לא תוסיפו ולא תגרעו – לפרשת ואתחנן

בארבעת הפסוקים הראשונים בפרשתנו, משה רבנו פונה אל עם-ישראל ומזהיר אותם, שכדי לרשת ולחיות בארץ עליהם לשמוע לחוקים ולמשפטים שה' מצווה אותם ויש לציית להם בדיוק – אין להוסיף ואין לגרוע מהם –

"וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־ הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר יְקֹוָ֛ק אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם: לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֹת֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם: עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹא֔וֹת אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יְקֹוָ֖ק בְּבַ֣עַל פְּע֑וֹר כִּ֣י כָל־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הָלַךְ֙ אַחֲרֵ֣י בַֽעַל־פְּע֔וֹר הִשְׁמִיד֛וֹ יְקֹוָ֥ק".

ובפרשת ראה (י"ג, א') ישנו אזכור נוסף של איסור זה –

"אֵ֣ת כָּל־הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם אֹת֥וֹ תִשְׁמְר֖וּ לַעֲשׂ֑וֹת לֹא־תֹסֵ֣ף עָלָ֔יו וְלֹ֥א תִגְרַ֖ע מִמֶּֽנּוּ".

פסוקים אלו הנראים לכאורה פשוטים וקלים להבנה, מציבים בפנינו מספר שאלות. הראשונה שבהן – מילא לא לגרוע ממצוות התורה, אבל מה הבעיה להוסיף על מצוות התורה כמו הדוגמאות שמביא רש"י –

"לא תספו – כגון חמש פרשיות בתפילין חמשת מינין בלולב וחמש ציציות, וכן ולא תגרעו".

ה'ילקוט שמעוני' מביא דוגמא נוספת שאינה קשורה למצווה מעשית, אלא אפילו להוסיף ברכה גם נכלל באיסור, וזה לשונו –

"מנין לכהן שעולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתן לי רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה אחת משלי, כגון ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים? ת"ל לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם". (פרשת ואתחנן רמז תתכג).

ו'המדרש הגדול' מוסיף, שאין להוסיף על התורה וגם על פירושיה.

שאלה נוספת יש לשאול – מה ההווה-אמינא שאנשים ירצו להוסיף מצוות או לגרוע ממצוות התורה?

על כך עונה ה'אבן עזרא', שאנשים יחשבו שבזה הם מגדילים את עבודת ה' וכן אם גורעים ממצוות התורה זה יעזור לקיים את שאר המצוות, כמו שבעצם עושים היום הרפורמים. וזה לשונו –

"לא תספו – מדעתכם ותחשבו כי היא עבודה לשם, ג"כ לא תגרעו".

וכן כתב רבנו בחיי לאותם אלו, החושבים שבזה שהם מוסיפים על התורה זו תהיה עבודה לשם ה' וקורא להם רבנו בחיי 'מתחכמים', וזה לשונו –

"לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו. יזהיר שלא יתחכם האדם על המצות לומר: אוסיף על מה שציווה השם יתברך, ויחשוב כי התוספת הזה תהיה עבודה לשם יתברך, לכך אמר: לא תוסיפו, כי התורה שלמה אינה צריכה תוספת ומגרעת, וכל המוסיף בה גורע".

ונחזור לשאלתנו הראשונה – מה בעצם הבעיה להוסיף על מצווה מסוימת?

על כך עונה רבי יצחק בר ששת הידוע כריב"ש (חי בספרד ובאלג'יר 1326-1408) בספרו 'בכור שור', שכאשר אדם מוסיף על מצווה, בעצם בו זמנית הוא גורע מעצם המצווה ולמעשה מבטלה, כי אם ניקח לדוגמא את מצוות ציצית, המצווה היא ארבעה גדילים, והוא ברגע שהוסיף – שינה מהמצווה ולמעשה גרע אותם מספר המצוות. נראה את לשונו –

"לא תוסיפו: כי אם לא – תוסיפו – לא – תגרעו. אבל [אם] תוסיפו – תגרעו, וכל המוסיף גורע שאם תעשה חמשה גדילים אז הוספת וגרעת ד', שאינו כלום כל מה שעשית, שלא עשית כמצותה, וכן ארבע פרשיות שבתפילין, וכן ד' מינין שבלולב".

מסופר על הרבי מלובביץ', שבראש-השנה בשנת ה'תשי"א שאל אותו אחד החסידים אודות מנהגנו ללבוש את הטלית קטן גם בעת השינה, ולכאורה יש בזה משום "בל תוסיף" כי "לילה לאו זמן ציצית הוא"?

ענה לו הרבי: "האיסור של 'בל תוסיף' הוא, כשעושים מעשה שיש בו הוספה על קיום המצווה, וכיון שלבישת הטלית קטן עצמו (בתור בגד) אינו מצוה, וקיום מצות ציצית נעשית בדרך ממילא – לכן אין בזה משום 'בל תוסיף'.

נשים לב, שיש מצב שאם מוסיפים על מצווה, נראה לכאורה שזה בסדר ואעפ"כ מתלבט הריב"ש וחושב שאולי לא טוב הדבר, וזה לשונו –

"…אבל אם ישבת ח' ימים בסוכה לא גרעת ז' [ימים], שהרי לא בא השמיני עם הז' ומה שעשה עשוי. ומיהו לפי הפשט נראה גרוע, שנראה שלא – עשית השבעה לשם – מצוה, שבלא – מצוה אתה עושה כמו – כן, ומיהו הקדוש ברוך הוא יודע לבות בני – אדם וכוונתן".

והרמב"ן מוסיף עוד כמה אפשרויות –

"… אף הישן בסוכה בשמיני בכוונה לוקה, כמו שמוזכר במסכת ראש השנה (כח ב), וכן אם יעשה החג ששה עובר בלאו הזה: ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מ"א יב לג), עובר בלאו" (ועיין בדבריו איך הוסיפו את מצוות קריאת מגילה וכו')..

דברים מיוחדים כתב רבי חזקיה בר מנוח מצרפת (1250-1310) בספרו 'חזקוני' על התוצאה המרה של חטא המרגלים, שהיות והוסיפו על מה שהקב"ה ציווה נענשו קשות, ולכן אל תוסיפו שלא תענשו כמותם, וזה לשונו –

"לא תספו על הדבר שע"י שהוספתם על דברי שהזהרתי ראה נתן ה' לפניך את הארץ עלה רש והוספתם ואמרתם נשלחה אנשים לפנינו התוספת גרמה לאבותיכם שפגריהם מתו במדבר. ולא תגרעו ממנו אני אמרתי אל תעלו ואתם גרעתם מצותי ויצא העמלקי והכנעני ויכום ויכתום. מעתה קחו מצותי בלי תוספת וגירוע".

הראשונים דנים, איך חז"ל הוסיפו איסורים על דברי התורה?

ועל כך עונים רבים מהם וטוענים, שכל האיסור הוא להוסיף או לגרוע בעניינים שקשורים לאלוקות וליראה, כפי שמוכיח מפרשת השבוע ומפרשת ראה, שגם שם מופיע האיסור של 'לא תוסיף' ו'לא תגרע', אבל איסורים וגזרות שהם לעשות סייג לתורה זה אפשרי ואפילו רצוי. וזה לשונו של ה'חזקוני' –

".. תשובה למיני ישראל שפקרו על התלמוד ואמרו איך הוסיפו חכמי ישראל כמה דברים בתלמוד שאינה בתורה הרי כתיב לא תספו על הדבר, ולא תגרעו ממנו?…הרי תשובה לדבריהם שהרי לשון זה אינו רק בשני מקומות בתורה ואינו רק גבי אלוקות ויראה. כלומר אין לך להוסיף ליראה על יראת הקדוש ברוך הוא יראה אחרת ולא לגרוע מיראתו. כאן בפרשת  ואתחנן כתיב לא תספו על הדבר וכתיב לאלתר עינכם הרואות את אשר עשה ה' בבעל פעור וגו'. ובפרשת  ראה כתיב לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו וכתיב לעיל בסמוך כי גם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש לאלהיהם. אבל במצות דעלמא לא הזהיר הקדוש ברוך הוא שלא להוסיף כדי לעשות סייג וגדר לתורה".

וכן כתב רבנו בחיי –

"…מה שתקנו רז"ל והגדרים והסייגים שלהם אין זה נקרא תוספת, כי לא באו אלא לשמור את העיקר, כמו שעושים לכרם גדר סביב כדי שישתמר הכרם…".

מצאנו דברים שכתב ר' עובדיה מברטנורא, שאם אשה למשל מניחה תפילין למרות שלא מצווה על קיום המצווה, איננה עוברת ב'בל תוסיף' ומנמק זאת בשם רש"י, ש'בל תוסיף' עוברים רק אם מוסיפים מצווה נוספת שלא כתובה בתורה, וזה לשונו –

"…ליכא משום בל תוסיף כשהמצוה נעשית ע"י מי שאינו מחוייב בה דהא אמרינן אשתו של יונה היתה עולה לרגל ומיכל בת שאול היתה מנחת תפילין…. לכך פי' רש"י דלא שייך בל תוסיף אלא בהוסיף דבר אחד יותר על מה שכתוב בתורה אבל לא בכפילתה וגם לא לעשותה ע"י מי שאינו חייב בה…".

אז מה עומד מאחורי הפיתוי לגרוע ממצוות התורה?

הדבר יכול לנבוע לפעמים מהתחושה ומהמחשבה, שאין חשש לא לקיים את מה שהתורה אוסרת, משום שהאדם חושב ש'לי זה לא יקרה', כי אני מבין למה אסור ואני לא אכשל בכך, כמו שאמר שלמה המלך, וה'ספורנו' מבאר –

"ולא תגרעו ממנו לשמור. ולא יחשוב החושב שכאשר תסור סיבת האיסור אצלך לא יהיה חטא לגרוע כמו שחשב שלמה המלך אני ארבה ולא אסור אני ארבה ולא אשוב ונכשל".

הראשון-לציון, חכם ישראל יעקב אלגאזי זיע"א (ה'ת"ם, – ה'תקט"ז,) היה מחכמי איזמיר וירושלים, שימש כראשון לציון משנת ה'תקט"ו ועד לפטירתו, וחיבר למעלה משלושה-עשר ספרים וחיבורים תורניים. החיד״א, שהיה בן זמנו של חכם אלגאזי, הפליג בשבחו ויכנהו בשם "הרב החסיד אב״ד ור״מ בעיה״ק ירושלים חסידא קדישא צדיק ועניו".

תחת ידו יצאו תשובות רבות והיה בין המתקנים תקנות גדולות על פי צרכי הציבור והשעה בירושלים, ביניהן תקנה 'על עניין הרווקים' ותקנה בעניין 'צמצום ההוצאות לצרכי מותרות'. תקנה מעניינת תיקן לאלה המרבים במנהגי חסידות ודרש מהם לעשות מנהגים אלה בצנעא ולא בפרהסיא, כדי לא להכשיל את האנשים הפשוטים שעלולים לטעות ולגרוע במצוות ע"י הוספת מנהגי חסידות. הוא כתב את הדברים לאחר שפגש יהודי פשוט שהניח שני זוגות תפילין והסתבר שהניח בטעות שני זוגות של רש"י, כי ראה את אחד החכמים מניח שני זוגות תפילין…וכך כתב בספרו "שלמי ציבור" –

"נבאר איזה דברים שחשו כאן משום יוהרא, למען יהיו לטוטפות בין עיניי החכם וידע להיזהר…ואני אומר, דווקא המוחזק והמפורסם בחסידות, צריך לנהוג עצמו בצנעה, ובל יתראה בפני עמי הארץ. ועיניי ראו בעל הבית אחד, עם הארץ, שהניח לפני שני זוגות של תפילין, ושאלתי לו מאין באו לו תפילין של רבנו תם? והיתה תשובתו אלי: כי ראה להחכם של הקהל שהניח שני זוגות, וחשב כי המצווה היא בשני זוגות של רש"י ז"ל, ועבר על 'בל תוסיף'. כי על כל אלה, ירא א-לוהים יקיים בעצמו בהצנע לכת עם א-לוהיך, וכל אשר יעשה יצליח".

נלמד את הסברו של הרש"ר הירש לסיבת האיסור, שמגדיר את החובה לעשות בדיוק מה שה' ציווה, וזה לשונו –

"כל מצוה שניתנה לנו מאת ה' תתקיים על ידינו בשלמותה; אל ננהג בה בשרירות לב סובייקטיבית על ידי שנוסיף עליה או נגרע ממנה, אלא נקיים אותה כנתינתה…מצוות אלה וכיוצא באלה הן מאמר ה', דבר ה' אלינו. כל המוסיף עליהן או גורע מהן מזייף את דבר ה', מכניס סברה אנושית לאמת של מחשבות ה' הנצחיות, מוריד את המצוות שה' יסד לדרגת השטחיות של חיצוניות אנושית…השמירה הזהירה על מידת "לא פחות ולא יותר" תביא לידי כך שמצוות ה' תתקיימנה בשלמותן ובטהרתן".

מהטעם הזה מסבירים המפרשים מדוע התורה קושרת את האיסור להוסיף ולגרוע לחטא בעל פעור, כפי שמופיע בכתוב –

"לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֹת֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם: עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹא֔וֹת אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יְקֹוָ֖ק בְּבַ֣עַל פְּע֑וֹר כִּ֣י כָל־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הָלַךְ֙ אַחֲרֵ֣י בַֽעַל־פְּע֔וֹר הִשְׁמִיד֛וֹ יְקֹוָ֥ק".

מה הקשר בין שני הדברים הללו?

הקשר הוא בזה, שהיו אנשים שלא חטאו עם בנות מדין ואדרבה חשבו ללעוג על העבודה זרה שלהם, ועשו את הצרכים שלהם מול בעל פעור ולא ידעו שזה גופא העבודה הזרה המשונה הזו, ולכן התורה אומרת – אף אחד לא ביקש ממך וציווה עליך ללעוג על העבודה זרה שלהם בצורה שהם עושים, כי זה גופא העבודה זרה שלהם. וכן הסביר ה'אלשיך' הקדוש, –

"…כי שתי כתות היו בעון השטים. אחד, המון עם אשר זנו את בנות מואב וישתחוו לאלהיהן, ועליהם אמר הכתוב (במדבר כה א) ויחל העם לזנות אל בנות מואב. שנית, אשר בשם ישראל יכנם, הם שלומי אמוני ישראל מבחר העם, ואלה לא הלכו אחר בנות מואב ואלהיהן, כי רע עליהם המעשה, אך הם אשר חטאו עם בנות מדין בלכתם אחרי בעל פעור. כי שכלם הטעם, כי היו בעיניהם כמבזים העבודה זרה, בפעור עצמם בפניה. ולא ידעו כי זאת הייתה עיקר עבודתה, כמדובר למעלה…ועתה בא לומר הכלל השני שכתבנו…כי הנה בעושי רשעה יש שני סוגים, יש רעים וחטאים ביודעם כי רעה הם עושים, ויש שלמים וכן רבים מתפתים מרוח מבינתם להוראת היתר לפי שכלם…וההיקש בזה היה לישראל עוון פעור, כי טעו בשכלם ועברו ונענשו. וזה הדרך הוא אשר יצר לב האדם יטעה בו את הכשרים שבעם. על כן…לתת כלל גדול זולת הקודם בעבודתו יתברך, וגדולה היא מאד. הלא היא, בל יתנהג איש לפי שכלו במצות ה', להוסיף או לגרוע מנקודת מצותו יתברך אשר צוה ימין ושמאל, אפילו כמלא נימא".

וכן כתב ה'כלי יקר', המכנה את אלה שמוסיפים למצוות 'חסידים שוטים', וזה לשונו –

"ויש אומרים שסיפור לא תוסיפו נמשך אל ענין פעור, שכל חסיד שוטה סובר שמצוה קעביד לבזותו ועובר על לא תוסיפו וסוף שבאו לידי גרעון כי השתחוו לאלהיהן. וקאי על מה שאמר ונשב בגיא מול בית פעור, ועל זה אמר כמביא מופת על זה ואמר עיניכם הרואות את כל אשר עשה ה' בבעל פעור בעובד לפעור כי הוא בעל לאותה עבודה".

דרך אחרת להסביר את הקשר בין חטא בעל פעור לעניין 'לא תוסיפו' כותב רבי יעקב קמינצקי ראש ישיבת 'תורה ודעת' בארה"ב בספרו 'אמת ליעקב' –

"…ואולי י"ל, שבני ישראל חשבו או דימו שעל ידי עבודת בעל פעור יורידו מעל עצמם את רגש הבושה הטבעי שנחונו בו, והם הרגישו שבושה זו מעכבת מבעדם מלהתפתח בצורה נכונה שהרי לא הביישן למד, ולכן חשבו "להוסיף" על התורה ולפעור עצמם ברבים – שהיא תחבולה גדולה להתגבר על בושתם. ויתכן שהם באמת התכוונו לבזות את העבודה זרה על ידי מעשה נתעב זה, אבל מכיון שכך היא דרך עבודתה א"כ חייבים הם …ויוצא שאף שהם חשבו שהם מוסיפים על התורה מ"מ נמצאו גורעים ממנה. ולכן כשציוותה התורה שלא יוסיפו על מצות התורה השתמשה בחטא בעל פעור כמשל ודוגמא להראות מה קורה כאשר מדמים בני אדם להוסיף על מצוות ה'…".

לסיום, נביא את משלו של רבי יעקב קראנץ, הידוע בכינוי 'המגיד מדובנא' לסיבת האיסור של 'לא תוסיפו' ו'לא תגרעו' – משל לאדם שביקש משכנו שישאיל לו כף. לאחר כמה זמן בא המשאיל לבקש בחזרה את הכף ולתדהמתו הביא לו השואל שתי כפות, ואמר לו: "הכף שלך הולידה כף נוספת". המשאיל הרים גבה אך לקח את שתי הכפות בשמחה. לאחר זמן, ביקש ממנו השואל צלחת וכשבא להחזיר למשאיל, החזיר לו שתי צלחות והסביר לו שהצלחת ילדה צלחת נוספת. כמובן שהמשאיל שמח בלבו ולקח בשמחה את שתי הצלחות. לימים, ביקש השואל ממנו שישאיל לו את גביע הקידוש שעשוי מכסף טהור וכמובן שהמשאיל שמח מאוד להשאיל לו זאת. כשבא לבקש את גביע הכסף חזרה, טען השואל שמכיוון שהגביע הוליד גביע אחר אז הוא מת בלידה!…התמרמר המשאיל וטען: "ממתי גביע יולד ומת??". ענה לו השואל: "וממתי כף וצלחת יולדות?! – אם האמנת שצלחת יולדת אז תאמין שיש לה גם אפשרות למות…".

לדעת 'המגיד מדובנא' על-פי המשל הוא, שמי שלוקח על עצמו לעשות בתורה מה שהוא רוצה, אז כשם שהוא מחליט 'להוליד' מצוות חדשות, כך הוא גם 'יהרוג' מצוות אחרות, ולכן אסור לגעת במצוות כי לא יהיה גבול להוספה או להורדה.

בימים אלו של אווירת מחלוקת בעם ישראל, נתפלל שההוספה של מגילת העצמאות לפני כ-75 שנה ליסודותיה של מדינת ישראל – לא תגרע ח"ו מתורת ישראל כפי שניתנה בסיני לפני אלפי שנים, ובע"ה תורתנו הקדושה תאחד את הלבבות ויראו בה כולם את דבר ה' וזאת תהיה החוקה של מדינת ישראל – "חוקה אחת תהיה לכם" – אמן כן יהי רצון.

שבת שלום לכל בית הישיבה!