מיוחדת היא פרשת "וזאת הברכה", שאינה נקראת בשבתות השנה כשאר הפרשיות אלא ב'שמיני-עצרת', שבארץ ישראל הוא גם יום 'שמחת-תורה'. המולת השמחה של יום קדוש זה, הכוללות הקפות, קידושים ועליות מרובות לתורה, לא תמיד מאפשר לנו להתבונן בפרשה כפי שנוהגים בשבת רגילה.

דברי הפרידה של משה-רבנו בפרשתנו, הנזכרים והרמוזים, הינם מרתקים ומיוחדים. איננו יכולים שלא לשים ליבנו לכך, שאחרי ברכתו לשבט ראובן, מדלג משה-רבנו ישר לשבט יהודה וחוזר לברך את שבט לוי ואילו שבט שמעון אינו מוזכר כלל וכלל! ובוודאי ש'היעלמותו' של שמעון מהברכות אומרת 'דרשני'.

ואכן רש"י מבאר, שהזכיר מיד אחרי ראובן את יהודה, למרות שאין זה סדר השבטים – "…מפני ששניהם הודו על קלקול שבידם…ועוד פירשו רבותינו, שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, היו עצמות יהודה מתגלגלים בארון מפני נידוי שקבל עליו, שנאמר (בראשית מד, לב) וחטאתי לאבי כל הימים, אמר משה: מי גרם לראובן שיודה? – יהודה." [עיין מכות דף יא :]

לדעת מדרש התנאים שעליו רש"י מסתמך, החיבור שחיבר משה-רבנו בין ראובן ליהודה הוא עקב ההשפעה שהייתה ליהודה על ראובן, שלאחר שיהודה הודה ב'מעשה תמר', שכמובן אדם המודה במעשה שלילי שעשה קבל עם-ועולם אינו מובן מאליו, למד ראובן מכך והודה אף הוא במעשה שעשה שבלבל יצועי אביו. ולמרות שמעשה יהודה היה לאחר מעשה ראובן כפי שמעיר על כך רבנו בחיי "אף על פי שמעשה יהודה אחרון…" ומשיב על כך"…קבלה הייתה ביד משה רבינו ע"ה איש מפי איש, שלא הודה ראובן שהוא בלבל יצועי אביו עד לסוף שנים רבים שהודה יהודה חטאו בתמר, ובאותה שעה הודה ראובן שהוא בלבל יצועי אביו, אז יצאו כל אחיו מן החשד". אכן, רק לאחר שיהודה הודה, אזי הוסר החשד מהאחים כאשר ראובן למד מיהודה והודה אף הוא.

ואכן, למד מכך רבי נחמן מברסלב, שזו זכות גדולה לאדם, ששב בתשובה ומזכה בכך אחרים. וכך נכתב בספר "משיבת נפש" (לוקט מתורתו של רבי נחמן על ידי רבי אלתר טפליקר זצ"ל) – "וראוי לדרוש לרבים, כמה גדול כוח המזכה אחרים, גם מברכתו של זבולון שאמר 'שם יזבחו זבחי צדק', שע"י יתגיירו האומות שמעינן, שגדול כוח המזכה את הרבים".

מצאנו הסבר נוסף לסמיכות ברכת שבט ראובן לברכת שבט יהודה, הסבר שאינו מתייחס לעבר, אלא כתפילה של משה רבנו לעתידם של שבטי ראובן ויהודה, שיצאו בעתיד למלחמה על ארץ ישראל וזו סיבה חזקה דיה לחבר ביניהם, שהרי ראובן יצא למלחמה עם שבט גד וחצי שבט המנשה כחלוצים לפני המחנה וכן שבט יהודה שכשנשאלו 'מי יעלה לנו להילחם' היה יהודה זה שיצא להילחם. וכך מצאנו בפירוש הרא"ש על התורה בספרו 'הדר זקנים' – "זה הברכה שעשה לראובן עשה ליהודה. שהתפלל עליו במלחמה ולפי שיהודה עולה תחלה במלחמה הוצרך להתפלל עליו במלחמה. ולראובן, לפי שהיה עובר בראשון כדכתיב 'והחלוץ עובר לפניהם…'. " [וזאת הברכה, ל"ג, ז'].

לאחר שלמדנו מדוע חיבר משה-רבנו בין ראובן ליהודה, עדיין קשה מדוע השמיט משה את שבט  שמעון?

ה'כלי-יקר' [פרק ל"ג פסוק ז'] וכן פרשנים נוספים מסתמכים על דברי ה'ספרי', שיש בברכת יהודה רמז גם לברכה לשמעון, שאמר הכתוב 'שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו' –  "…כי 'שמע' נגזר מלשון 'שמעון', והדבר צריך ביאור. והקרוב אלי לומר, שלמדו זה ממה שכתוב 'וזאת ליהודה', שנראה מיותר כי הווה ליה לומר 'וליהודה אמר'. אלא כך פירושו, כי בקשת 'ואל עמו תביאנו' היתה על שמעון, כי יעקב אמר לו 'ואפיצם בישראל', שיהיו ממנו מלמדים ועניים והנפוץ צריך קיבוץ אל עמו, כי אף על פי שהיו נפוצים בתוך בני ישראל מכל מקום מתוך שהוא נפוץ מפוזר ומפורד ממשפחתו ומבית אביו אינו אצל עמו, על כן התפלל עליו יהודה ואמר 'אנא ה' תביאנו אל עמו ומולדתו שלא יהיה נפוץ על פני כל הארץ'. וידוע, שלתפילה זו היה גם יהודה צריך…ואני אומר, שיהודה התפלל תפילה זו על שמעון וכל המתפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה (בבא קמא צב א) ואם כן אותה תפילה שהתפלל יהודה על שמעון היא שעמדה גם לו".