ד"ר פאריד פאטה, רופא אונקולוג אמריקאי ממוצא לבנוני כבן 50, ממדינת מישיגן שבארצות הברית, הואשם לפני שנתיים בשורה של עבירות פליליות, לאחר שהונה יותר מ-550 מטופלים. ד"ר פאריד שיקר בכך שאיבחן מטופלים כחולי סרטן – ואף שהיו בריאים לחלוטין רשם להם הפניה לקבלת טיפול כימותרפי במרפאתו, אף שלא היה צורך בהם כלל, וכן טיפולים נוספים שכלל לא נזקקו להם. מטרתו הייתה אחת ויחידה: לזכות ב- 34.7 מיליוני דולרים מחברות הביטוח הרפואי הפרטי.

התוצאה של מעשיו הזדוניים והאכזריים הייתה גרימת כאבים בכל הגוף, נשירת שיניים ושיער, חולשת שרירים ומפרקים ואף מוות: זה מה שקרה למאות ממטופליו של הרופא ד"ר פאריד פאטה, המכונה "הרופא המפלצת". בית המשפט בדטרויט שבמדינת מישיגן גזר את דינו – 45 שנות מאסר בפועל.

אירוע קשה זה מדגיש עד כמה בשר-ודם יכול לרדת לדיוטה התחתונה ובמקום להציל חיים כרופא, הוא עשה בדיוק להיפך ובאכזריות נוראה. אכן, האדם יכול להיות מלאך וחלילה כמו במקרה זה יכול להיות רוצח. הכל תלוי בבחירה החופשית שלו.

מאידך גיסא, סיפר הרב שלמה קרליבך סיפור מדהים, שכותרתו הגיבן הקדוש ולאלה שעדיין אינם מכירים, נביא את הספור כפי שסיפר הרב שלמה קרליבך בכמה הזדמנויות, הקשור באחת מדמויות ההוד שהיו בגטו ורשה בשנות הזעם באירופה, רבי קלונימוס קלמן, האדמו"ר מפיאסצנה, וכך מספר הרב קרליבך בגוף ראשון:

לפני כמה שנים, אני הולך ליד מלון בתל-אביב, פתאום אני רואה אדם, הפנים שלום יפים מאוד, מהודרים, רואים עליו שהוא אדם אציל, אבל הגוף לגמרי שבור. גיבן מארבע רוחות. כל העצמות שלו שבורות.

כאשר ראיתי אותו לא יכולתי לעצור בעצמי ואמרתי: "שלום לך אדוני" והוא ענה כמו יהודי פולני: "עלייכם שולם, עלייכם שולם". "מאיפה אתה?" – שאלתי והוא השיב לי "מפיאסצנה". לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. "ראית פעם את רבינו הקדוש, רבי קלונימוס קלמן?" והוא עונה: "ראיתי אותו!! אני למדתי אצלו חמש שנים מגיל שש עד גיל אחת עשרה עד שלקחו אותי לאושוויץ, אבל הייתי גדול ולכן חשבו  שאני בן שבע עשרה. עכשיו אני לגמרי שבור, מכל המכות שנתנו לי…מכל המכות…כל עצם מעצמותי שבורה…כך אני נראה…מה אני יכול להגיד לך". אמר והמשיך לנקות את הרחוב. הוא היה מנקה רחובות.

"אתה זוכר תורה מרבינו הקדוש?" שאלתי. הוא הסתכל עלי זמן רב ואחר כך אמר: "אתה באמת רוצה לשמוע תורה מרבנו הקדוש?". אני זוכר רק שממש התחלתי לבכות. אמרתי: "אני משתוקק לשמוע…עם כל הנשמה שלי".

והוא סיפר: "בכל שבת קודש הרב היה אוסף את הילדים ואומר להם: קינדערלאך, טייערע קינדערלאך, יקרים, ילדים יקרים מתוקים. תזכרו רק דבר אחד. הדבר הכי גדול – לעשות טובה למישהו אחר. הייתי באושוויץ, שמעתי שמכל המשפחה שלי לא נשאר אף אחד. הייתי על סף יאוש בלי כח לחיות ולהמשיך להילחם על חיי ופתאום אני שומע את קולו של הרבי. פתאום אני מלא שמחה, אתה יודע כמה טובות אפשר לעשות בלילה באושוויץ…בכל פינה שוכב יהודי שבור ורצוץ  ואין לו עם מי לדבר. אז כל הלילה ישבתי עם היהודים השבורים וזה נתן לי כוח...".

והקשיש המשיך וסיפר: "דע לך, אני כבר בתל-אביב. אני ממש לבד. אין לי אף אחד. אתה יודע כמה פעמים הייתי ביאוש מוחלט אני בתוך הים, כמעט טובע. פתאום אני שומע את קולו של הרבי הקדוש: קינדערלאך, טייערע קינדערלאך [ילדים, ילדים יקרים], מה אני אגיד לך, אתה יודע כמה טובות אפשר לעשות ברחובות תל-אביב".

כמה מרגש לשמוע על אדם שעשה את הבחירה של החיים  במצב כה קשה וכל זה רק לעשות טוב לאחרים .

פרשתנו מעצימה את חשיבות הבחירה החופשית הטובה של האדם. התורה אינה כותבת ואינה מספרת על מצב ביניים. יש שני מצבים קיצוניים לבחירה של האדם: או בחירת הטוב – החיים, או בחירת הרע – המוות.

"רְאֵ֨ה נָתַ֤תִּי לְפָנֶ֙יךָ֙ הַיּ֔וֹם אֶת־הַֽחַיִּ֖ים וְאֶת־הַטּ֑וֹב וְאֶת־הַמָּ֖וֶת וְאֶת־הָרָֽע:" (פרק ל פסוק טו).

רעיון הבחירה בחיים או במוות מופיע פעם נוספת בפרשתנו, באותו פרק כמה פסוקים לאחר מכן –

"הַעִדֹ֨תִי בָכֶ֣ם הַיּוֹם֘ אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָרֶץ֒ הַחַיִּ֤ים וְהַמָּ֙וֶת֙ נָתַ֣תִּי לְפָנֶ֔יךָ הַבְּרָכָ֖ה וְהַקְּלָלָ֑הוּבָֽחַרְתָּ֙ בַּֽחַיִּ֔ים לְמַ֥עַן תִּחְיֶ֖ה אַתָּ֥ה וְזַרְעֶֽךָ" (פסוק י"ט).

רש"י בפרושו לפסוק הראשון שהבאנו מדגיש, שהחיים תלויים בטוב שעושה האדם – "את החיים ואת הטוב – זה תלוי בזה אם תעשה טוב הרי לך חיים, ואם תעשה רע הרי לך המוות…".

פרשן הפשט רבי אברהם אבן עזרא מפרש את כוונת הפסוק, שהמילה "חיים" מדברת על אריכות ימים, שאדם יזכה לחיים ארוכים. מוסיף הפסוק, שאמנם  אפשר לחיות חיים ארוכים בשנים ובימים, אבל מתוך צער ועוני ובריאות לקויה ועל כן הקב"ה מבטיח, שכאשר תעשה דברים טובים הרי יהיה לך טוב. ומה הכוונה לטוב? שתזכה גם באריכות ימים וגם בחיים איכותיים, וזה לשונו:

"החיים – אורך ימים. הטוב – בעושר ובריאות הגוף והכבוד, והמות והרע – הפך".

וביתר הרחבה מסביר ר' יוסף בכור שור:

"את החיים ואת הטוב: אם תרצה יהיו לך חיים ארוכים וטובים, שתהיה בריא וחזק, ויהיה לך עושר וכבוד ובנים ובני – בנים. ואת המוות ואת הרע: מעט ורעים יהיו ימיך. שתהיה באותן מיעוט – ימים ידוע – חולי ומכאוב, דל ורש ושכול".

נשאלת השאלה, מדוע הכתוב מדגיש קודם כל את ה'חיים' ואח"כ את ה'טוב', הרי בזכות הטוב יהיו לך חיים, אז היה הפסוק צריך להקדים את הטוב לפני החיים?

זוהי שאלת רבי אפרים מלונטשיץ בספרו "כלי יקר" –

"ואם תאמר למה לא הקדים הטוב, שהרי על ידי מעשה הטוב יזכה לחיים?

ועונה הכלי יקר, שכדי שלא יטעה האדם ויחשוב שצריך לעשות טוב רק בשביל לזכות בחיים והרי לפי"ז עשיית הטוב אינה מטרה בפני עצמה אלא רק כאמצעי להרוויח חיים וזה כמובן התורה שוללת לחלוטין. אלא, החיים מתקבלים במתנה כשכר לעשיית הטוב, אולם המטרה היא לעשות טוב בעולם. ונראה את לשונו:

"תשובה לדבר שבא להזהירו שלא יבקש לעשות הטוב בעיני ה' כדי שיחיה אלא יחיה כדי שיעשה טוב, שלא יבקש חיים גופני כי אם יבקש החיים כדי שיוכל לעבוד בימי חייו את בוראו כמו שנאמר (תהלים לד יג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב, שלכך אוהב ימים כדי שיוכל לראות בהם בטוב ה' בתורה ומצוה כמו שאמר בסמוך לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו כי הוא חייך, רצה לומר זהו תכלית חייך כי אין הקדוש ברוך הוא נותן לך חיים כי אם בעבור תכלית זה....".

דבריו של הכלי יקר מתכתבים יפה עם האיגרת שכתב הרב קוק לעורך עיתון  "חבצלת", שיצא במשך ארבעים שנה בירושלים, ושם הרב כותב מהי מטרת החינוך, בהדגשה שיש לחנך את האדם להיות טוב וישר, לא כדי שיזכה במשהו, אלא זוהי המטרה הראויה והמתוקנת ולא כאמצעי. וכך כותב הרב באגרת ק"ע:

"מטרת החינוך היא להכשיר את האדם לצורתו המתוקנת, שהנקודה המרכזית שבה היא לעשותו טוב וישר. מאז אשר החל אברהם אבינו לקרוא בשם ד', הייתה לנו לנחלה, כי כל מה שתהיה מושרשת בלבו של אדם יותר הקריאה בשם ד', כן יגדל טובו וישרו…" (אגרות הראיה חלק א').

הנצי"ב מוולוזין רבי נפתלי צבי יהודה שואל בספרו 'העמק דבר' על פרשתנו (ל',ט"ו) שתי שאלות –

האחת, מה התוספת על מה שנאמר בפרשת 'כי תבוא' על הברכות והקללות? והשנייה, מדוע אין דרך אמצעית?

ונראה את לשונו:

"מתחלה יש להבין כלל פרשה זו, מה נוספות יש בכאן על עיקר ברכות וקללות שבפ' תבוא, ולא עוד אלא שבאמת יש נוספות על התנאי של החיים והטוב, שלעיל אמר והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלהיך לשמור ולעשות וגו', ולא התנה אהבת ה' שהוא מדרגה גבוהה … ולא התנה כי אם למוד תורה ושמירת המצות, שהם אינו מנגד לטבע בני אדם, וכאן התנה אהבת ה' שהוא למעלה מטבע האנושי, ויותר קשה גוף פרשה זו, שתלה חלקי התנאי על שני הקצות הרחוקים זמ"ז מאד, והניח הדרך האמצעי שהוא הנהגת האומה בדרך הממוצע שלא להשקיע עצמם באהבת ה' וגם לא לעבוד ע"ז."

בתשובתו הארוכה אומר הנצי"ב, שיש זמנים ומצבים שבהם צריך לנקוט בדרך קיצונית והביא דוגמא מיהושע, שדרש מהעם להסיר את אלהי הנכר, מעבר לקבלתם לכך שהתחייבו לעבוד את ה', אבל מכיוון שלא קיבלו על עצמם להסיר את אלהי הנכר שהיה אז בתקופתם דבר מאוד מושך, לכן לא הצליחו לעמוד בפיתוי כי בטחו בכוחם. ולכן בתקופת שמואל, הדברים נראו אחרת. נראה בלשונו:

"ויאמר שמואל אל כל בית ישראל אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה' הסירו את אלהי הנכר וגו' והכינו לבבכם אל ה' ועבדוהו לבדו, וכתיב דשני דברים עשו, ויסירו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרות, ויעבדו את ה' לבדו, ופי' לבדו לא את עצמו וביתו כי אם את ה', ..שהוא מדה גבוהה למעלה מטבע האנושית, ומש"ה נתקיים בידם הרבה דורות עד שהגיעו לירבעם ומלכי ישראל ויהודה החוטאים ומחטיאים…". ולכן כאן משה רבנו הבין, שצריך ללכת לקצה הואיל וזה לא הולך ביחד.

ראויים הדברים של הרש"ר הירש לבוא לקראת סוף דברינו, כי לדעתו, הפניה של משה רבנו היא ליחידים וגם לרבים, וזה לשונו:

"אלו הם דברי סיום המופנים אל הדור שהיה נוכח אז. על יסוד כל מה שהודעתי לכם בשם ה' ובהתאם לכל מה שראיתם מכח הנהגת ה' ומאמיתו הרי אתם מבינים מעצמכם שגורלכם נמסר לידכם כבחירתכם, לטוב ולמוטב: החיים הנזכרים כאן ובהמשך אינם רק חיים גופניים גרידא. הם כוללים את ההתפתחות הכללית הבריאה והנאותה של האישיות הגופנית, הרוחנית והמוסרית של חיי היחיד והעם. והניגוד לכך הוא המות: התמוטטות כללית מכל הבחינות האלה…הטוב הוא האושר המלא הבא כתוצאה מן "החיים" האלה, ואילו הרע הוא השבר המוחלט הבא בעקבות "המוות"…".

אין ספק, שמושג הבחירה שבה עוסקת פרשתנו, המצווה על האדם "ובחרת בחיים", היא נושא רחב ועמוק שאין מסגרת זו מספיקה לדון בו, אבל במרכז הדברים ישנן שתי דעות מרכזיות בקרב חכמינו הראשונים, ושתיהן בתחום התפיסה הפילוסופית של הבחירה. לדעת הרמב"ם, הבחירה של האדם היא מוחלטת, גם במחשבה וברצון האישי וגם ביכולת שלו לממש את רצונו בצורה החופשית ביותר. לעומתו ניצב רבי חסדאי קרשקש (רב גדול, מנהיג ופילוסוף,  שחי בברצלונה כ-130 שנה אחרי הרמב"ם, תלמידו של הר"ן ותלמיד חבר של הריב"ש, היה ידוע כגאון בתורה והיה רבו של רבי יוסף אלבו בעל העיקרים) ולדעתו, עיקר מרחב הבחירה של האדם נמצא ברצון שלו ולא בתוצאה הסופית של הדברים. האדם נשפט על רצונו הפנימי, גם אם לא עלה בידו לממש את רצונו. זאת יש לדעת, שלפי רבי חסדאי, ההשגחה האלוקית נמצאת גם במרחב הרצוני של האדם ועל המרכיבים של תודעת האדם. לדעתו זה לא מונע את הדרישה שראינו בפרשתנו של 'ובחרת בחיים', למרות שהרצון הוא גם מושגח ולכן כך לשון המשנה באבות – "הכל צפוי והרשות נתונה".

נמצאים אנו ימים ספורים לפני ראש השנה ויום הכפורים ולאור הדברים הללו מושג התשובה מקבל כאן מימד עמוק יותר. לדעת הרמב"ם, זהו יסוד הבחירה של האדם, שיכול לשנות כיוון ולשוב בתשובה. ולדעת המאמין הגדול רבי חסדאי, זה חסד אלוקי שעשה הקב"ה עם האדם, ועל אף שהרצון גם הוא מושגח, ברגע שהרצון של האדם לשוב אל ה', אזי יש חסד אלוקי לסייע ברצון ולהגשים הלכה למעשה את התשובה.

ונסיים בדברים שאמר הרב חנן פורת ז"ל בראיון אחרון לפני פטירתו. בתשובה לשאלה אשר עסקה בחשבון הנפש האישי שלו, ציטט הרב פורת סיפור חסידי:

"רבי אחד אמר לתלמידיו: "אני עומד להסתלק מן העולם. אם תשאלו אותי איך הייתי רוצה שיזכרו אותי, לא הייתי אומר שאני רוצה שיזכרו אותי כאדם צדיק או קדוש, כי לא הייתי כזה. גם לא הייתי רוצה שיזכרו אותי כאדם טוב, אני יודע כמה דברים שהיו אצלי לא טובים. אם תוכלו לזכור אותי במשהו, תזכרו אותי בדבר אחד – שרציתי להיות טוב! "על זה אני יכול לומר בלב שלם", סיכם הרב פורת, "רציתי להיות טוב. מה צריך לומר יותר?".

ננצל את הימים הספורים, שנותרו לנו עד סוף השנה, לקבל על עצמנו קבלות אישיות – להיות טובים, לבחור בטוב גם כשלפעמים הדבר הלא כל כך טוב קורץ ומושך יותר, כל לב יודע מרת נפשו במה צריך תיקון.

תכלה שנה וקללותיה ותחל  שנה וברכותיה.

שנה טובה לכל בית הישיבה