בישיבת מיר המפורסמת במזרח אירופה, אשר הוקמה בשנת 1815 בעיירה מיר אשר בבאלארוס, חגגו את שמחת תורה בריקודים, אשר היו לשם-דבר. השמחה עלתה על גדותיה ועם סיום ההקפות לפני הכנסת ספרי התורה לארון הקודש, עלה על הבימה המשגיח הידוע והנערץ, מי שהכניס ועיצב את שיטתה המוסרית של הישיבה – הלוא רבי ירוחם הלוי ליבוביץ [תרל"ד–תרצ"ו]. רבי ירוחם נטל ספר תורה בידו והחל לשיר בדבקות עילאית – "אַשְׁרֶ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּֽה' ". כשסיים לשיר רמז רבי ירוחם בידו שרוצה לומר משהו ושקט השתרר בבית המדרש. רבי ירוחם פתח וציטט את המילים הקדושות של רש"י על פסוק זה:

"לאחר שפירט להם כל הברכות, אמר להם: מה לי לפרוט לכם, אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה', כלל הדבר הכל שלכם".

רבי ירוחם המשיך והמתיק את דבריו במשל: "למה הדבר דומה? – לאדם שהיתה לו חווה גדולה ושכר פועל שיעבוד אצלו וילין בביתו. לפני שנכנס לעבודה, ישב עמו ופירט לו מהם דרישותיו ומהם התנאים שצריך לעמוד בהם, קבע לו את השכר שיקבל, זמני הארוחות ומה יוגש בהם, תנאי המגורים וכיוצא בזה".

המשיך המשגיח רבי ירוחם ואמר לשומעיו:

"כשאתם תישאו אי"ה נשים ותקימו משפחות לתפארת, האם תפרטו בפני נשותיכם במעמד החתונה מה הן תאכלנה? וכי כל אחד מכם יודיע מראש לרעייתו אילו משקאות היא תשתה, מהם תנאי השינה שלה, אילו בגדים ותכשיטים תקנה? האם יש צורך לפרט? – בוודאי שלא! – ומדוע? משום שהכל יהיה שלה! זה מה שהקב"ה אומר לנו – הכל שלכם, אשריכם ישראל!!!". ורבי ירוחם המשיך לרקוד שעה נוספת למילות השיר "אשריכם ישראל" וסחף עמו את הבחורים לפני שהוכנסו הספרים להיכל.

זכתה פרשת "וזאת הברכה" הנקראת ב'שמיני עצרת' – 'שמחת תורה' בארץ ישראל – וזכה כל עם ישראל מנער ועד זקן להכיר את פסוקי הפרשה כמעט על-פה, משום שמעלים לתורה את כל באי בית הכנסת וחוזרים עשרות פעמים על קריאתה עד עליית 'שישי', הפותח בפסוק "מְעֹנָה֙ אֱלֹ֣וקֵי קֶ֔דֶם". פסוקי עליית 'שישי' מונים רק שלשה פסוקים, שאותם הציבור בחלקו כבר לא כל כך מכיר ויודע בעל פה, משום שקטע זה נקרא במעמד כל הקהל פעם אחת בלבד. היו קהילות, שהעולה לתורה בקטע זה היה מחשובי הקהל ואף קראו לו 'חתן מעונה' ובקהילת ארם צובא [שהיא העיר חלב של ימינו] לפני כשש-מאות שנה שרו ל'חתן מעונה' פיוט מיוחד וכן בצפת ועוד מקומות.

ננסה להאיר את דבריו האחרונים של משה, לפני שהתורה מסתיימת בספור מותו של משה.

"מְעֹנָה֙ אֱלֹ֣קֵי קֶ֔דֶם וּמִתַּ֖חַת זְרֹעֹ֣ת עוֹלָ֑ם וַיְגָ֧רֶשׁ מִפָּנֶ֛יךָ אוֹיֵ֖ב וַיֹּ֥אמֶר הַשְׁמֵֽד: וַיִּשְׁכֹּן֩ יִשְׂרָאֵ֨ל בֶּ֤טַח בָּדָד֙ עֵ֣ין יַעֲקֹ֔ב אֶל־אֶ֖רֶץ דָּגָ֣ן וְתִיר֑וֹשׁ אַף־שָׁמָ֖יו יַ֥עַרְפוּ טָֽל: אַשְׁרֶ֨יךָ יִשְׂרָאֵ֜ל מִ֣י כָמ֗וֹךָ עַ֚ם נוֹשַׁ֣ע בַּֽיקֹוָ֔ק מָגֵ֣ן עֶזְרֶ֔ךָ וַאֲשֶׁר־חֶ֖רֶב גַּאֲוָתֶ֑ךָ וְיִכָּֽחֲשׁ֤וּ אֹיְבֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ וְאַתָּ֖ה עַל־בָּמוֹתֵ֥ימוֹ תִדְרֹֽךְ".

ובכן, מה יש בשלשת הפסוקים האחרונים בדברי משה, שהם נקראים כיחידה אחת?

לדעת ה'חזקוני', בפסוקים אלו הקב"ה מבטיח לעם ישראל הבטחות גדולות ובהם ניצחון על אויבי עמנו, גם על כאלו שכלפי חוץ מראים כביכול שהם אוהבים את ישראל וקשה לעם-ישראל לזהות ולהבחין בכך. וזה לשונו:

"ויכחשו אויבך לך – מי שאויבים לך בלבם מכחשים לך מתוך יראה ומראים עצמם אוהביך ויהיו משועבדים לעשות רצונך".

רבינו בחיי בן נתן אבן-חלואה (1255-1340) מוצא כיוון נוסף ומיוחד בפסוק שהזכרנו לעיל בדבריו של המשגיח רבנו ירוחם ומעלה את ההבטחה של הקב"ה לדרגה גבוהה יותר – לא רק הבטחות בתחום הגשמי אלא גם ובעיקר בתחום הרוחני וזה לשונו:

"אשריך ישראל מי כמוך. פסוק זה הבטחה מפורשת לישראל בענין העוה"ב, כי מפני שהזכיר בפסוק של מעלה יעודי הגוף, והם ברכת הארץ ושפע השלוה והטובה שהיא ארץ דגן ותירוש…ושישכנו שם ישראל לבטח לא יפחדו מצר ואויב, ושלא תדור שם שום אומה כי אם ישראל לבדם…על כן הוצרך להוסיף ולבאר: אשריך ישראל מי כמוך, יאמר אל תחשוב שיהיה זה לכם תכלית הגמול ושכר המצות, ועל כן תמצא טרחא במלת "עם", ובאורו: מי כמוך עם בעמים שיהיו לו יעודי הגוף ויעודי הנפש, ושיהיה לו הטובה והשלוה בארץ טובה ורחבה בעוה"ז, ושיהיה נושע בה' יתעלה לחיי העולם הבא, וכבר ידעת כי אין התשועה האמתית כי אם לעולם הבא, ולכך אמר: נושע בה', והוא כלשון: (ישעיה מה, יז) "ישראל נושע בה' תשועת עולמים".

ומסביר רבנו בחיי, שהקב"ה מסר להם גם סימן לדבר, שהצלחה גשמית של עם ישראל תביע גם אמירה רוחנית –

"…כי בהיות להם לישראל ההצלחה התמידית והתגברות העצום על כל אויביהם הנה זה להם למופת כי הם דבקים ונושעים בהקב"ה לעולם הבא. וזה כלל גדול לכל היעודים שבתורה, וכגון אותן שבסדר "אם בחקותי", שאין הכוונה שיהיו אותם היעודים שבעולם הזה תכלית השכר בקיום המצות, אבל הם מופת לעם שיזכו לעולם הבא בהפקת כל רצונם בעולם הזה. וראויה היתה התורה שכל דבריה שלום ואמת, להיות להגונין העולם הבא חותמת, גם מלך ישראל העבד הנאמן [=משה רבנו], אשר לחיי העולם הבא מזומן, ראוי היה יום שברך שבטי ישראל ומקהלם להפטר מהם [=להיפרד מהם] מתוך דברי העולם העליון הנעלם, ועל כן רצה לחתום דבריו בו".

ומי יכול להבטיח גם גשמיות וגם רוחניות?!

אומר הריב"ש מבעלי התוס' בספרו 'בכור שור' – רק מי שתשועתו שלימה ולא חלקית. וזה לשונו:

"אשריך ישראל מי כמוך: מי עם כמוך שאתה נושע בה': שתשועתו מאת הקדוש ברוך הוא, שתשועתו שלימה בכל, שהוא מושיע עמו, הוא משמיד אויביך, הוא משפיע טובות, הוא זן, הוא מפרנס. מגן עזרך: הוא מגן מן הרעה, הוא עוזר לך על האויב. ואשר חרב גאותיך: הוא חרבך להשמיד אויבך, וגאוותך: שמגביה אותך על כל".

ומסיים רבנו בחיי כדברי ה'חזקוני' שהבאנו לעיל –

"ויכחשו אויבך לך: שכשהם אויביך בלבם אומרים לך מפני יראתך ואימתך – אנו אוהבים אותך, ומשועבדים לעשות כל רצונך והם משקרים מפני פחדם, שיראים לומר שהם אויביך".

רבי משה אלשיך מוצא בפסוקים אלו הבטחה גדולה מאת  ה'. לפני מותו של משה מוצא הקב"ה  לנכון להרגיע אותם, שגם אחרי לכתו של משה לעולם שכולו טוב, הקב"ה ישמור על עם-ישראל, מותנה כמובן בתפילתם, בקיום המצוות ובעבודת ה' שלהם וזה לשונו:

"…אחרי אשר ברך משה את בני ישראל ביום סילוקו מן העולם והיה עת היפרדו, רצה לדבר על לבם בל יתעצבו אל לבם באומרם כי עתה יסור צלם מעליהם, ומה יעשו אחרי משה…על כן פיו פתח בחכמה וענה ואמר, אין כאל ישרון לומר אל תחושו על פרידתי, כי אין כאל להיטיב לכם אתם ישורון".

משה רבנו דוחה גם את החששות, שמכיוון שהיה מקורב להקב"ה לכן נענה לו –

"…ואל יעלה על רוחכם לומר כי רם ה' ואין לו מבוא לעולם גשמי, ועל כן בהיות משה אשר היה זך האיכות היה קרוב אליו יתברך ובכלל ביתו נאמן הוא, כי הלא עם שאין כאל לרוממיו רוחניותו לא יעצרנו הגשם של העולמות השפלים מלהיותו יתברך בהם".

ובדברי הפתיחה לאותם הבטחות אומר הכתוב "מעונה אלוקי קדם" – לומר לעם ישראל:

"…הנה הוא מעונו של עולם ואין העולם מעונו, והראיה כי הנה הוא היה אלוקי קדם כי אלוה קדמון הוא ה' מקדם לעולם, ואם כן שהוא יתברך המציאו וחידשו ויצטרך אל מעשהו אשר חידש שיסבלהו".

בעקבות דברי האלשיך ועוד פרשנים, ברצוני להעיר את מה שעדיין מוקשה לי – מדוע דווקא מעלייה זו של 'שישי' המתחיל במילים "מעונה אלוקי קדם" עולה לתורה רק אדם אחד ומפסיקים לעלות לתורה את כל האנשים הנמצאים בבית הכנסת? וניתן להשיב שהפסוקים הללו של 'מעונה', שהם דברי משה, מכוונים לכלל ישראל ולא לשבט מסוים וכפי שכתבנו לעיל על קהילות ישראל שנהגו מ'מעונה' לכנס את כולם לקריאה אחת בלבד.

ברם, עדיין קשה מדוע שלא תתחיל עליית 'שישי' מהפסוק הקודם, שאף הוא מדבר על כלל ישראל – "אֵ֥ין כָּאֵ֖ל יְשֻׁר֑וּן רֹכֵ֤ב שָׁמַ֙יִם֙ בְּעֶזְרֶ֔ךָ וּבְגַאֲוָת֖וֹ שְׁחָקִֽים" –  וכדברי רש"י: "אין כאל ישרון – דע לך ישורון [=כינוי לכלל ישראל] שאין כא-ל בכל אלוקי העמים ולא כצורך צורם.."?

לא מצאתי מאן דהוא שמתייחס ישירות לשאלה זו, אך לשמחתי מצאתי הסבר שונה מרש"י לפסוק "אין כאל ישורון" בספר "מאור ושמש" לרבי קלונימוס קלמן אפשטיין זצ"ל, תלמידו של רבי אלימלך מליז'נסק, אשר הביא לפני כמאתים-וחמישים שנה את תורת החסידות לקראקוב, שם גם נטמן בבית הקברות החדש. ה'מאור ושמש' דוחה את פירושו של רש"י שהבאנו לעיל ואולי דרך פירושו נזכה לענות על שאלתנו, וראשית נביא את דבריו:

"פירש רש"י…ולפירושו קשה שאם היה מדבר לנוכח עם ישראל ואומר להם 'אתה ישורון! דע שאין כאל', היה לו לומר 'ישורון אין כאל'. גם יתר הכתוב אין קישור קצת…ונראה לומר על פי מאמר חז"ל על פסוק 'ויקרא לו א-ל אלוקי ישראל,' שהקב"ה קראו ליעקב 'א-ל'…כי הנה ידוע שכשישראל מקבלים עליהם עול מלכותו יתברך ומייחדים שמו ומשבחים אותו, הוא יקר מאוד בעיני ה' והוא יתברך מתפאר בזה בכל העולמות…הגם שיש לו שרפים ואופנים ואין מספר לגדודי מעלה שמשבחים ומפארים אותו תמיד, מ"מ אין זה דבר  גדול לנגד גדולת הבורא יתברך מחמת שאין ביניהם יצר הרע, אבל ישראל עמו שהם שרויים בין האומות ובעומק הגלות ובמקום מגושם כל תנועה וקול ודיבור שעושין לשמו יתברך הוא יקר מאוד בעיני ה' הרבה ועל ידי זה מורידין שפע לכל העולמות…ועל ידי זה השם יתברך משתבח בהם בכל העולמות ולכן נקרא יעקב אל ש-אל לשון חוזק…וזהו מאמר הכתוב 'אין כאל' ומי הוא דוגמתו?- ישורון…וישראל הם גם בעלי יכולת להמשיך השפע כל טוב…שבעזרת ישראל שהם עוזרין בתפילתם מושכין שפע…'ובגאותו שחקים' שהוא מתרומם ומתנשא על ידי ישראל שהם מגדלין שמו הוא מתפאר בשחקים ובכל העולמות".

נראה לי ליישב את שאלתנו על פי דברי ה'מאור ושמש', שהפסוק 'אין כאל ישורון' הוא סיום הברכות לשבטים. הקב"ה משבח את עם ישראל באופן כללי עד כדי כך שקורא להם "א-ל" ולכן גם פסוק זה נכלל בסיום עליית 'חמישי' ולא נקרא יחד עם הפסוק 'מעונה', משום שלכל שבט ושבט יש השפעה על העולם ולכן כל השבטים יחד נקראים 'א-ל' וכוחם ביחד גדול מאוד ולכן הפסוק "מי כאל ישורון" נמצא בסיום ברכת השבטים ותפקידם להשפיע על העולם מסתיים בברכת כל השבטים יחד. ואכן, שלשת הפסוקים הבאים, המתחילים מהמילה "מעונה" הם נושא חדש, בהם הקב"ה מבטיח לעם ישראל כל מיני הבטחות כפי שכתבנו לעיל, ולכן פסוקים אלו נקראים יחד לקהל בפעם אחת.

בהמשך לדברים הללו ראוי כאן לומר, שדורנו צריך לרקוד ולשיר "אשריך ישראל עם נושע בה' תשועת עולמים" בכפל-כפליים. הדורות הקודמים האמינו בתשועת ה' גם בתקופות קשות וגם בשיא ההשפלות והרציחות שעבר עמנו – ולמרות כל הרדיפות והצרות שעברו לא איבדו את אמונתם ותקוותם בטוב העתידי, שהקב"ה ישפיע על עמנו ויקומם אותנו מהריסות הגלות. על כן, אשרינו שבדורנו, דור הגאולה, אנו לא רק זוכים להאמין, אלא רואים בעינינו קיבוץ גלויות, ערי ישראל נותנים פריים ועם-ישראל משדר עוצמה רוחנית וגשמית שלא היה באף דור קודם.

אשרינו!

אמנם, לגאולה השלמה אנו חסרים דברים חשובים, כמו בית המקדש ושכל עם ישראל יעבוד את ה', אך נודה לקב"ה על החסדים הגדולים שזיכה אותנו עד כה  ונתפלל שנמשיך ונזכה לראות את עמנו עולה מעלה-מעלה גם בגשמיות וגם ברוחניות.

חג שמח לכל בית הישיבה ולכל עם ישראל