גירסא להדפסה

הבעל שם טוב היה ידוע כמרפא אנשים ועסק במקצוע הרפואה אע"פ שלא עבר שום הכשרה מקצועית. מסופר, שפעם אחת ניסה לרפא יהודי תלמיד-חכם ידוע. במשך תקופה מסוימת ניסה בכל מיני דרכים אך לא חל שום שינוי במצבו של החולה. בניו של אותו תלמיד חכם ראו שמצב אביהם אינו משתפר ועל כן הזמינו רופא מקצועי ששמו הלך לפניו מעיר גדולה ורחוקה שירפא את אביהם. אותו רופא-מומחה, יהודי במוצאו, לא אהב בלשון המעטה את 'עיסוקו' של הבעש"ט ברפואה ללא כל הכשרה, ובכל הזדמנות ניסה לפגוע בשמו הטוב ואף יותר מכך.

ברגע ששמע הבעל שם טוב, שהרופא הנ"ל מגיע, הודיע לבניו של החולה שהוא מצדו עוזב את המקום. החולה עצמו, שלא ידע שבניו הזמינו רופא מקצועי, ביקש מהבעל שם טוב להישאר עוד קצת עמו והבעל שם טוב נענה ונשאר עד אשר הרופא הגיע לאכסניה סמוכה למקום מגוריו של החולה ולאחר שאותו רופא הגיע, עזב הבעש"ט את המקום משום שלא רצה לפגוש באותו רופא שנלחם בו. בדרכו החוצה מהעיירה, פגש את הרופא באותה אכסניה על אם הדרך. לאחר מילות נימוסין, שאל הרופא המומחה את הבעל שם טוב, מדוע אתה עוסק במקצוע הרפואה? מנין לך בכלל להבין בתורת הרפואה?

הבעל שם טוב ענה לו בקצרה "הקב"ה מלמד אותי" ועזב הבעש"ט את האכסניה. כשהגיע לבית החולה, מיד החל הרופא המומחה להציע את הטיפול, שהיה בטוח שאין אדם שמכיר את סוג הטיפול החדשני הזה, אך להפתעתו הרבה, בניו של החולה גילו לאזנו, שאת הטיפול הזה כבר עשה הבעש"ט ולא הצליח בכך. הרופא נאלץ להציע טיפול אחר וגם על זה אמרו לו בניו של החולה, שהבעל שם טוב עשה כך. הרופא ניסה עוד כמה שיטות טיפול ואת כולם עשה גם הבעל שם טוב. שמע הרופא, שהבעל שם טוב ניסה את כל הכלים הרפואיים הידועים באותו זמן, עזב את החולה בבושת פנים כי לא היה לו להציע משהו אחר  לרפואתו. כשעזב הרופא, אמר החולה לבניו: "מדוע הבאתם את הרופא הזה? אינכם מבינים שכל זמן שהיה הבעל שם טוב כאן, הרגשתי השראת השכינה ואע"פ שבחוץ לא ראיתם שום שיפור, בתוך תוכי הרגשתי איך כוחותיי שבים אלי אט אט? עכשיו עם כניסתו של רופא זה חזרתי לנקודת ההתחלה!".

כוחו ה'רפואי' של הבעל שם טוב היה בעוצמות הרוחניות והנשמתיות שהיה מעביר בנוכחותו לחולה. 

גם היום ידוע, שהרפואה איננה מדע מדויק ויש תרופה שעוזרת לאחד אך עלולה להיות מזיקה או לא יעילה לאחר.

בפרשתנו אנו מוצאים הבטחה אלוקית, שכל המחלות שהיו במצרים לא יהיו בעם ישראל, אם נשמור את התורה ומצוותיה. נקרא את הפסוקים בתחילת הפרשה:

"וְהֵסִ֧יר יְקֹוָ֛ק מִמְּךָ֖ כָּל־חֹ֑לִי וְכָל־מַדְוֵי֩ מִצְרַ֨יִם הָרָעִ֜ים אֲשֶׁ֣ר יָדַ֗עְתָּ לֹ֤א יְשִׂימָם֙ בָּ֔ךְ וּנְתָנָ֖ם בְּכָל־שֹׂנְאֶֽיךָ".

לדעת מדרש אגדה, אין כוונת הכתוב שלא יהיה מחלות כלל, אלא לימוד וקיום התורה הוא המרפא לכל המחלות, וזה לשון המדרש:

"והסיר ד' ממך כל חולי – התורה היא מרפא לכל חולי, שנאמר 'רפאות תהי' לשרך' (משלי ג', ח')" (מדרש אגדה (בובר) דברים פרשת עקב פרק ז סימן טו).

ה'כתר יונתן' טוען, שהקב"ה ימנע מעם ישראל את אותן מכות-טבע ואחרות שגרמו למחלות ולצרות למצרים, אך אין מדובר במניעת מחלות 'רגילות', וזה לשונו:

"ויסיר ה' מִמך כל המחלות וכל המכות [פצעים] שגירה ה' על מִצרים הרעים שידעת לא ישׂימם בכם ויגרם בכל שׂונאיכם" (כתר יונתן דברים ז', ט"ו).

ברם, רוב הראשונים אכן מפרשים, שיש כאן הבטחה כללית לאי תחלואה בעם-ישראל ובתנאי שישמרו תורה ומצוות וכך אכן כותב הרמב"ן בפרשתנו –

"והסיר ה' ממך כל חולי – הנהוג לבא בעולם. והזכיר כל מדווי מצרים הרעים – להבטיח ונתנם בכל שונאיך – או שירמוז, כי בעשותם המשפטים ינצלו מהם ואם לא יעשו אותם יבואו עליהם כאשר באו על המצרים, כאמור בתוכחות (להלן כ"ח, ס') והשיב בך את כל מדווי מצרים".

למסקנה שונה מגיע רבי חיים פלטיאל על פרשתנו, בעקבות שאלתו על לשון הפסוק – אם הקב"ה לא יאפשר שעם ישראל יחלה, אזי מדוע כתוב "והסיר ה' ממך"? אם אין מחלה אין צורך להסירה?

"מהו 'והסיר ה' ממך כל חולי וכל מדווי מצרים' מה יסיר? כיון דלא יהיה בהם!!…ועוד 'כל מדווה מצרים לא אשים עליך' אפי' חולי קל לא יהיה להם!! כ"ש חולי רע!! ונראה, דוודאי שאר חלאים נראה לא יבואו עליהם, כיון שיתרפאו מהם ינצל אדם ויהיה כבתחילה, אבל מדווי מצרים בשעה שהיה בא על האדם אעפ"י שנוצל ממנו היה חלש יותר, אותו לא ישים כלל…".

גם רבנו בחיי מתמודד עם השאלה, מה ההבדל בין "כל חולי" ובין "מדווי מצרים" ועל כן עונה שתי תשובות –

"…'והסיר ה' ממך כל חולי'. שהוא במנהגו של עולם. 'וכל מדווי מצרים', שהיו חוץ ממנהגו של עולם. או יאמר: 'כל חולי' הוא הבא מחוץ לגוף מצד השתנות האויר וקלקולו, 'וכל מדווי מצרים' הוא הבא מבפנים מתוך הגוף. וזהו 'לא ישימם בך'…".

רבי יעקב בעל הטורים מבאר כדרכו הייחודית בדרך של גימטרייה ואומר, ש"כל  חולי" בגימטרייה שווה צ"ח [=98] ואין הכוונה שהקב"ה יסיר מאתנו כל חולי כמנהגי הגוף וכו', אלא הברכה תהיה שעם ישראל לא יקולל בצ"ח קללות כמניין 'כל חולי' וזה לשונו – 

"כל חלי. עולה צ"ח. שיסיר ממך צ"ח קללות".

הספורנו מוסיף, ש'כל מדווי מצרים הרעים' הכוונה למחלות מדבקות שלא ידבקו בנו, ולמרות שהשונאים שלנו יהיו חולים במחלות מדבקות, זה לא יפגע בעם-ישראל. וזה לשונו:

"כל חלי-אפילו המורגלים לבא מצד המערכת: "הרעים -מתדבקים: אשר ידעת. שלקו על הים כמבואר למעלה לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך. אף על פי שיתנם בשונאיך לא ידבקו בך כעניין 'ייפול מצדך אלף אליך לא ייגש'…".

רבי משה אלשיך, הידוע בכינויו "האלשיך הקדוש", נוטע בנו את התובנה שההבטחה האלוקית להסרת החולי מעם ישראל מעידה על השגחה מיוחדת לעם ישראל ואין זו סתם הבטחה נקודתית של מניעת מחלות, אלא יש כאן אמירה אלוקית ביסוד האמונה היהודית. ולכן, ההבטחה בעניין מניעת המחלות באה יחד עם הסרת עקר ועקרה בבהמותיהן של עם-ישראל, משום שההשגחה האלוקית בעם-ישראל היא לא כפי שאצל שאר העמים. דבריו מתייחסים לקשר שבין שני חלקי הפסוק –

"בָּרוּךְ תִּהְיֶה מִכָּל הָעַמִּים לֹא יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה וּבִבְהֶמְתֶּךָ. וְהֵסִיר ה' מִמְּךָ כָּל חֹלִי וְכָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שֹׂנְאֶיךָ".

בדבריו, מבקש מאתנו ה'אלשיך הקדוש' להבחין, שההשגחה על עם-ישראל היא השגחה פרטנית על ידי הקב"ה על כל אחד ואחד – מה שאין כן אצל אומות העולם. נראה את לשונו:

"אמר, הלא תתמה באמרי לך, כי גם ליחיד יברך הוא יתברך בעצמו ולא על ידי שליח, כי תאמר בלבבך היתכן כי אל רבים עמים לא יחשיב הוא יתברך להרע או להיטיב להם או להנהיגם על ידי עצמו רק על ידי שר או מזל, ולאחד מישראל אפילו יחיד ייטיב לו הוא יתברך על ידי עצמו, באופן כי תהיה כמהרהר בלבך על השגחתי בעצמי אפילו ליחיד מישראל. אל תחוש, כי דע לך אתה היחיד מישראל כי ברוך וחשוב תהיה מכל העמים יחד, כי את כולם יתן תחת שרים ומזלות ואותך אפילו יחיד יברך מאתו ובידו יתברך".

וממשיך האלשיך הקדוש בדברי החיזוק האמוני – 

"…והמופת שכן הוא להחזיק אמונה זו בלבך הוא, כי הלא אראך כי לא יהיה בך עקר ועקרה ובבהמתך. והוא, כי כל אומה ולשון המושפעים רב טוב בעולם הזה מכל גוי הארץ, גם כי שפע רב טוב להם, לא יבצר מהימצא בהם עקר ועקרה ובבהמתם, אך אתה לא יהיה בך עקר ועקרה אפילו אחד ובבהמתך, אך אין זה כי אם שהעמים שתחת שר או מזל אין בהם השגחה בפרטות, ועל כן גם כי יושפעו טובה והצלחה דרך כלל לא יחסר מהיות עקר פרטי או עקרה ובבהמתם, אך אתה ישראל שגם כל יחיד בפרטות מושפע מאתו יתברך לא ימצא אפילו אחד בכם עקר או עקרה ואפילו בבהמתך, הנה כי בהמתך חשוב לפני מאותם האומות".

הגאון מווילנא בספרו 'אדרת אליהו' על פרשתנו מבדיל בין "חולי" ו"מדווה" באופן מקורי, שיש מחלה שאמנם אין אבר מסוים בגוף שהוא מכאיב או חולה, אבל האדם מרגיש חולשה ובעצם כל הגוף נמצא במחלה. וישנם מצבים, שאין בעיה בכל הגוף אלא רק באבר אחד – וזה לשונו:

"…כי נמצא שני מיני ייסורים – לא ראי זה כראי זה. הנופל למשכב אין כואב לו שום אבר פרטי, אבל תגבורת המחלה נתפשט בכל האיברים. והשני הוא, אשר יש לו כאב באבר אחד ושאר איבריו בריאים, ואמר 'והסיר ה' ממך' – שניהם. כל חלי. וכל מדווי".

רבי משה סופר הידוע בשם החת"ם סופר (ראשי תיבות של ספרו 'חידושי תורת משה' 1762-1839) כתב בספרו על פסוקנו, על פי הגמרא (ב"מ ק"ז:), ש'כל חולי' הכוונה ל'עין הרע', אולי משום שהיא גורמת להרבה חוליים ויסוד המחלות בעולם, כפי שהעיד רב שרוב המתים נפטרים מעין הרע שפוגע בהם בצורות שונות ולפי הגמרא (ב"ק צ"ב:) הרי המרה שבגוף האדם אחראית לשמונים ושלש מחלות. נראה את לשונו – 

"והסיר ה' ממך כל חולי. אחז"ל (ב"מ ק"ז:) זה עין רעה… (ועיי"ש בגמרא עוד סוגים של מחלות ל"ע) … אחז"ל (ב"ק צ"ב:) שלשה ושמונים מיני חלאים תלויין במרה, גימטריא מחל"ה, וכולם פת במלח שחרית וקיתון של מים מבטלין אותם. ונ"ל דפת שחרית זהו תורה שאדם לומד בימי נעוריו, רק עי"ז שיהי' צורבא מרבנן בימי בחרות יוכל ח"ו להתגאות, לכן אמר וקיתון של מים, דזהו מורה על דרך עניוות, כאמרם (תענית ז'.) למה נמשלה תורה למים? מה מים הולכים ממקום גבוה למקום נמוך, אף התורה הולכת מגבוה לנמוך, וע"י שני דברים הללו אדם ניצל מהם, וע"ז נאמר (שמות ט"ו, כ"ו) כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך".

הרש"ר הירש מציין, שחולי הוא התהליך הפיזיולוגי שלמעשה עוצר את שגרת החיים של האדם ואלו מדווה מציין בעיקר את תחושת המחלה והסבל –

"…חולי מציין את התהליך הפיסיולוגי של מצב המחלה, שיש בו כדי לעצור את ההתפתחות (ראה פי' בראשית מח, א); ואילו "דוי" מציין בעיקר את תחושת המחלה, את הסבל".

חלוקה אחרת בין 'חולי' ובין 'מדווה' מעלה המלבי"ם –

"והסיר, וגם שעפ"י הטבע ימצאו חולים וזה משני מינים: א] חלאים הטבעיים הבאים מצד המזג ומצד שנוי התקופות וממך יסיר כל חולי, אף שיחויב שימצא בך מצד הטבע, ב] חלאים הבאים על צד העונש שכבר ידעת אותם ממצרים ששם דבקו בך, ועז"א וכל מדווי מצרים הרעים אשר ידעת, ועתה לא ישימם בך, ובזה דייק לומר לא ישימם ולא אמר והסיר, כי הם אינם באים מעצמם רק ע"י ה' המשים אותם, והגם שיתנם בכל אויביך וחלאים אלה הם חלאים מתדבקים בכ"ז לא ישימם בך, ובכ"ז תהיה ברוך מכל העמים".

הנצי"ב מוולוז'ין בספרו "העמק דבר" מעלה השקפה שמאוד מדוברת היום והיא, שהאדם צריך להישמר באכילתו במיוחד בימינו בה משווק לכולם מזון מהיר ומאוד לא בריא בלשון המעטה . נעיין בלשונו כיצד מפרש את המילים 'כל חולי' – 

"מחלות  שאדם מביא על עצמו ע"י שאינו נזהר באכילה, או ע"י צנים פחים…ובשעת מלחמה או במדינה אחרת שאין רגיל בה, קרוב להיות נכשל בה ע"י שנוי וסת משהנהיג תחלה בארצו ובשעת מנוחה, על כן באה הברכה ע"ז כאן ביחוד". 

ואילו את המילים 'וכל מדווי' מפרש – 

"מחלות שבאו ע"י עונש ועלולים להיות בא"י, כמו מכת שחין וצרעת ארבה ועוד".

נסיים בספור מתוק על רבי יעקב-יצחק רבינוביץ הידוע בכינויו היהודי הקדוש מפשיסחא, שזכינו השנה לפקוד את ציונו בבית החיים בעיירת מגוריו, שם טמון לצדו של תלמידו, רבי שמחה-בונים מפשיסחא.

כששמע 'היהודי הקדוש'  שהמגיד מקוז'ניץ במצב קשה עקב מחלה לא מפוענחת ולא ידעו כיצד לרפאו, שלח אליו שני בעלי תפילה, בעלי קול ערב, הידועים כחודרים ללבות בני אדם בשירתם ובתפילתם. כשהגיעו לקוז'ניץ, ניגשו מיד למגיד והלה שאלם מנין אתם ומה מעשיכם כאן. ענו לו בעלי התפילה: "באנו בשליחותו של היהודי הקדוש. ירשה לנו כבודו לגשת לפני התיבה לקבלת שבת". כמובן שהמגיד הסכים מיד ושני בעלי התפילה שרו כזאת 'קבלת שבת' נשמתית שלא נשמעה מעולם בקוז'ניץ. פני המגיד השתנו מקצה לקצה, רוחו שבה אליו ומיד חש הרבה יותר טוב. במשך כל השבת שרו שני חסידיו של היהודי הקדוש עד שהמגיד נרפא ממחלתו המסתורית. נשמתו של המגיד הייתה חסרה את אותה נגינה קדושה שהחזירה לו את נשמתו לבריאותה.

הרבה דרכים למקום למנוע מחלות, הרבה דרכים לבורא עולם לרפא ממחלות על ידי שליחים שונים, אם זה רופאים מקצועיים ואם זה גדולי התורה וגדולי הנפש בכל הדורות, שידעו להבחין שמקור המחלה היא בנפשו ובנשמתו של האדם וכך אנו אומרים ב'מי שברך לחולים' – "רפואת הנפש ורפואת הגוף".

שבת שלום, שבת בריאה וקיץ בריא עלינו ועל כל בית הישיבה ובית ישראל.