להדפסת דבר התורה – לחץ כאן

שבעה פסוקים בפרשתנו קובעים כיצד יש להתייחס לאלו שפגעו בעם ישראל מאז שהותם במצרים ועד כניסתם לארץ.

כשמעיינים בדבר עולות מספר שאלות –

ראשית, מדוע התורה דורשת מאתנו לא לתעב את המצרים והאדומים אע"פ שסבלנו מהם רבות ומדוע מאפשרים לדור שלישי לבוא בקהל? ומאידך, עמון ומואב שכל חטאם היה לכאורה, שלא קדמו את עם ישראל בלחם ובמים ושכרו את בלעם לקלל את ישראל – ועל כך נענשו שעד דור עשירי לא יוכלו לבוא בקהל ישראל? עד כדי כך חמורים מעשיהם?

ושאלה נוספת  – אם היה צריך להחמיר עם מואב רק בגלל ששכרו את בלעם לקלל ולפגוע אנושות בעמנו, הרי אם הקללות היו יוצאות חלילה לפועל, זה היה איום ונורא לעמ"י ולכאורה הדבר חמור יותר מכך שלא קדמו אותם בלחם ובמים – ועל כן מדוע פסוק זה הוזכר כמשהו משני ולא כעיקר?

נקרא את הפסוקים בפרק כ"ג (מפסוק ד ואילך) –

"לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל יְקֹוָ֑ק גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל יְקֹוָ֖ק עַד־עוֹלָֽם:(ה) עַל־דְּבַ֞ר אֲשֶׁ֨ר לֹא־קִדְּמ֤וּ אֶתְכֶם֙ בַּלֶּ֣חֶם וּבַמַּ֔יִם בַּדֶּ֖רֶךְ בְּצֵאתְכֶ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם וַאֲשֶׁר֩ שָׂכַ֨ר עָלֶ֜יךָ אֶת־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר מִפְּת֛וֹר אֲרַ֥ם נַהֲרַ֖יִם לְקַֽלְלֶֽךָּ:(ו) וְלֹֽא־אָבָ֞ה יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיַּהֲפֹךְ֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֧יךָ לְּךָ֛ אֶת־הַקְּלָלָ֖ה לִבְרָכָ֑ה כִּ֥י אֲהֵֽבְךָ֖ יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶֽיךָ:(ז) לֹא־תִדְרֹ֥שׁ שְׁלֹמָ֖ם וְטֹבָתָ֑ם כָּל־יָמֶ֖יךָ לְעוֹלָֽם: (ח) לֹֽא־תְתַעֵ֣ב אֲדֹמִ֔י כִּ֥י אָחִ֖יךָ ה֑וּא לֹא־תְתַעֵ֣ב מִצְרִ֔י כִּי־גֵ֖ר הָיִ֥יתָ בְאַרְצֽוֹ:(ט) בָּנִ֛ים אֲשֶׁר־יִוָּלְד֥וּ לָהֶ֖ם דּ֣וֹר שְׁלִישִׁ֑י יָבֹ֥א לָהֶ֖ם בִּקְהַ֥ל יְקֹוָֽק".

המענה לשאלתנו הראשונה – מדוע התורה החמירה לגבי עמון ומואב יותר מאשר למצרים והאדומים – משום שהתורה רוצה להעביר מסר נצחי וחז"ל דאגו לנסח ולהדגיש זאת, שבסולם הערכים של התורה, קביעת חומרת עבירה נקבעת על פי מדדים אנושיים ובזה עמון ומואב כשלו, בזה שלא גילו צדדים הומניים ולא דאגו לאלה שהיו 'מוטרפים' בלשון חז"ל – יגעים ועייפים בדרך – והיו צריכים לנהוג במידת רחמים ולהגיש להם מים ולחם, ולגבי מואב הם פעלו כדי לחסל את עם ישראל באמצעות נביאם בלעם. ואם נשאל, מדוע לא התייחסה התורה לכך שזה אולי חוסר הבנה או רגע של חוסר מודעות – אומרים לנו חז"ל שיש כאן משהו הרבה יותר עמוק: שני העמים האלה נכשלו בתכונה השלילית של כפיות טובה. אדם או אומה שאינה יודעת להכיר טובה לאלה שעשו לעמם במהלך ההיסטוריה טובה, אינו ראוי ליחס מפרגן ונסלח. ומתי היו הם כפויי טובה? – אומר המדרש אגדה (בובר פרק כ"ג פסוק ה') –

"…'על דבר אשר לא קדמו אתכם' – לא זכרו הטובה שעשה אברהם ללוט, שאלמלא אברהם לא נמלט לוט מסדום, שנאמר ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה, (בראשית יט כט), והם לא באו מעולם אלמלא לא ניצל לוט".

מוסיף הריב"ש [רבי יוסף בכור שור] מבעלי התוס' בספרו 'בכור שור', שמעבר להצלה שהציל אברהם את לוט, הוא גם גידלו בתוך ביתו ומילט אותו מהפיכת סדום והם לא העריכו זאת ונוסף על כך עוד שכרו מישהו לקלל, שמשמעות הקללה חלילה אם הייתה מתגשמת הרי זו היתה השמדת עם-ישראל מבחינה פיזית ורוחנית על ידי בנות מואב.

וכן כותב רש"י על אתר, שהזמנת בלעם לא הייתה "רק" כדי לקלל, אלא בעיקר להחטיא את עם ישראל בבנות מואב ומדיין ובכך לסלק את עם ישראל כעמו הטהור של הקב"ה.

אחת השאלות שמטרידות את הראשונים בסוגיה זו, היא הסתירה לכאורה בין מה שכתוב בפרשתנו, שעמון ומואב לא קידמו את עם ישראל בלחם ובמים ואילו בתחילת ספר דברים (פרק ב' פס' כ"ח –כ"ט) נאמר שעמים אלו מכרו לעם ישראל מים ולחם, ואם-כן התמונה קצת יותר מורכבת וכפי הכתוב –

"אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער".

יש ראשונים כמו ה'חזקוני' שטוענים, שאמנם מכרו להם לחם ומים ובזה לא גילו נדיבות לב ולא עשו שום טובה ולהפך גילו אטימות לאנשים עיייפים, רעבים וצמאים במדבר, ועל כן נענשו למרות שמכרו להם מים ולחם. גם הרמב"ן מתייחס לסתירה זו ובתחילה מביא את התשובה שלעיל, שאכן לא קידמו את עם ישראל בלחם ובמים אולם כן מכרו להם, ולכן לכאורה אין סתירה. ברם, הרמב"ן לא מקבל זאת משום השאלה שאם-כן אז מדוע נענשו בצורה כל כך חמורה, וזה לשונו –

"…ורבים אמרו שהם לא קדמו אותם אבל ישראל קנו מהם. וזה הבל, כי די למחנה שימכרו להם כאשר ירצו לקנות. ועוד, כי ישראל לא באו בגבול מואב, והמואבים הוציאו להם לחם ומים בכסף, והכתוב יספר שעשו המואבים כאשר עשו בני עשו, ולמה ירחיק המואבי לעולם בעבור זה ולא יתעב [רק] האדומי".

על כן עונה הרמב"ן, שיש להבדיל בין מואב לעמון. עמון הרשיע יותר ממואב, משום שמואב כן מכר להם מים ולחם, וחטאתו הייתה ששכר את בלעם. ואילו עמון לא דאג לתת להם לחם ומים ולו גם למכור להם וכן שניהם גילו את אופיים הרע של כפיות הטובה שלהם, וזה לשונו:

"והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם, שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית יד טז), ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה (שם יט כט). והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה. האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים, והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו,… והנה הכתוב הזהירם (שם פסוק יט) אל תצורם ואל תתגר בם, והם לא קדמו אותם כלל, כי היה הכתוב אומר "כאשר עשו לי בני עשו המואבים והעמונים", אבל לא הזכיר עמון, שלא קדמו אותם".

ומדייק הרמב"ן, שמכיוון שעמון הם אשר לא קידמו בלחם ובמים והם הרשיעו ביותר, לכן הם מוזכרים ראשונים בפסוק, וזה לשונו:

"והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם, כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בהם הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם, ועמון לא אבה לעשות כן, וזה טעם "אשר לא קדמו", שלא יצאו לקראתם בלחם ובמים כאשר עשו האחרים. ולכך הקדים הכתוב "עמוני" והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו…".

מתבקש להביא כאן את דברי המלבי"ם, שמעלה טענה שנשמעת גם בימינו, מדוע יש כאן עונש קולקטיבי על כל בני עמון ומואב, הרי בוודאי מי שיכול להביא מים ולחם אלה יחידים, אבל כוחו של יחיד לשנות מהדבר, ועל כן מדגיש המלבי"ם שזו הייתה החלטה קולקטיבית שלא לספק מים ומזון ולכן העונש הוא לכולם. נראה את לשונו:

"על דבר אשר לא קדמו, פי' למה הרחיקום בשביל שלא קדמו הלא אין יחיד יוכל לקדם רק כל העם ביחד ?וא"כ כל אחד יוכל להצטדק הלא אין בי האשם לזה אמר על דבר שנתיעצו כל העם וכולם כאיש אחד הסכימו שלא לקדם וזה שאמר בספרי על דבר על העצה. ומה שמביא ראיה מפסוק עמי זכר נא מה יעץ אף שהוא לענין אשר שכר אבל לימד משם שענין בני מואב נגד ישראל היה הכל בעצה לא במקרה וכמו ששכירות בלעם היה בעצה כך שלא להקדים היה על פי עצה".

לקראת סיום מאמרנו, עדיין עלינו להשיב מדוע הוזכרה קללת בלעם אחרי אי סיפוק מים ולחם, שהרי אם חלילה קללת בלעם הייתה מצליחה, הרי היה זה נורא ואיום ואילו בפסוק זה מובא כדרך אגב. על שאלה זו ישנה תשובה של המגיד מדובנא שמאירה את עינינו בנושא. המגיד מביא משל לגביר גדול שהיה אדם שומר תורה ומצוות, אך עם-הארץ שלא זכה ללמוד תורה. לזכותו ייאמר, שחיפש בחור תלמיד חכם שיהיה חתן לבתו. ואכן, בהמלצת ראש הישיבה בו למד הבחור הועמד השידוך והתקיימה סעודת האירוסין, בה כולם משבחים את גאונותו של הבחור ואת מידותיו הטובות ושקידתו בתורה. הגביר התחייב לדאוג לכל מחסורם של הזוג והעיקר שיישב וילמד תורה. בינתיים עד החתונה דאג לדיור ולמזון ולבגוד לחתן המיועד בשפע רב. כנהוג באותה תקופה היו מחכים כשנה בין האירוסין לחתונה ולדאבון לב הגביר פשט את הרגל ונעשה עני ואביון. החותן הגביר התקשה לעמוד בהתחייבויותיו ומאידך גיסא לא רצה לאבד את החתן המהולל, ולכן כל פעם ולאט לאט הוריד מטיב המזון ומכמותו עד שהחתן היה ממש רעב ללחם ואף האוכל המועט ששלח היה בלתי אכיל. ראה החותן שהוא מפסיק לאכול ושלח אליו שני בריונים שדאגו שאכן יאכל את האוכל הדוחה הזה תוך כדי שמלקים אותו וכופים עליו.

יום אחד נמאס לחתן המיועד והוא חזר ללמוד בישיבה ממנה בא וכמובן סיפר את כל מה שעבר ועובר עליו עם חותנו לעתיד. כאשר התברר לחותן שחתנו לעתיד ברח לישיבה, רדף אחריו עד לשם וכאשר פנה לראש הישיבה להתלונן על חתנו, הסביר שלצערו פשט את הרגל ולכן צמצם בכמות ובאיכות המזון. אמר לו ראש הישיבה: "אם באמת אתה סובל ממצב כלכלי קשה, אז מדוע שכרת שני בריונים שיכו אותו? סימן שיש לך כסף מספיק לשלם לבריונים והיה ראוי להאכיל כראוי את חתנך בכסף זה".

הנמשל – אם עמון ומואב היו טוענים שהיו עניים ולכן לא יכלו לתת מים ולחם, אם כן איך היה לכם כסף לשכור את בלעם הרשע כדי שיקלל את עם ישראל וחז"ל מספרים לנו שבלעם היה אוהב כסף. וזו כוונת הפסוק שגרמו ליחס שיש לתת לעמון ומואב.

בימים אלה של חודש הרחמים והסליחות, נזכה להגביר מידת הכרת הטוב כלפי סובבינו וכן לנצל את הימים הללו להסדיר את סדרי העדיפות שלנו ולהגביר את המעשים המקרבים אותנו לה' יתברך הן ב'בין אדם למקום' והן ב'בין אדם לחבירו'.

שבת שלום לכל בית הישיבה!