנו וביניהם רבים מבוגרי הישיבה וכמובן נמשיך להתפלל לרפואת הפצועים, שהקב"ה ישלח להם רפואה שלמה מן השמים לכל אבריהם ולכל גידיהם אכי"ר. 
השבת נקרא אי"ה את פרשת דברים – פרשת חזון, על שם ההפטרה "חזון ישעיהו בן אמוץ". משה רבינו מתאר את כל מה שעבר עליו ביחסיו עם צאן מרעיתו והדברים נאמרים סמוך לפטירתו, כדי להוכיחם ולהדריכם לקראת הבאות. 
בין שאר הדברים קובל משה רבינו "איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם". דבריו קשים מאוד ואף מתעצמים, כאשר חלק מעדות ישראל נוהגים לקרוא פסוק זה במנגינת "מגילת איכה", להזכיר את הסמיכות לט' באב. אך כפי שנראה בהמשך, זו לא סתם תזכורת בגלל המילה הזהה "איכה", אלא יש כאן משהו עמוק יותר וכפי שנראה אי"ה בהמשך. 
אך ראשית עלינו להבין, למה התכוון משה רבינו כאשר מנה שלשה סוגים של התנהגות לא ראויה – "טרחכם ומשאכם, וריבכם"? 
עונה על כך המדרש: " 'טרחכם' – מלמד שהיו ישראל טרחנין. היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר: יש לי עדים להביא, יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין: 'ומשאכם' – מלמד שהיו אפיקורסין. הקדים משה לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם לצאת? שמא אינו שפוי בתוך ביתו?! איחר לצאת, אמרו: מה ראה בן עמרם שלא לצאת? מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות!! : 'וריבכם' – מלמד שהיו רוגנים". 
דברי המדרש, המובאים ברש"י, מזעזעים ביותר. אמנם, את פירוש המילה 'טרחנים', שהם אינם מוותרים אחד לחברו ומוכנים להיאבק משפטית אחד באחר, אנחנו מכירים לצערנו תופעה זו גם בימינו. לא לחינם מובילה מדינת-ישראל במקום הראשון במספר עורכי הדין לנפש. אבל לחשוד במשה רבינו, שאם איחר לצאת מביתו אז כנראה מתכנן כיצד להרע לעם ישראל – עד כדי כך?!! 
הרש"ר הירש מסביר את דברי הספרי ותולה את כל דברי העם הקשים על משה רבינו באופיו של עמנו. ומוסיף הרב הירש: "וכן את נטיית העם להתלוצץ על המנהיג, על מעשיו ומחדליו בתחום האישי, ליצנות זו, היה בה כדי לערער את סמכותו, אלמלא היה משה בענוותנותו מתעלם ממנה לחלוטין…". במילים אחרות, יש משהו ב- DNA של עמנו הכולל ביקורתיות ואי נתינת אמון בסיסית בזולת, גם אם מדובר באדם ענק כמו משה-רבינו ע"ה ואפילו אם הם חייבים לו הרבה מאוד. תכונה זו, על אף מעלותיה שאיננה מקבלת כל דבר ללא בדיקה וללא חקירה והבנה, יש בה גם צד שלילי, כאשר הביקורת היא רק לשם ביקורת וכאשר נוטים לייחס לזולת כוונות רעות, אע"פ שהיה ניתן גם לפרש את מעשיו בלימוד זכות. למרות שאנו רגילים לשמוע לא אחת את ההסבר שהרי זו "ביקורת בונה", אבל אמר מי שאמר ש"אין הורס יותר מאשר ביקורת בונה", כזו אשר מערערת את האמון ואת הסמכות של המבוקר. 
כמובן שאיננו מתייחסים להטחת אשמות וחשדות הנובעים ממניעים פוליטיים או חשבונות אישיים, אלא בעיקר כאשר אדם שותף לערעור האמון באחר, וקל וחומר כשמדובר במנהיגים   אשר טורחים למען קהילתם ואותם אלו שלא נראית להם צורת העשייה חושדים, שסיבת ההתנהלות נובעת משיקולים זרים בלא שיש לכך הוכחות אמיתיות . 
הדברים אמורים בכל זמן וקל וחומר בזמן מלחמה או במצב כלכלי קשה, כאשר כל החלטה של המנהיג היא החלטה קשה ומורכבת ויש בה צדדים שונים, חלקם סמויים מעין הציבור, עלולים להתפתות ולהביע חוסר אמון ביושרו של המנהיג או במניעים להחלטתו . 
בשולי הדברים חשוב לנו לומר, שהיכולת לתת אמון בזולת היא בראש ובראשונה אינה תלויה במה שהאחר עושה או אינו עושה, אומר ולא אומר, אלא בערכים של האדם עצמו. היכולת לתת אמון באדם אחר נובעת ממידת האמת שקיימת אצל אותו אדם. ברגע שהאדם עצמו נוהג ביושר ובאמינות, איננו "מתחמן" ואיננו עושה דברים שמטרתם להערים על השני, הרי גם הוא אינו חושד באחרים שנוהגים בעורמה או לוקים בחוסר יושר. 
חז"ל במסכת שבת מסבירים לנו, שמשה רבינו נענש ולקה בצרעת, משום שבשעה שנשלח ע"י הקב"ה למצרים טען משה ואמר "והן לא יאמינו לי" וזה לדעת חז"ל דינו של "החושד בכשרים -לוקה בגופו". למרות שסיבת אמירתו של משה רבינו הייתה החשש שלא יוכל למלא את שליחותו כראוי ומתוך דאגה למצבם הקשה של עם ישראל בשעבוד, אעפ"כ נענש בצרעת בגלל החשד שבני ישראל לא יאמינו לו. על דרך זו, ניתן לתת הסבר נוסף למאמר חז"ל. כאשר אדם  חושד בשני, הוא נגוע בלקות בגופו שלו, יש לו איזה חסרון עם עצמו, שאינו מסוגל לתת אמון בשני. 
ידוע שניצולי שואה לא מעטים, אשר חוו חוויות קשות במחנות ההשמדה וראו כיצד בני אדם פוגעים ורוצחים את האחר, כיצד האדם נהפך לחיה טורפת וכיצד נבנתה מערכת רמייה גרמנית מאורגנת כדי שהקרבנות ילכו בשקט אל מותם, אותם ניצולי שואה התקשו ומתקשים לתת אמון בבני אדם ותמיד נזהרים שלא "יעבדו" עליהם. זהו מום רוחני ונפשי, שנגרם להם לצערנו הרב על ידי אחרים בעל כרחם, אבל להבדיל, אין הצדקה לאלו שלא בגלל מצב קיצוני כזה הגיעו לקושי לתת אמון בשני אלא בגלל חינוך חשדני, לא מפרגן וביקורתי באופן קיצוני. 
ועוד הערה לסיום. האדם עצמו נדרש לעשות הכול כדי שלא יחשדו בו, גם גדול שבגדולים צריך לקחת בחשבון שלצערנו הרב ישנם כאלה שיחפשו למצוא בו דברים שאין בו – "והייתם נקיים מה' ומישראל". כך נהג משה רבינו, שמסר דין וחשבון על הכספים שקיבל לצורך המשכן ולא הסתמך על כך שאף אחד לא יטיל בו חשדות . 
חז"ל מבקשים מאדם שלא יכנס לחורבה מפני החשד [ברכות ג.]. תארו לכם את גדול-הדור, הרוצה לנוח בדרך והמקום הזמין ביותר כרגע עבורו היא חורבה, הרי מומלץ לו שלא להיכנס, שעלולים לחשוד במעשה מגונה במסתרי החורבה. 
לסיכום, כל אדם צריך לדעת ולהיזהר מלחשוד בזולתו וחז"ל קבעו להלכה כללים, שעל פיהם יש לדון כל אדם לכף זכות, אלא אם הוא ידוע בוודאות כרשע ועושה מעשה שיכול להתפרש כשלילי, מותר להטיל ספק בכוונתו. אולם, אדם רגיל וק"ו אדם שידוע בצדקותו, אסור לפקפק ביושרו, גם אם עושה מעשה המעורר תמיהה וחשד, הרי יש לדונו לכף זכות, אלא אם התברר בוודאות שחטא. מאידך, כל אדם צריך לעשות הכול שלא יחשדו בו במעשים שאינם ראויים ובוודאי אדם גדול שעלולים לטעות בכוונתו וללמוד ממעשיו למרות שכוונתו הייתה לשם שמים.
מכאן אנו מבינים שקריאת "איכה" שמשמיע משה רבינו המוטעמת במנגינת איכה של ט' באב היא נובעת מאותו מקום .חורבן הבית נגרם נגרם בגלל שנאת חינם , אחרי שכל אחד חשד בשני כאשר לא הלך בדיוק בדרכו, כפי שמבאר הנצי"ב מוולזין בהקדמתו הידועה לספר בראשית . 
בימים אלו של אחדות ישראל בעת המלחמה הזו, נאמץ כולנו את הגישה החיובית כלפי מנהיגינו, המשקיעים את כל כוחם ומרצם למען עם-ישראל. מותר לאדם לחשוב שישנם החלטות שאינן נכונות ואם הוא היה מוביל את המלחמה הזאת היה עושה אחרת, אבל להטיח חשדות על מניעים פסולים בהחלטות המנהיג, הרי זה ממש החושד בכשרים. ובזכות אחדות זו, נזכה אי"ה לניצחון במלחמה על אויבנו ויתקיים בנו חזונו של הנביא ישעיהו בהפטרת השבוע "לכן נאום האדון ה' צבאות אביר ישראל, הוי אנחם מצרי ואנקמה באויבי ואשיבה ידי עליך…ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועציך כבתחילה אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה…". אכי"ר!