יוסף בן מתתיהו מספר על אירוע טרגי, שהתרחש לפני 1968 שנים [-בשנת 51 לספירה] בארץ ישראל וגרם לשינוי גדול במציאות החברתית בארץ. יהודי תושב הגליל היה בדרכו לירושלים בחג הסוכות, כדי לקיים את מצוות העלייה לרגל. בדרך, בהיותו בכפר גמה (שעליה הוקמה העיר ג'נין של ימינו) התנפל עליו שומרוני ורצחו. כתוצאה מרצח זה, התאספו המונים מיהודי הגליל וירושלים ובקשו לנקום בשומרונים. אל הנוקמים הצטרף יהודי בשם אלעזר בן דינאי, שהסתתר תחת השם תחינא בן פרישה [ראה להלן במדרש תנאים בספרי], שהנהיג חבורה של אנשים אלימים. אלעזר בן דינאי הסתתר במשך עשרים שנה בהרים והיה פוגע במי שנראה לו שפוגע בזכויות היהודים וכל עוול אחר. אלעזר בן דינאי וחבורתו התנפלה על שכניהם במחוז 'עקרבת', דרומית-מזרחית לשכם, ורצחו את השומרונים שהיו במחוז. לדברי מתתיהו בן יוסף, הם הרגו בלי אבחנה גברים, נשים וטף, זקנים וזקנות והעלו באש את הכפרים שבהם חיו השומרונים. היה זה בחורף 51-52 לספירה. כתוצאה ממעשה זה, יצא הנציב הרומי מקיסריה עם גדוד פרשים לעזרתם של השומרונים והרג רבים מאנשיו של אלעזר בן דינאי וחלק אחר לקח בשבי. לאחר מכן, בחג הפסח, הגיע הנציב הרומי מסוריה וציווה לצלוב את כל השבויים. זה היה קו השבר שעליו כתב מתתיהו בן יוסף "מאותו הזמן נתמלאה יהודה כולה ליסטים".
פרשת שופטים מסתיימת בפרק קצר, פרק כ"א, של תשעה פסוקים מאוד מיוחדים, אשר אינם מופיעים בשום מקום אחר בתנ"ך. תשעה פסוקים שעוסקים בטקס, שבו נוטלים חלק ראשי העם, הכוהנים, הלווים וכו', כאשר נמצא חלל באדמה ולא יודעים מי רצח אותו. למרות שכבר מתקופת המשנה חז"ל ביטלו את הטקס הזה והוא אינו מבוצע כלל, הרי חשיבותו היא מעל ומעבר לתקופה מסוימת והעקרונות שבה קיימים גם בימינו. מה גרם להפסקת קיום טקס זה?
תחילה נקרא את הפסוקים בפרשה שעוסקים בדין "עגלה ערופה".
"כִּי־יִמָּצֵ֣א חָלָ֗ל בָּאֲדָמָה֙ אֲשֶׁר֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹקיךָ נֹתֵ֤ן לְךָ֙ לְרִשְׁתָּ֔הּ נֹפֵ֖ל בַּשָּׂדֶ֑ה לֹ֥א נוֹדַ֖ע מִ֥י הִכָּֽהוּ:(ב) וְיָצְא֥וּ זְקֵנֶ֖יךָ וְשֹׁפְטֶ֑יךָ וּמָדְדוּ֙ אֶל־הֶ֣עָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבֹ֥ת הֶחָלָֽל:(ג) וְהָיָ֣ה הָעִ֔יר הַקְּרֹבָ֖ה אֶל־הֶחָלָ֑ל וְלָֽקְח֡וּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֜וא עֶגְלַ֣ת בָּקָ֗ר אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־עֻבַּד֙ בָּ֔הּ אֲשֶׁ֥ר לֹא־מָשְׁכָ֖ה בְּעֹֽל:(ד) וְהוֹרִ֡דוּ זִקְנֵי֩ הָעִ֨יר הַהִ֤וא אֶת־הָֽעֶגְלָה֙ אֶל־נַ֣חַל אֵיתָ֔ן אֲשֶׁ֛ר לֹא־יֵעָבֵ֥ד בּ֖וֹ וְלֹ֣א יִזָּרֵ֑עַ וְעָֽרְפוּ־שָׁ֥ם אֶת־הָעֶגְלָ֖ה בַּנָּֽחַל:(ה) וְנִגְּשׁ֣וּ הַכֹּהֲנִים֘ בְּנֵ֣י לֵוִי֒ כִּ֣י בָ֗ם בָּחַ֞ר יְקֹוָ֤ק אֱלֹק֙יךָ֙ לְשָׁ֣רְת֔וֹ וּלְבָרֵ֖ךְ בְּשֵׁ֣ם יְקֹוָ֑ק וְעַל־פִּיהֶ֥ם יִהְיֶ֖ה כָּל־רִ֥יב וְכָל־נָֽגַע:(ו) וְכֹ֗ל זִקְנֵי֙ הָעִ֣יר הַהִ֔וא הַקְּרֹבִ֖ים אֶל־הֶחָלָ֑ל יִרְחֲצוּ֙ אֶת־יְדֵיהֶ֔ם עַל־הָעֶגְלָ֖ה הָעֲרוּפָ֥ה בַנָּֽחַל:(ז) וְעָנ֖וּ וְאָמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א שפכה שָֽׁפְכוּ֙ אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ:(ח) כַּפֵּר֩ לְעַמְּךָ֨ יִשְׂרָאֵ֤ל אֲשֶׁר־פָּדִ֙יתָ֙ יְקֹוָ֔ק וְאַל־תִּתֵּן֙ דָּ֣ם נָקִ֔י בְּקֶ֖רֶב עַמְּךָ֣ יִשְׂרָאֵ֑ל וְנִכַּפֵּ֥ר לָהֶ֖ם הַדָּֽם:(ט) וְאַתָּ֗ה תְּבַעֵ֛ר הַדָּ֥ם הַנָּקִ֖י מִקִּרְבֶּ֑ךָ כִּֽי־תַעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י יְקֹוָֽק".
מהו הטעם שחז"ל כבר בתקופת המשנה ביטלו טקס זה הכתוב בתורה במפורש?
הטעם לכך נמצא בתוספתא (מסכת סוטה ליברמן פרק י"ד):
"רבן יוחנן בן זכאי אומר: משרבו הרצחנין בטלה ערופה, לפי שאין עגלה ערופה באה אלא על הספק, עכשיו רבו ההורגין בגלוי".
לדעת רבי יוחנן בן זכאי, הרציחות היו כל כך ידועות וגלויות, שאין צורך לברר מי רצח על ידי טקס מיוחד עם מדידות, כאשר בקלות רבה ניתן לברר מי עשה זאת.
בספרי (שופטים פיסקא ר"ה) מדייקים זאת משתי מילים בפסוק, כפי שנראה בלשון התוספתא –
" 'כי ימצא', ולא בשעה שמצוי מיכן. אמרו, משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה. משבא אלעזר בן דיניי ותחינא בן פרישה היה נקרא, חזרו לקרותו בן הרצחן".
לדעת הספרי, האירוע עליו סיפרנו בתחילת מאמרנו, הוא אשר גרם לריבוי הרציחות ומשכך לא היה צורך לקיים את טקס 'עגלה-ערופה', שכל מטרתו הייתה גילוי הרוצחים ועשיית רעש ציבורי נגד רצח, אך המצב היה כל כך קשה שהטקס היה נראה כארכאי, לכן בטלו אותו התנאים הקדושים.
ניסח זאת בצורה מדהימה הרש"ר הירש, לאחר שמביא את דברי הספרי דלעיל וזה לשונו:
"מצוה זו נוהגת בזמן שיד שלטונות החוק היא תקיפה ומקרי רצח והריגה הם נדירים, ולפיכך חלל הנמצא באדמה הוא בגדר "מציאה" המעוררת תשומת לב. כנגד זה בזמן שניטל כח החוק, עד שמקרי רצח הם מעשים שבכל יום, כגון בתקופה הסמוכה לחורבן בית שני, גם מצוה זו איננה נוהגת: 'משרבו הרצחנים בטלה עגלה ערופה' (סוטה מז ע"א). כמו כן מצוה זו איננה נוהגת במקום המופקע מהשפעת בתי הדין של ישראל והריגה מצויה בו אפוא לעתים קרובות: 'כי ימצא' – פרט למצוי [סמוך לספר (ליד גבול הארץ) או לעיר שרובה עכו"ם]…".
כשיורדים לפרטי הטקס, ננסה להבין כיצד התבצע הטקס, מי הוביל אותו וכו'. אנו לומדים מכך, עד כמה היה חשוב לתורה 'לעשות רעש' ולא לעבור לסדר היום ממעשה רצח, ויותר מכך, לא לתת את התחושה שזה חלק מהחיים, כפי שלצערנו אנו חיים עם מציאות דומה של הרוגים ופצועים בכל יום מתאונות דרכים [עם כל ההבדל בין רצח בכוונה תחילה לבין נהיגה רשלנית ופושעת].
מי שביצע את כל הטקס היו אנשי הסנהדרין הגדולה והזקנים שבהם. האם אנחנו מבינים את המשמעות? אם נדבר במושגים של ימינו [בלי כמובן להשוות לקדושתם של אנשי בית דין הגדול אלא רק מצד המעמד המשפטי והחברתי], הרי נתאר לעצמנו ששופטי בית המשפט העליון היו נדרשים לרדת לנחל ולמדוד ולנסות לפענח מנין הגיע הרוצח. למה שלא יעשו זאת השוטרים אז והיום? אלא שהתורה רואה בזקני הדור אחראים. אם יש רצח, אותם זקני בית דין צריכים לקחת על עצמם את האחריות לרצח שהתבצע.
רש"ר הירש כדרכו מנסח ומסכם על פי חז"ל את החיוב של בית הדין הגדול לבצע את המדידות וזה לשונו (דברים כ"א, ב'):
"ויצאו זקניך ושפטיך: הזקנים והשופטים של האומה, הווה אומר: בית הדין הגדול, 'מיוחדין שבשופטיך'…ונצטוו על כך 'הן ולא שלוחיהן'…ואף על פי שבדרך כלל 'שלוחו של אדם כמותו'…הרי המדידה האמורה כאן חייבת להיעשות על ידי חברי בית הדין הגדול עצמם. העשייה האישית רמוזה בלשון 'ויצאו'. התפקיד המוטל על חברי בית הדין הגדול כופה עליהם נוכחות מתמדת בעיר המרכז, אך עתה חובה עליהם לצאת ולבוא אל מקום המעשה, והביטוי שולל כל מילוי מקום. נמצא שתפקיד זה יכול להיעשות רק על ידי חברי בית הדין הגדול עצמם ולא על ידי באי כוחם, והלכה זו מוסברת על ידי עצם משמעות המעשה…אותו מאורע עורר כלפיהם את הקטרוג שהתרשלו במילוי חובתם, ועליהם לטהר את עצמם מן הקטרוג הזה במעמד כל הציבור. אולם הקטרוג חוזר בעקיפין על חברי בית הדין הגדול אישית, ולפיכך עליהם לפתוח אישית את מעשה הטיהור הפומבי".
התורה חייבה אותם לומר בזמן עריפת ראש העגלה את הפסוקים –
"וְעָנ֖וּ וְאָמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א שפכה שָֽׁפְכוּ֙ אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ".
ורש"י במקום מביא בשם חז"ל –
"וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה".
וכך כותב בספר 'דברי דוד' בפרשתנו, שעל ידי נתינת צידה לדרך ועל ידי ליווי היה נמנע הרצח –
"פירש"י: על ידינו שפטרנוהו בלא מזונות והוצרך ללסטם וע"י כך נהרג, ועינינו לא ראו, לא הנחנוהו לילך בלא חבורה שתלך עמו. ומצאתי 'ד"א, ועינינו לא ראו מכאן למלווה חברו שצריך לעמוד במקומו עד שיתעלם מעיניו'…".
האחריות למה שקרה מגיעה עד גדולי העם ואנו נשאל האם אנשי הסנהדרין אחראים שהמארחים לא ליוו אותם? – אלא, האחריות עליהם משום שלא דאגו להשריש זאת בעם ולחנך את העם.
על זו הדרך מצאנו בדעת המשנה (מכות י"א.) בדין ההורג בשוגג, שבורח לעיר מקלט וצריך לשהות שם עד מות הכהן הגדול, ולכן אומרת המשנה:
"לפיכך, אימותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו".
על זה שואלת הגמרא – ואם היו מתפללים על הכוהנים הגדולים שימותו, זה מה שאכן היה קורה? במה חטאו ופשעו?
ועל זה עונה הגמרא שם –
"אמר ההוא סבא, מפירקיה דרבא שמיע לי: שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא בקשו".
חז"ל קיבלו את התשובה של אותו סבא בשם רבא, שיש אחריות גדולה לכוהנים הגדולים והם אשמים בכך, שהיו צריכים להתפלל על דורם שלא יקרו תקלות שאנשים ירצחו בשגגה.
ועד כמה יש אחריות לכל אדם ובמיוחד לאנשים חשובים ונכבדים על מה שקורה לידם?
דוגמא לכך אנו מוצאים בהמשך הגמרא (שם י"א.):
"כי הא דההוא גברא דאכליה אריא ברחוק תלתא פרסי מיניה דר' יהושע בן לוי, ולא אישתעי אליהו בהדיה תלתא יומי".
הסיפור המדהים על רבי יהושע בן לוי, שהיה ידוע כצדיק גדול, מכיוון שקרה אירוע שאריה טרף אדם אחד, נחשב על ידי הקב"ה כמי שלא דאג שלא יקרה כזה מקרה. התוצאה הייתה, שהקב"ה לא נגלה אליו כפי שהיה רגיל.
החשיבות לפרסם אירוע עצוב של נטילת חיים ע"י 'טקס מדידות' הוא גם אם ברור לנו שיצא מהעיר הזאת ולא האחרת, כפי שניסח זאת ה'חזקוני' (כ"א, ב'):
"ומדדו, אפילו נמצא בעליל מצוה לעסוק במדידה, שמתוך שהיו עסוקים בדבר יבואו מתוך הערים הנמדדות ומי שהלך מביתו ולא חזר באים בני משפחתו ומכירים הנרצח אם מכירין אותו מעידים עליו ולא תהיה אשתו עגונה ובניו יורדים לירושת אביהם ואין ב"ד ממחין בידם ומתוך כך יהא נודע מי הלך עמו ומי נתלוה עמו ופעמים נתפרסם ע"י כן".
רבים מהפרשנים שמים לב לכך, שיש הבדל בין הכתיב לקרי במילה 'שפכו' –
"וְעָנ֖וּ וְאָמְר֑וּ יָדֵ֗ינוּ לֹ֤א שפכה/שָֽׁפְכוּ֙ אֶת־הַדָּ֣ם הַזֶּ֔ה וְעֵינֵ֖ינוּ לֹ֥א רָאֽוּ".
המילה 'שפכה' כתובה בה' ואלו הקרי 'שפכו'. על כך עונה ה'חזקוני' –
"ידינו לא שפכה כתיב בה"א, ללמד שבעל הבית חייב לאורח שלו ה' דברים אכילה שתיה לויה לינה מתנה דבר גדול או דבר קטן" (כ"א, ז').
או כדברי בעל הטורים –
"לא שפכה. כתיב בה"א שלא נגענו בו בה' אצבעותינו".
בספר 'תורת משה' מבאר בצורה אחרת, מדוע הם צריכים לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה" ומביא בשם ה'אבן-עזרא', שהאחריות על בני העיר היא משום שכנראה אפשרו שיתבצעו בעיר עברות וחטאים ולכן קרה לעיר מה שקרה. ונראה את לשונו:
"ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. ע"ד שכתב הרא"ע כיון שנמצא ההרוג סמוך לעירם ש"מ יש שום חטא בעיר, שאילולא כן לא אירע זה סמוך לעירם, והיינו כיון שידינו לא שפכו, פי' הרוצח איננו מבני עירנו, וא"כ איך אירע שנרצח פה דוקא, ע"כ עינינו לא ראו לא השגיחו על חטאי בני עירנו, ועי"ז חטאו ונתגלגל שנהרג סמוך לכאן".
הרש"ר הירש מביא מחלוקת בין הבבלי והירושלמי, למי הכוונה "שפטרנו אותו בלא לויה ובלא מזונות". לדעת חכמי ארץ-ישראל, מדובר ברוצח שאותו הזנחנו וכדי למצוא מזונות רצח בן אדם. לדעת חכמי בבל, מדובר בנרצח. בתחילה, הרש"ר הירש נוטה לקבל את דברי חכמי א"י, כי הרי אף אחד לא הכיר את הרוצח טרם שרצח ואילו הנרצח יכול להיות אדם מוכר בעירו. ברם, מעיון נוסף מבאר הרש"ר הירש, שהדעת נוטה לכיוון פירושם של חכמי בבל וזה לשונו:
"…אולם אם נשקול את הדברים בעיון נוסף נראה שהכל מסייע לפירוש חכמי בבל. עצם לשון הכתוב ידינו לא שפכה וגו' מוכיח שהזקנים מיטהרים מאשמת השותפות לפשע ואין הם באים להיטהר מן ההאשמה שהעלימו עיניהם מן הרוצח לאחר מעשה הרצח…".
וממשיך הרש"ר הירש ומבאר:
"מצות עגלה ערופה עוסקת במקרה שההרוג הושאר כמות שנפל, וכך הושמו השלטונות ללעג, ולקלס. יש רק מקרה אחד שאותו לעג הוא מוצדק באמת; הרי זה המקרה שההרוג היה שרוי במצוקה באשמת שלטונות העיר, וכך נאלץ ללסטם את הבריות ונהרג על ידי המותקף תוך כדי הגנה עצמית. במקרה זה ההורג חף מכל פשע, ויש מקום ללמד זכות גם על הנהרג. והאשמים האמתיים הם שלטונות העיר שהעלימו עיניהם ממצוקת ההרוג ולא קיימו בו את החובה המוטלת על ציבור יהודי. אותה אפשרות יכולה להיאמר גם ביחס לרוצח: בפשיעת השלטונות נשאר הרוצח במצוקתו עד שנאלץ לרצוח תוך כדי מעשה שוד. אלא שהתלמוד הבבלי נקט את המקרה של הנהרג השרוי במצוקה, שכן במקרה זה הרי הרוצח חף מכל פשע…".
לסיום נביא את דבריו הנפלאים של רבי מאיר שפירא זצ"ל, מייסד וראש ישיבת "חכמי לובלין", שהבאנו אותם במאמרנו ליום העצמאות. הרב שפירא התייחס להתגברות הפרעות וההתנכלויות, כאשר הנאצים עלו לשלטון בשנת תרצ"ג (1933) ואמר על פי המשנה (סוטה פ"ט, משנה ב'), שכאשר נמצא חלל באדמה, הזקנים צריכים להביא עגלה ערופה, אבל אם החלל צף על פני המים, אין הזקנים נדרשים להביא עגלה ערופה, כי התורה מדגישה 'כי ימצא חלל באדמה'. ועל כך אמר רבי מאיר שפירא:
"אדם שיש לו מדינה, אפילו ימצא על אדמת מדינה זרה ויארע לו משהו, ידאגו נציגי מדינתו לשלומו, אבל רע ומר הוא גורלו של אדם שצף על פני המים, שאין לו מולדת משלו. כזה הוא גורל עם שאין לו מדינה משלו…" (ניצוצי אור המאיר, עמ' רז).
למדנו מפרשת עגלה ערופה על מושג האחריות הציבורית והפרטית ועל הצורך לדאוג לדברים הפשוטים כגון מזון וליווי, כדי שהדברים לא יתדרדרו לכדי רצח ח"ו.
נתפלל בימים אלו של רחמים וסליחות, למען נחדל מעושק ידינו ומעשי שפיכות הדמים בארצנו הקדושה ובע"ה נזכה לשנה טובה ומתוקה, אכי"ר.
שבת שלום לכל בית הישיבה!