מעטים הן הפרשיות הנקראות על שם ההפטרה שלהם. אחת מהן היא שבת פרשת 'דברים', שהיא שבת חזון ונקראת כך על שם נבואתו וחזונו הקשה של ישעיהו הנביא על יהודה וירושלים –

"שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי יְקֹוָק דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִֽי:(ג) יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָֽן(ד) הוֹי׀ גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן זֶרַע מְרֵעִים בָּנִים מַשְׁחִיתִים עָזְבוּ אֶת־יְקֹוָק נִֽאֲצוּ אֶת־קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נָזֹרוּ אָחֽוֹר:(ה) עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה כָּל־רֹאשׁ לָחֳלִי וְכָל־לֵבָב דַּוָּֽי(ו) מִכַּף־רֶגֶל וְעַד־רֹאשׁ אֵֽין־בּוֹ מְתֹם פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה לֹא־זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּֽׁמֶן:(ז) אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ אַדְמַתְכֶם לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ וּשְׁמָמָה כְּמַהְפֵּכַת זָרִֽים…(ישעיהו א').

על מה מצביע הנביא ישעיהו בנבואתו? בעיקר על עיוות הדין והמשפט, על שוחד ושלמונים, שחיתות משפטית ושחיתות שלטונית –

"לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָֽה: מְלֵאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִֽים: שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ וְרִיב אַלְמָנָה לֹֽא־יָבוֹא אֲלֵיהֶֽם".

הגאולה בא תבוא, רק כאשר ישתנה המצב המשפטי והחברתי –

"וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי־כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָֽה: (כז) צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָֽה".

וכפי שמסביר המלב"ים על אתר –  

"ורוב התוכחה שהוכיח מפסוק איכה…עד הנה היה על עניינים שבין אדם לחברו מהזיוף ואונאה ונטיית המשפט…'במשפט תפדה' – עת תשוב לעשות משפט תמצא פדות והצלה".

לצערנו, נושא השחיתות אינו יורד מסדר היום הציבורי. השאיפה לטוהר המידות והרצון להילחם בנותני ומקבלי שוחד נמצאת בד.נ.א של עמנו. רגישות מיוחדת יש בעם-ישראל לטוהר המידות ועשיית דין צדק.

מסופר על רבי שמלקי מניקלשבורג [רבי שמואל הלוי הורביץ, תפ"ז–תקל"ח], שהיה בתחילה תלמידו של הגר"א. לימים התקרב לחסידות והיה רבם של 'החוזה מלובלין' ושל רבי לוי יצחק מברדיטשוב. רבי שמלקי היה דיין בעירו ונוסף להיותו אדמו"ר חסידי, מנהגו כשהיה יושב בדין היו פניו עטופים בטליתו וזאת משום שלא רצה לראות את פניהם של הנדונים, שמא חזותו של האחד תהיה מרשימה יותר והוא עלול להתרשם ממנו יותר, למרות שאולי הצדק עם השני, כך שרצה רק לשמוע את הטיעונים עצמם ולא מה שמסביב. רבי שמלקי למד את פשט הכתובים בפרשתנו – "לא תכירו פנים במשפט" – כמשמעו ממש! לא לראות את הפנים של הנדונים.

בדברינו לפרשת שופטים (תשע"ד) הבאנו סיפור נוסף שאפיין את רבי שמלקי,  שבבית דינו היה תלוי מקל ותרמיל וכששאלו אותו חסידיו – לשם מה תלוי על הקיר מקל ותרמיל? – ענה להם, שידעו כל מכריו וכל אנשי עירו, כי הוא לא מתכוון לשאת פנים לאף אדם וגם לאלה שמינו אותו אין עדיפות על פני אחרים ואם הדבר לא ימצא חן בעיני מישהו, אזי "…המקל והתרמיל נמצאים לידי ואני נוטלם והולך לי …".

הגמרא (כתובות דף ק"ה:) מספרת על רב ענן, שהיה בדור שני של אמוראי בבל ותלמידו של שמואל, שיום אחד בא אליו אדם אחד והביא לו סל עם דגים קטנים. כששאל אותו רב ענן – "מה רצונך שהבאת לי את זה?" – ענה לו, שהוא רוצה שידון אותו בדין תורה שיש לו כלפי אחר. רב ענן פסל עצמו מיד מלדון ואמנם לאחר שהפציר בו לקח רב ענן את המתנה, כי אותו אדם אמר לו, שמוותר על זה שידון אותו ויקבל את המתנה כדורון שמביאים לתלמיד חכם, שנחשב בזה להבאת ביכורים.

רב ענן שלח אותו לרב נחמן שהוא ידון אותו. רב נחמן בר יעקב, שהיה מגדולי אמוראי בבל בדור השני והשלישי, היה ראש ישיבת נהרדעא ונחשב לדיין הגדול מכולם ובפרט בדיני ממונות עד שנקבעה הלכה כמותו. רב נחמן שהיה באותו זמן עסוק בדינם של יתומים, התלבט האם לדון את אותו אדם שחשבו לקרובו של רב ענן, או להמשיך בדינם של היתומים. החליט רב נחמן לדון בעניינו של אותו אדם שנשלח על ידי רב ענן קודם, משום שסבר שיש בזה ענין של כבוד התורה וכך נימק זאת –

"האי עשה והאי עשה, עשה דכבוד תורה עדיף, סלקיה לדינא דיתמי ואחתיה לדיניה. כיון דחזא בעל דיניה יקרא דקא עביד ליה, איסתתם טענתיה" [תרגום חופשי: כתוצאה מזה שהעדיף את הדין הזה מאשר עם היתומים, נרתעו בעלי הדין ונסתתמו טענותיהם].

מהי מצוות ה'עשה' שעליה דיבר רב נחמן? אומר רש"י (דף ק"ו עמוד א'):

'האי עשה והאי עשה' – "מצות הדיינים עשה ושפטתם צדק". הוי אומר – עצם החובה לשפוט זו מצוות עשה שמקורה מהפסוק שבפרשתנו – "ואצַוֶּה אֶת־שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר שָׁמֹעַ בֵּין־אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּֽין־אִישׁ וּבֵין־אָחִיו וּבֵין גֵּרֽוֹ" (דברים א', ט"ז).

העדפתו של רב נחמן את מי שחשב שהוא מקורבו של רב ענן, גרם לרב ענן נזק בזה שאליהו הנביא היה רגיל ללמוד עם רב ענן ואחרי האירוע הזה הפסיק אליהו להתגלות לרב ענן ורק אחרי תחנונים ותפילות נגלה אליו.

רואים אנו ממקרה זה ומאירועים רבים אחרים בתלמוד ובראשונים, עד כמה הקפידו חז"ל הקדושים לא להיכשל חלילה באבק של לקיחת שוחד.

על הסברו של רש"י, שיש מצוות עשה לדיינים לדון, שואל הרשב"א (חלק א', סימן י"ח) שאלה מאוד כללית ויסודית:

"למה אין מברכים על המצוות כולן?

כוונת הרשב"א, שיש מצוות שמברכים על עשייתן ויש מצוות שלא ומדוע על חלקן כן וחלקן לא?

בתוך השאלה הכללית, אפשר לשאול את נושא ברכתם של הדיינים, מדוע הדיינים בשבתם בדין, טרם שמתחילים לדון, אינם מברכים 'אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לדון את עמו ישראל [באהבה]'?. הרשב"א כותב תשובה ארוכה ומפרט מדוע על מצוות מסוימות אין ברכה ועל אחרות יש ברכה. פותח הרשב"א ואומר, שלמעשה אין כלל אחד – ונביא חלק מדבריו הנוגעים לעניין הדיינים:

"תשובה: זו שאלה עמוקה ודבר שעמדו עליו הראשונים זצ"ל ונסתבכו בו הרבה, מפני מה מברכין על מקצתן ואין מברכין על כולן, ואי זו שמברכין עליה ואי זו שאין מברכין עליה. ואין הענין תלוי בטעם אחד שאתן לך כלל אחד בהם…וכן על דבר שהוא מסור לבית דין כגון עשיית הדינין, שמא לא יקבלו בעלי דין את דעתו [=ואז זו תהיה ברכה לבטלה]".

נימוק זה של הרשב"א מוכר לנו גם בשאלה, אותה אני נוהג להציג למועמדים ללמוד בישיבה בראיון האישי והיא – מדוע אין ברכה על מצוות 'כיבוד אב ואם'? ואחת התשובות שאני שומע ומאשר, מתוך עשר תשובות שאני מבקש, היא משום שמצווה שתלויה באחר יכולה להתבטל, כגון: שהאב והאם לפתע אינם מעוניינים במה שהבן רוצה לכבדם, אם זה באכילה, בשתייה או בכל דבר אחר.

אבל על טעם עקרוני זה, שתקף הן לגבי דיינים והן לגבי מצוות 'כיבוד אב ואם', אפשר לשאול – מה אכפת לי אם העומדים לדין מקבלים את פסק הדין (או במקרה של 'כיבוד אב ואם' ההורים מקבלים את מה שהבן רצה לכבדם), הרי הדיין (או הבן) קיים את המצווה בזה שפסק את הדין (והבן או הבת בזה שכבדו את הוריהם) – ואם כן מדוע שהברכה תיחשב כ'ברכה לבטלה'?

יותר מכך, מצינו שכן מברכים במצוות מסוימות, אע"פ שאין ידוע מה יקרה בעתיד ולא בטוח שהמצווה תתקיים ובכל אופן מברכים 'עובר לעשייתן', כגון מצות שחיטה. השוחט מברך לפני ששוחט, אע"פ שיתכן שימצא אח"כ פסול בבהמה כשנבדוק אותה והיא עלולה להיטרף אחרי שחיטה כגון נקב בריאה וכדומה.

מאידך, מצאנו סיוע משמעותי לסברתו של הרשב"א, שלא מברכים כשיש חשש שהמצווה עלולה שלא תתקיים בסופו של דבר, שהרי מצינו בבעלי-התוספות (כתובות ע"ב. ד"ה 'וספרה לה'), כאשר מדובר על אישה זבה הצריכה לספור שבעה ימים נקיים. ספירה זו היא מצווה מהתורה ולמרות שזו מצווה, איננה מברכת על כך. ושואל התוס' – "וא"ת אמאי אין מברכת זבה על ספירתה, כמו שמברכין על ספירת העומר, דהא כתיב 'וספרה'? וי"ל דאין מברכין…[כי] זבה שאם תראה תסתור [=תתבטל הספירה והמצווה] – אין לה למנות.

אם-כן, רואים מתשובת התוס' דסובר כדעת הרשב"א.

בספר 'תוספת ברכה' לרבי ברוך הלוי עפשטיין זצ"ל (היה בנו של בעל 'ערוך השולחן' ובעצמו תלמיד חכם סופר ובנקאי, אשר חיבר גם  את הספר הנודע "תורה תמימה" על כל חמשה חומשי תורה), מחלק ומבדיל בין הסיפור של זבה, ששם ברגע שהתגלה שאיננה נקיה, אזי כל הספירה התבטלה והיא צריכה להתחיל לספור מחדש ובעצם המצווה כרגע פקעה ואין בידיה שום מצווה. אולם דיין, בן או בת, שפעלו בהתאם למצווה – גם אם המצווה לא יצאה בסופו של דבר אל הפועל, הם עשו את שלהם ולכן יצאו ידי חובת המצווה גם אם לא הושלמה.

כפי שכתבנו לעיל, כשאני שואל את התלמידים העתידיים ללמוד בישיבתנו, מדוע אין ברכה על 'כיבוד אב ואם', אני שומע לעתים קרובות את הטעם שמאוד מדבר אלי, שזו מצווה שכלית, שהיינו מקיימים אותה גם אם הקב"ה לא היה מצווה אותנו על 'כיבוד אב ואם'. משמעות מצווה שכלית, שגם אומות העולם עושים את המצווה הזו כמצווה אנושית ולכן אי אפשר לומר בברכה 'אשר קדשנו במצוותיו', משום שקדושת ישראל באה לידי ביטוי במצוות כסוכה, שופר, ציצית, לולב וכדומה, שאומות העולם אינם מקיימים, אבל 'כיבוד אב ואם' וכן כאן לגבי הדיינים, הרי בתי משפט ודיינים יש בכל אומות העולם, יותר מכך זה חלק משבע מצוות בני נח ולכן חכמים לא קבעו ברכה לדיינים לפני שנכנסים לדון.

נעיר על כך, שלכאורה אם אומות העולם גם להם יש בתי משפט ושופטים וגם להם יש משפטים, מדוע אנו אומרים בתפילה כל יום "ומשפטים בל ידעום"?

ניתן ליישב על פי ההבנה של המילה 'ידעום'. מצינו אצל אדם הראשון את הפסוק "והאדם ידע את חווה אשתו", דהיינו: האדם התחבר אל אשתו, 'ידע' מלשון חיבור. וזה הפירוש – האם ראינו פעם אנגלי או צרפתי הרוקד עם ספר החוקים של ארצו ומנשקו? אבל, עם ישראל רוקד כל שנה ומנשק את ספר החוקים שלו, משום שאנו מחוברים לספר החוקים.

הבנה זו, שמצוות שכליות היינו מקיימים אותם גם בלא ציווי מיוחד של הקב"ה, משום שמצוות שכליות הן אוניברסליות וכל האנושות המשכילה והנאורה מקיימת אותן, כמו מצוות 'צדקה', 'כיבוד הורים', 'ביקור חולים' וכו'.

אם כן ישאל השואל, מדוע הן נכתבו בתורה, הרי היינו מקיימים זאת גם בלי צווי כמו אומות העולם והתשובה לכך היא מכמה כיוונים. ראשית, רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות וכנראה זה נאמר על מצוות ש'בין אדם לחברו', שהיינו מקיימים אותן בלאו הכי. ברם, הסבר עמוק יותר ניתן לומר, שהקב"ה רצה שמצוות אלו לא תהיינה תלויות ברצונו של האדם, אלא יהפכו למחויבות ולא להתנדבות. כשאדם עושה מצווה מתוך בחירה אישית, בלי שמצווה על כך, הדבר מרשים ויפה מאוד, אך החיסרון הגדול הוא, שברגע שלא מתחשק לו, עייף או כועס, אז הקרבן הראשון זו היא המצווה שאיננו מחויב לקיימה, אבל ברגע שזו נהפכת למצווה מהתורה ולא רק מתוך שכל אנושי, אז מקיימים אותה גם שקשה וגם שלא כל כך נוח. אי אפשר לבנות משהו ערכי רק מתוך בחירה ורצון כל הזמן, אלא חייבים להיות כללים ומצוות שהן הבסיס והנרטיב שעם ישראל נשען עליו.

נתפלל בע"ה שנזכה לקיים את כל המצוות מתוך מחויבות וחיבור אמיתי לתורתנו.

שבת שלום לכל בית הישיבה

ושנזכה לביאת משיח צדקנו ולבנין בית המקדש במהרה בימינו!