הפרשה פותחת בהבטחה חגיגית, שכאשר תצא למלחמה, אז הקב"ה ייתן את אויבך בידך – " כִּֽי־תֵצא לַמִּלְחָמה עַל־אֹיְביךָ וּנְתָנוֹ יְקֹוק אֱלֹהיךָ בְּיָדךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיֽוֹ". ברם, אם נתבונן בפרשת מלחמה אחרת בתורה, נראה שאין הדברים כה  פשוטים ולא בכל מלחמה מנצחים באופן אוטומטי.

וכך אומר הכתוב בספר במדבר (י', ט'): "וְכִֽי־תָבאוּ מִלְחָמה בְּאַרְצְכם עַל־הַצַּ הַצֹּרר אֶתְכם וַהֲרֵעֹתם בַּחֲצֹצְרת וְנִזְכַּרְתּם לִפְנֵ יְקֹוק אֱלֹֽהֵיכם וְנוֹשַׁעְתּם מֵאֹיְבֵיכֶֽם".

מפסוקים אלו משמע, שכדי לנצח במלחמה, צריך לתקוע בחצוצרות ואז הקב"ה יושיע אותנו. לכאורה צריך להבין, מדוע פעם אחת יש הבטחה אלוקית ללא תנאים ופעם אחת צריך להיזכר לפני הקב"ה שיושיע אותנו?

כבר במילות הפתיחה של הפסוקים לעיל, ניתן לראות את השוני, וכבר העיר רש"ר הירש בספר במדבר (בהעלותך י', ט') על הלשון 'כי תבואו' ולא כפי שמופיע בדרך כלל כמו בפרשתנו 'כי תצא'. וכך מנסח רבי שמשון רפאל הירש את שאלתו:

"בדרך כלל, הכתוב נוקט לשון "יצא למלחמה", ואילו "בא למלחמה" הוא ביטוי נדיר. הוא מצוי עוד בייחוד לקמן [במדבר לב, ו] בדברי משה לבני גד ולבני ראובן: "האחיכם יבואו למלחמה".

ועונה רש"ר הירש – "מי ש"יוצא למלחמה" יוצא לקרב בזריזות, מרצון; הוא שש אלי קרב ויוצא להילחם גם מחוץ לגבולו. כנגד זה מי ש"בא למלחמה" – ובייחוד מי ש"בא למלחמה", כאמור כאן – מקבל על עצמו את סכנות הקרב אחרי שנסתבך במלחמה. המלחמה באה בלא התגרות מצידו ועל כרחו הוא נכנס לסכנה".

לדעת רש"ר הירש, יש שני סוגי מלחמות. יש מלחמה יזומה, שיוצאים אליה בנסיבות מסוימות ויש מלחמה שנכפית עליך והאויב מגיע אליך. אם נתרגם זאת לזמננו, אזי הסיכוי לנצח הוא כאשר יוצאים למלחמה יזומה והתקפית המפתיעה את האויב וכביטוי הידוע ש'ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה'. מדינת ישראל חוותה זאת במלחמת 'ששת-הימים', כשישראל הוקפה בטבעת חנק מסביב ורק כאשר התקיים בנו 'כי תצא למלחמה' ביוזמה של צה"ל לצאת להתקפת פתע על שדות התעופה במצרים, הביאה את הניצחון המוחץ על האויב הערבי, ולכן פתיחת הפרשה "כי תצא למלחמה על אויבך" – כשאתה יוצא ויוזם – אז 'ונתנו ה' אלוקיך בידך'.

מאידך גיסא, מלחמת 'יום הכיפורים' שבאה לפתחנו, במלחמה כזו יש לתקוע בחצוצרות, להתפלל ולקוות ל-"ונושעתם מאויבכם". וממשיך הרש"ר הירש להסביר את סוג המלחמה בספר במדבר – "וכי תבואו מלחמה" שבפסוק שלנו, מדבר בלא ספק במלחמת הגנה הכפויה על ישראל בלא התגרות מצידם. שהרי נאמר שהאויב הוא בארצכם. אין זו מלחמת כיבוש מחוץ לגבולות הארץ, אלא האויב הוא בארץ. הוא פלש ומצר לכם בארצכם. הוא הצר הצורר אתכם, ואתם שרויים בצרה". במצב כזה, כשהאויב בפתח הארץ, אזי מעבר לצורך להילחם כדרך המלחמות, אף מרגישים צורך עצום לפנות לקב"ה לעזרה ולכן מופעלים החצוצרות וכפי שמסביר רש"ר הירש שם בהמשך – "…במצב זה של מצוקה תקיימו 'והרעתם בחצוצרות'. מטרת התרועה בחצוצרות היא: 'ונזכרתם וגו' ונושעתם'; ומכאן שהתרועה היא קריאה לעזרה המופנית אל ה'…".

הרב הירש מסביר, שלמעשה הפנייה אל ה' היא תהליך שבראש ובראשונה צריך 'להיזכר' לפני ה', משום שבמצב כזה כשהאויב בשער, לכאורה הקב"ה עזב אותנו ולכן צריך להריע ולהיזכר לפניו.

וכך מנסח את זה הרב הירש "…אולם לא נאמר כאן בפשטות: "והרעתם ..ונושעתם"  אלא נאמר: "ונזכרתם…ונושעתם". מוכח מלשון "ונזכרתם", שעד כה לא הייתה זכירה. ה' עזב אותם, הניח אותם לנסיבות הטבעיות, וחולשתם הטבעית כלפי האויב החזק מהם הביאה אליהם את הצרה. ולפיכך המחשבה הראשונה של הקריאה הבוקעת אל ה' היא: שוב ופנה אלינו, שים עיניך עלינו, עמוד לימיננו! והתשועה המיוחלת תהיה אחר כך רק תוצאה ישירה של תשובת ה' לעמו…כל עצמה איננה אלא תפילת תחנונים: זכרנו! והתקיעה המסיימת את התרועה מבטאת את הבקשה: היה עמנו גם אחרי שהושעתנו, אל תשוב ותעזבנו, התהלך עמנו!".

לסיום נראה לנו להוסיף, שמעבר לשני סוגי המלחמות – מלחמה התקפית או מלחמת הגנה – שעושות את ההבדל בין ניצחון אוטומטי לבין הצורך בישועה, כדאי שנשים לב, שבפרשתנו כתוב בלשון יחיד 'כי תצא למלחמה' ולא כתוב 'כי תצאו', ואילו בספר במדבר נכתב  "כי תבואו מלחמה בארצכם" בלשון רבים ומה פשר העניין? – אלא כשיש אחדות בעם-ישראל ויוצאים למלחמה מתוך הסכמה לאומית, אז הניצחון מובטח, אולם אם יוצאים למלחמה מתוך מחלוקת ואי-הסכמות, הרי צריך הרבה תפילות ותחנונים כדי לנצח.

וכך כותב המדרש (ויקרא רבה, פרשת אמור פרשה כ"ו): "ר' יהושע דסכנין בשם ר' לוי: תינוקות שהיו בימי דוד, עד שלא טעמו טעם חטא, היו יודעין לדרוש את התורה ארבעים ותשע פנים טמא וארבעים ותשע פנים טהור. והיה דוד מתפלל עליהם 'אתה ה' תשמרם' (תהלים י"ב, ח')…ואחר כל השבח הזה היו יוצאין למלחמה ונופלין, אלא על ידי שהיו בהם דילטורין [=לשון הרע ורכילות אחד כלפי השני]…אבל דורו של אחאב כולם עובדי ע"ז היו ועל ידי שלא היו בהם דילטורין היו יוצאין למלחמה ונוצחין".

ועל דברים אלו אף נזכיר, שהתורה בפרשתנו קובעת התנהלות בתוך המחנה לפני הקרב ובזמן שלום, שהמרכיב העיקרי שלו היא נקיון וצניעות – "וְיָד תִּהְיה לְך מִוּץ לַֽמַּחֲנה וְיָצאתָ שׁמָּה חֽוּץ:(יד) וְיָתד תִּהְיה לְך עַל־אֲזֵנךָ וְהָיָ בְּשִׁבְתְּך חּץ וְחָפַרְתּה בהּ וְשַׁבְתּ וְכִסּיתָ אֶת־צֵאָתֶֽךָ:(טו) כִּ יְקֹוק אֱלֹקיךָ מִתְהַלּךְ בְּקרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּֽילְך וְלָתת אֹיְביך לְפָניךָ וְהָיה מַחֲניךָ קָדוֹשׁ וְלֹֽא־ יִרְאה בְךָ עֶרְות דָּבר וְשָׁב מֵאַחֲרֶֽיךָ".

נתפלל לבורא עולם בחודש הרחמים והסליחות, שתהיה השנה הבאה עלינו לטובה שנת שלום פנימי ושלווה, השקט ובטח, ולא ישמע שוד ושבר בארצנו – אמן כן יהי רצון!

שבת שלום לכל בית הישיבה