אומרים בשם הגאון מוילנא, שאחת המצוות הקשות לקיום היא מצוות השמחה בחג כפי שנצטווינו בתורה "והיית אך שמח". לדעת הגאון, זו המצווה הקשה ביותר, משום שקשה לצוות על האדם לשמוח בכל שבעת ימי החג, כאשר לאדם הממוצע יש בחייו דברים המרגיזים ומעציבים אותו ואז באה התורה ומצווה עלינו – 'אתה חייב עכשיו לשמוח –  לא משנה מה עובר עליך'.

ניתן להוסיף ולהקשות על עצם הציווי, כיצד התורה בכלל מצווה על האדם מצוות שקשורות לרגשותיו? האם האדם הינו מכונה חשמלית שניתן להפעיל אותה לפי קוד הפעלה חיצוני? הרי אם האדם שרוי בעצב חלילה, כגון שאיבד את מקור פרנסתו או  איבד קרוב משפחה , כיצד התורה מכתיבה לו מה ירגיש באותו זמן מסוים? עכשיו תחייך ותשמח?!!

העיקרון הזה, שאפשר לחייב את האדם להשתלט על רגשותיו, הוא יסודה של תורה ובאה לידי ביטוי בהרבה מן המצוות ואיסורי הלאו, כגון: 'ושמחת בחגך', 'ולא תתורו אחרי לבבכם', 'לא תחמוד…וכל אשר לרעך' וכדו' [עיין בדברי אבן עזרא המפורסמים איך אפשר שלא לחמוד ,משל הכפרי ובת המלך]

הגמרא במסכת סוכה מדגישה את היכולת של האדם להילחם ברגשות הצער הפרטי שלו ולהתחבר לשמחה הכללית של עם ישראל. הגמרא שם [דף כה:] חידשה הלכה  בשם רב, שאדם האבל על קרוב משפחתו חייב לשבת בסוכה. ומיד הגמרא שואלת, מה החידוש בדבר? מדוע לא לחייב אותו כמו כולם? עונה הגמרא, שהיינו חושבים שהרי יש דין ש'מצטער פטור מהסוכה', והייתי חושב לפטור אותו, כי הרי הוא שרוי בצער האבלות, ועונה הגמרא: "ה"מ צערא דממילא, אבל הכא איהו הוא דקא מצטער נפשיה, איבעי ליה ליתובי דעתיה". צער האבל אינו חיצוני, אלא רגשות הצער באים  ממנו, ולכן בשעת שמחה של חג הוא חייב ליישב את דעתו, להשתלט על רגשות הצער הפרטי שלו ולחוש את שמחת הכלל של "ושמחת בחגך ".

בפרשת כי תבוא נצטווינו מספר פעמים על השמחה – "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי יְדֹוָד וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ  לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ ושָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:  [פרק כו ]".

יותר מכך  אנו רואים שאם לא נקיים את המצוות מתוך שמחה, צפוי לנו עונש חמור מאוד, כפי שמעיד הכתוב בפרשתנו, שכל הקללות יחולו על ראשנו בשל כך "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל". עד כדי כך אנו חייבים להשליט על עצמנו את רגש השמחה!!

ובהמשך הפרשה, עם הכניסה לארץ ובניית המזבח, שוב נצטווינו על השמחה – "וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן …..וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַידֹוָד…. וזבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ:

לפני שננסה לענות על השאלה, כיצד באמת התורה מצווה על ההרגשה של האדם, נביא את דברי הרמב"ם בהלכות שופר. "[פרק ח הלכה טו] שאכן מצהיר ומודיע, שזה אינו פשוט לקיים מצוות בשמחה ונדרשת לכך השקעה גדולה מצד האדם ""השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שצווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע  ממנו שנאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב  "

מפליא ביותר, שהרמב"ם במקום אחר [הלכות דעות פ"א ] מדבר על השמחה, לאו דווקא בהקשר של אופן קיום המצוות, אלא כחלק מהתנהלות יום יומית וכאורח חיים רגיל ולדעתו חובה על האדם להיות בשמחה תמיד, כי זה דרך החיים שבשגרה ומוגדרת בסך הכול כ'דרך בינונית' שהיא דרגת ביניים בין 'הוללות' לבין 'עצבון' וזה לשונו שם: "הדרך הישרה היא מדה בינונית…,ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות, .."

אם נחזור לשאלה המרכזית, האם אפשר לצוות על רגש השמחה ובכלל על רגשות  בני אדם אז התשובה היא כן רבתי!!! תורת ישראל מאמינה, שהאדם יכול להילחם ולנתב את רגשותיו בהתאם למשימותיו ובהתאם לעניין הכללי של עם ישראל. נכון, שהיום הגישה הרווחת בקרב מובילי דעת הקהל ומבין אנשי מקצוע מסוימים מתחום הפסיכולוגיה והעבודה הסוציאלית, שהאדם יכול ואפילו מחויב לפעול לפי מצבו הרגשי. ובוודאי גם אנו מסכימים שיש להתחשב במצב הרגשי בו נמצא האדם, אבל האדם יכול וחייב להתגבר על רגשותיו.

כמובן שמחויבים אנו להסביר מה הכוונה להיות בשמחה ואיך רוכשים את ההרגשה הזו ביום יום.

אם נתבונן בתחילתה של הפרשה, היא נפתחת בחגיגיות "והיה כי תבוא אל הארץ" וידוע בחז"ל, שהמילה ויהי יכולה להתפרש פעמים בלשון צער ופעמים בלשון שמחה [עיין מגילה דף י], אבל המילה והיה מתפרשת תמיד בלשון של שמחה. ונשאלת השאלה מה השמחה הכל-כך גדולה, שבאים לארץ ישראל  וחיים כאן, הרי גם אז וגם היום יש דאגות אין-ספור על ענייני קיום, בטחון ועוד, ויותר מכך אומר רבי חיים בן עטר, ה'אור החיים' הקדוש, שאין לשמוח אלאבישיבת הארץ "האמנם רק בארץ ישראל אפשר לשמוח ויכולים לשמוח?.

בקיץ האחרון ביקרתי בהולנד ונפגשתי עם יהודים חרדים הגרים בגלות ושאלתי אותם מדוע אינם עולים לארץ. ענו לי בפתיחות רבה – החיים בארץ קשים, הפרנסה לא ברווח, יש בעיות בטחון ועוד כהנה וכהנה. בקיצור, לדעתם אין שמחה ושלווה  בארץ, על אף שכמובן אוהבים את ארץ ישראל וחרדים לשלומה אבל מרחוק…

צריך להבין, מהי שמחה? מתי באמת אדם מרגיש שמח? האם אדם שיש לו הכל מבחינה חומרית הוא האדם השמח? הרי כולנו מכירים את המשנה באבות 'איזהו עשיר? – השמח בחלקו'.

אלא  – שמחה היא תוצאה של אחריות. כשאדם חש שיש לו משימה חשובה והוא שייך למשהו גדול, למרות שהדבר שואב ממנו כוחות ואפילו דאגות, אך הוא שמח באחריות שהטילו עליו. הרב גורן מרחיב את ענין חובת השמחה בהבאת הזבחים אחרי הכניסה לארץ וזאת משום שאז התחילה הערבות ההדדית, הרגשת השייכות, שאתה חלק ממשהו גדול וזה הגורם הראשון במעלה לתחושת השמחה. ושלא נטעה –  שמחה אינה צחוק חיצוני ובידור זול הואיל וזה בר-חלוף.   

אכן, יש דאגות פרנסה ובטחון בארץ ישראל, אבל זה שלך, אתה אחראי ויש לך תפקיד. שמחה איננה 'החיים הטובים' במובן הפשוט אלא הרגשת שלמות של עשיה.

האם מישהו פעם פקפק בשאיפה של זוגות להביא ילדים לעולם? הרי אנשים הופכים עולמות כדי לזכות בפרי בטן, ואם חושבים לעומק, הרי גידול ילדים היא משימה ענקית, קשה ומורכבת, אשר שואבת את כל האנרגיה של ההורים? – אבל "ילדים זה שמחה" כדברי המשורר יהושע סובול שאמנם יש בשיר נימה  שלילית למשפחות ברוכות ילדים אבל  כבר רבים תקפו אותו על כך שילדים זה באמת שמחה , וכל זאת בגלל האחריות והתפקיד ההורי שנותנים את הספוק והרגשת השמחה  וזוהי השמחה האמיתית. ונשים לב שמצוות השמחה בפרשתנו נאמרת בזמן הבאת הבכורים כי השמחה הגדולה ביותר היא בנתינה לזולת ואין נתינה גדולה יותר מאשר הורים לילדים וזה מקור השמחה .

אבל ישנה נקודה נוספת והיא שמחה הנובעת מ'הכרת הטוב', שאדם מעריך ושמח במה שנעשה עבורו – 'ושמחת בכל הטוב', 'תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה מרוב כל '. אדם שמח כאשר יש לו יכולת להתבונן ולהעריך כל  פרט קטן שנעשה עבורו, אבל אדם שאינו מסתפק במה שקיבל ואינו יודע להעריך נכונה, תמיד לא יהיה שבע רצון ולעולם לא יהיה שמח.

לסיכום, שמחה היא תוצאה של מספר גורמים – הרגשת אחריות, תחושת שליחות, הבנה שהאדם שייך למשהו גדול וכמו כן בעל הכרה גדולה של הכרת הטוב והערכה גדולה למה שנעשה עבורך וכמובן נתינה לזולת היא אשר גורמת אושר ושמחה לאדם . ועל כן, האדם יכול לכוון את הרגשתו לשמחה כאשר מפתח את אותם ערכים ואותה התנהלות. בזמנים מיוחדים ובכל השנה .נתפלל שנזכה להרגיש טעמה של שמחה בעבודת ה' "עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה "אכי"ר. 

שבת של שלום ושמחה!