גירסא להדפסה

השנה חל צום 'תשעה באב' בשבת ונדחה למוצאי שבת. תחושת הדכדוך שמתחילה בי"ז בתמוז ומתעצמת ב'תשעת הימים' עולה על גדותיה בערב תשעה באב וכשהצום חל במוצאי שבת, הרי ההרגשה כבדה במהלך כל השבת ותחושה של מועקה גורמת לכולנו לחכות בקוצר רוח ליום שאחרי 'תשעה באב' ובוודאי התפילה מתעצמת שייבנה בית המקדש במהרה בימינו.

התחושות הקשות ב'תשעה באב' אינן נובעות רק מחמת הצום, שהרי ביום כפור התחושה היא אחרת, אלא האבל הלאומי על חורבן הממלכה ובית המקדש ומאידך התחושה שאנו חיים היום במדינה ריבונית משלנו, למרות כל המחלוקות במיוחד ערב בחירות ולמרות כל הדברים שצריכים תיקון. האבל הזה 'מעיק' גם בגלל התחושה, שמשהו זז בהיסטוריה היהודית – אנו קוראים לזה "אתחלתא דגאולה" – יש הרואים בזה כמעט גאולה שלמה, בה אין צורך יותר במקום המקדש, ויש שאינם חשים את משק כנפי ההיסטוריה ומתייחסים למציאות כפי שאנגלי מתייחס לאנגליה וכו'.

מסופר על רבי  נפתלי-צבי הוֹרוֹביץ מרוּפּשיץ [1760 –1827[, תלמיד ר' אלימלך מליזַ'נסק והחוזה מלוּבּלין, שהיה רבה של רוּפּשיץ ומייסד חסידות רופּשיץ-דְז'יקוֹב. כאשר אירע שאחד מן החגים חל במוצאי שבת, היה ר' נפתלי מרוּפּשיץ נוהג לקצר בסעודה השלישית, המתקיימת לקראת צאת השבת. באותם הזמנים היה אומר: "אוי, שבת, שבת! אורחת חשובה את לי מאוד. אך סלחי לי – הנה הגיע אורח חשוב עוד יותר – החג הגיע! הן זהו אורח שמגיע רק שלוש פעמים בשנה." אחר כך היה מזדרז ומברך את ברכת המזון, כדי להוציא את השבת ולהכניס את החג בביתו. ובשנים שבהן חל 'תשעה באב' במוצאי השבת, כמו השנה, היה מאריך ר' נפתלי את הסעודה השלישית בניגונים ובזמירות, ואומר: "אוי שבת, אורחת יקרה שלנו! נעכב אותה עוד מעט בביתנו. ואתה – תשעה באב – המתן בסבלנות, כי אינך רצוי אצלנו, והלוואי ולא היית מגיע כלל! המתן לך, ואנו נמשיך ליהנות בחברת השבת, ולשיר ולזמר לכבודה."

פרשת 'דברים' נקראת תמיד לפני 'תשעה באב'. רבות נכתב על החיבור שבין פרשת 'דברים' לאבל על חורבן הבית [וראה מאמרנו 'שאלי שרופה באש' ועוד]. במאמרנו זה אנו רוצים לבאר את דברי משה בפתיחת נאומו האחרון ולנסות אולי בחלק מהדברים לחבר זאת לפרשתנו שהיא גם 'שבת חזון'.

"רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע יְ֠קֹוָק לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם: וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם: יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב: יְקֹוָ֞ק אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם: אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם:"

מה רצה לומר להם משה בדברים אלו טרם הכניסה לארץ? האם רק להזכיר להם מה קרה בעבר? מדוע הזכיר להם פה את הקושי להנהיגם והטרחה הגדולה שיש בכך?

רבי יצחק קארו, דודו של מרן ה'בית-יוסף', בספרו 'תולדות יצחק' מבאר, שאמירה זו של משה רבנו מבטאת אחריות גדולה של המנהיג וברגע שהוא רואה שהעם לא איתו, מכריז משה שהוא לא מוכן להמשיך בצורה כזו. לדעת רבי יצחק קארו, דברי משה באו לאור פגם במידת 'הכרת הטוב', בזה שמאסו בארץ חמדה, לא מיהרו להיכנס לארץ ולא הכירו בטובתו של הבורא, לכן אמר משה את הדברים הקשים הללו. נראה את לשונו:

"הנה, עד פה סיפר משה גודל חשקו יתברך להביאם את ישראל לרשת את ארצו, בייעודים וסילוק כל תואנה ועיכוב, ושהוליכם מהלך אחד עשר יום בשלשה, למען יראו בעיניהם איך היתה שכינה מתלבטת להביאם לארץ ולהצליחם. עתה בא לגלות איך מאז הוכר כי מאסו בארץ חמדה, וזהו המשך כל הפסוקים הבאים האלה כאשר יבא בס"ד…".

רבי יצחק קארו ממשיך ומביא משל המבאר את גודל אכזבתו של משה רבנו –

"…והוא, כי היעלה על לב, כי אפילו מלך, אם אמור יאמר לקצת עבדיו הנני נותן לכם מתת [=מתנה ], בואו וטולו לכם, שלא יחוגו וינועו ללכת לקחתה, או לפחות בדבר שפתים יחזיקו לו טובה, או לפחות יאמרו הננו מוכנים לקבל. ואין ספק כי אם יעמדו ולא יענו, כי יראה כי אין זה כי אם רוע לב ולא שלמים הם עם מלכם. והנה זה קל וחומר בן בנו של קל וחומר שיאמר להם מלך מלכי המלכים רב לכם שבת כו' פנו וסעו כו' ובאו הר האמורי כו' ראה נתתי לפניכם את הארץ כו', ואין צריך לומר שלא נסעו לעשות וגם לא השתחוו להחזיק לו יתברך טובה, כי אם אפילו תשובה ומענה לשון לומר כן נעשה לא אמרו, כי אם עמדו לא ענו…והם לא ענו דבר, הנה הוראה כי מאסו בארץ חמדה".

דבר חמור קרה בסירוב של עם ישראל. לא רק שלא נכנסו מיד לארץ, אלא אפילו לא טרחו לענות לבקשה או לפחות להבטיח שכן יכנסו לארץ ובמקום זאת הייתה שתיקה רועמת המבטאת חוסר בהבנה ובהכרת הטוב על כל מה שהקב"ה טרח ודאג להם במדבר.

ממשיך רבי יצחק קארו ומסביר מדוע משה אמר שלא יכול יותר לשאת את הטרחה שלהם –

"על כן בראות משה את הדבר הרע הזה, ענה ואמר, לא אוכל לבדי שאת אתכם. והוא שאמר, הנה מעתה שאתם מתחילין במידות מגונות, לא אוכל עוד שאת אתכם. והוא על דרך רבותינו ז"ל (דברים רבה א ח) שעל היות אשמת העם על ראש המנהיג אמר כן…". משה לוקח אחריות כמנהיג!

כמה תפילות גם אנו צריכים בימינו על כך, שמנהיגים שונים ייקחו אחריות לתחומים עליהם הם אחראים ולא יטילו את האשמה על העם…אם אנו מדברים על חורבן הבית, הרי בראש ובראשונה כל מה שקרה הוא באשמת מנהיגי הדור, כפי שחז"ל אומרים על מחלון וכליון, שהיו גדולי הדור ונענשו שלא התפללו על דורם.

רבי שמשון רפאל הירש טוען, שמשה בציוויו 'בואו ורשו את הארץ' לקח על עצמו אחריות כבדה ביותר, בזה שפטר אותם מלהתאמן בנשק ולהיות ערוכים למלחמה למרות שציפו להם קרבות קשים נגד עמים חזקים ועכ"פ משה רבנו על פי ה' אומר להם, שכל מה שעליהם לעשות זה ללמוד ולחיות על פי התורה.

נראה את דבריו בהציגו את דברי משה לעם –

"עמדתם לכבוש את הארץ המיושבת עמים חזקים ומלומדי מלחמה; אך באותה שעה לא אימנתי אתכם בנשק, לא הטלתי עליכם ללמוד תכניות מלחמה וקרבות, לא ציוויתי אתכם להכין כלי מלחמה, לא מיניתי לכם שרי צבא ומפקדי מלחמה. כי גם בעת הסמוכה להכנעת עמים וכיבוש ארצות תהא לכם רק משימה אחת – לקיים בנאמנת את תורת ה' במסגרת חוגכם הפנימי. די בקיום התורה כדי לכבוש עולם ומלואו. יתאים נא ישראל לאידיאל של ייעודו האלוהי, ואשר למעמדו המדיני בעולם ישליך את יהבו על ה'…".

כמובן שרק משה רבנו יכול לשחרר את העם מלהתכונן למלחמה בעת ההיא.

אנו קוראים דברים אלו סמוך לתשעה באב וזה מעורר בנו מחשבות גם לימינו, משום שהיו בעם ישראל בזמן בית המקדש השני אנשים ללא סמכות וללא נבואה, שעודדו את העם לא ללמוד להילחם, מתוך שטענו שמבינים בגרמי השמים ואין צורך בכך. וכך כתב הרמב"ם באגרת לחכמי מונטפשליר בי"א בתשרי שנת ד'תתקנה –

"וזוהי שאבדה מלכותינו והחריבה היכלינו לפי שמצאו ספרים רבים…של דברי החוזים בכוכבים, שדברים אלו הם עקר עבודה זרה ודימו שהם חכמות מפוארות ושיש בהם תועלת גדולה ולא נתעסקו לא בלמידת מלחמה ולא בכיבוש ארצות אלא דמו שאותם דברים יועילו להם ולפיכך קראו אותם הנביאים סכלים ואווילים …".

נמצאנו למדים, שזה היה אחד הגורמים לחורבן, משום שלא הכינו עצמם למלחמה. ואולי בא הכתוב לומר, שרק בציווי משה רבנו בעת ההיא ולתקופה ההיא היה מנהיג בשיעור קומה כמשה נביא הנביאים לפטור אותם במצבם מללמוד להילחם.

לדעת המלבי"ם, המסר שיוצא ממשה רבנו דווקא כאן ועכשיו להזכיר לכולם את מה שייעץ לו יתרו, שאנשי החיל שייבחרו כשופטים כעצת יתרו יהיו גם מנהיגי המלחמה על ארץ ישראל. נראה את דבריו המיוחדים של המלבים –

"כן יעץ לו יתרו, ששרי החיל שימנה על צבא המלחמה הנכונים לכנס לארץ שהם שרי האלפים והמאות הם יהיו ג"כ השופטים את העם".

ומה הסיבה שלא עשה משה כן עד עכשיו? מסביר המלבי"ם בהמשך –

"אולם באשר לא נסעו מחורב לכנס לארץ עד סוף השנה לא מינה משה עליהם שרי אלפים ושרי מאות לצבא מלחמה ולכן לא מינה שופטים ג"כ, כי היה די בסנהדרין של השבטים ובמשה לבדו, כי בהיותם בחורב לא היה להם דברי ריבות ומשפטים אחר, שלא היו להם בתים ונחלת שדה וכרם שיפלו עליהם משפטים ולא משא ומתן, כי כלם אכלו את המן עמר לגלגלת, ואם קרה ביניהם ריב קטן לרוב התפשרו ע"י ב"ד של השבט שזה מינה תיכף, ולכן לא עשה תיכף כעצת יתרו, אמנם כאשר הודיע להם ה' שיסעו מהר חורב לרשת את הארץ, אז ראה משה שצריך למלאות כל דברי יתרו אם שימנה שרי אלפים ושרי מאות ממונים על הצבא, ואם שיתן להם העוז והמשרה ג"כ לשפוט את העם, כי כאשר יכנסו לארץ וירשוה יפלו ביניהם דברי ריבות בכל שעה בחלוקת הארץ ובנחלות ובמשא ומתן שיעסקו בו בבואם לארץ, ואז א"א שילכו כלם למשפט אל משה או אל ב"ד של השבט כי יהיו העם נפוצים בעריהם לא מקובצים כמו שהיו במדבר, ובא"י מצווים למנות שופטים בכל עיר ועיר וע"כ הקדים משה אז למנות עליהם שרי אלפים ושרי מאות פקודי החיל למלחמה ושהם יהיו ג"כ השופטים, ועז"א ואמר אלכם בעת ההיא לא אוכל לבדי שאת אתכם, שמושג משא בהרחבה כולל כל מה שישא האדם ויסבול, בין נשיאת דברים כבדים שהוא משא אל הגוף, בין נשיאת דברים הגיונים שהם לטורח על הנפש, כי משה נשא עד הנה כל עניניהם".

בדברי המלבי"ם יש גם דברי הסבר וסנגוריה על עם ישראל לעניין זה, שמכיוון שבארץ-ישראל עם-ישראל חי חיים טבעים של נחלות, כלכלה ורכוש, הדבר יכול להביא לסכסוכים ולכן כאן נצרך גם פזור סמכויות ולכן משה אמר – לא אוכל לשאת טרחכם – משום שארץ ישראל דורשת הנהגה משפטית מורחבת לרגל מציאות החיים הנורמלית.

לדעת הנצי"ב מוולוז'ין בספרו 'העמק דבר' על אתר, כל העניין הוא בהבנת משה רבנו, שעם ישראל הגיע לרמה כזו, שיש להם דעה עצמאית ולא מוכנים לקבל את דברי המנהיג באופן מלא ללא מחשבה והחלטה שלהם. על כן משה מביע את הרגשתו שלא יכול לשאת עוד אותם. וזה לשונו –

"…נוח לגדול הדור לישא משא הצבור כשאין להם דעות משונות מדעת המנהיג, ממה שהוא מבין ומשכיל מה שהדור נצרך לכך ביותר, אבל כשיש להם דעות משונות וכל א' אומר כך נצרך להיות, אין גדול הדור יכול לישא משאם, וזהו שהוכיח משה את הדור שגם אז בחורב הבין שדעותיהם משונות מדעותיו, ואין בדעתם ורצונם להיות נגרר אחר דעת משה. וזה הספור הגיע למוסר שיבא אח"כ בדבר מרגלים שהוא עיקר תוכחה לענין התלמוד, ויבואר להלן דבקשתם מתחלה למרגלים הי' משום שאינם רוצים ליכנס לארץ ישראל בדרך נסיי אלא בדרך הטבע, וזה הגיע משום שלא היו נגררים אחר דעת משה לגמרי, מש"ה אף על גב שבעודם בחורב לא עלה על דעתם לשלוח מרגלים, לא משום שנמשכו אחר דעת משה בלי לב ולב, אלא משום שאז היו סבורים בעצמם שראוים להיסמך על נס, אבל אי היו באמת אז נגררים אחר דעת משה בלא לב ולב, שוב לא היו חושבים דעות אם ראויים להיסמך על נס או לא, ולא היו מגיעים לבקשת מרגלים".

ונסיים בדברי רבי מאיר-שמחה מדווינסק בספרו 'משך חכמה', שרואה בדברי משה רבנו ברכה גדולה ומאחל להם שזה יהיה הטורח הגדול שלהם בעתיד מריבוי ילדים וילדות. נראה את לשונו:

"ואומר אליכם בעת ההיא לאמר, לא אוכל לבדי שאת אתכם וכו' (פסוק יב) איכה אשא לבדי. לדמיון, כאשר יש לאדם ברכה מופלגת בעושר ובנים, ויש לו טורח הרבה מגידול בניו, ממניקות ושפחות וכיוצא בזה די סיפוקן, אז יאמר: מה גדלה עלי הטורח מכם, ייתן ה' כי כן יהיה לכם מבניכם ובני בניכם טרחות כאלה, וטורד כזה לא יופסק מכם! כן משה רועה נאמן אמר: ה' הרבה אתכם, והנכם ככוכבי השמים בריבוי ובמעלה מופלגת על דרך נסיי, אמר שכן יאמרו רועי ישראל ומנהיגיהם ונביאיהם תמיד עליכם ויתלוננו תלונות כאלה! וזה שאמר "ואמר אליכם בעת ההיא לאמר" – שכן יאמרו תמיד עליכם, כפי אשר אתם במצב העת הזה, רועי ישראל ישעיהו וירמיה וכיוצא בזה".

נסיים גם אנו בתפילה ובנחמה, שימים אלו ייהפכו לששון ולשמחה לכל בית ישראל.

שבת שלום ורק בשורות טובות!