להדפסת דבר התורה לחצו כאן

שמו של אדם – לפרשת האזינו וערב יום הכפורים

מסופר על תלמידו של הנצי"ב מוולז'ין, שהתמנה לרב באחת מעיירות מזרח אירופה. טרם כניסתו לתפקיד בא להתייעצות עם רבו הנצי"ב, משום ששמע שהעיירה בה אמור לשמש כרב מלאה במריבות ותככים בין ראשי הקהל לציבור ובינם לבין עצמם, והוא חושש שכל זה עלול להקרין גם לכיוונו.

הנצי"ב ענה לתלמידו, שלצערו אינו איש בשורות, משום שהמציאות הזו של רב או מנהיג שרוצה להנהיג ציבור צפוי להיתקל במחלוקות ובמריבות – ולמרות זאת הנצי"ב אמר לו שזו לא סיבה להימנע מלשמש בקודש כרבה של העיירה.

מכיוון שפנייתו לנצי"ב היתה בשבוע בו קוראים את פרשת 'האזינו', הנצי"ב הסב את תשומת לבו לכך, שמשה רבנו ניצב עם יהושע בפני העם סמוך ממש לפני שמשה נפרד והולך לעולמו – ופלא הוא שהתורה מכנה אותו בשמו הקודם 'הושע', ולא בשם 'יהושע', שמשה קרא לו באירוע ה'מרגלים'. וזה לשון הפסוק בפרשתנו (ל"ב, מ"ד) –

"וַיָּבֹ֣א מֹשֶׁ֗ה וַיְדַבֵּ֛ר אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֥י הַשִּׁירָֽה־הַזֹּ֖את בְּאָזְנֵ֣י הָעָ֑ם ה֖וּא וְהוֹשֵׁ֥עַ בִּן־נֽוּן".

ולכאורה קשה, שהרי משה כבר החליף את שמו ליהושע ומדוע חוזר הפסוק לכנותו 'הושע'? אלא הסביר לו הרב, שכאשר יהושע יצא בשליחות הריגול, חשש משה ולכן הוסיף לו אות אחת בשמו, כתפילה שהקב"ה יציל אותו מעצת המרגלים ומהלשון הרע שלהם, אבל ברגע שהתמנה יהושע כמנהיג, הרי לא יוכל להימלט מלשון הרע ורכילות ולכן תפילתו תהיה לשווא…

שאלה זו – מדוע חזר משה לשם הראשון של יהושע – נשאלה גם ע"י ראשונים כאחרונים.

רש"י על אתר מתייחס לשאלה זו ומציין, שהסיבה היא משום שלמרות שעלה לגדולה לא התגאה. ונשים לבנו לכך, שהרי לא משה קוראו כך אלא התורה שרוצה לומר לנו שיהושע כמשה הייתה בו את תכונת הענווה. וזה לשונו –

"ולמה קוראו כאן הושע?, לומר שלא זחה דעתו עליו, שאף על פי שנתנה לו גדולה, השפיל עצמו כאשר מתחלתו".

רש"י שאב את פירושו מהמדרשים השונים, הטוענים שזו הייתה הסיבה לכך שהכתוב קוראו הושע, וזה לשון מדרש תנאים –

"יכול שטפה רוחו עליו משנכנס לגדולה ת"ל הוא והושע בן נון הוא יהושע עד שלא נכנס לגדולה והוא יהושע משנכנס לגדולה שאע"פ שנתמנה פרנס על הצבור הוא יהושע בצדקו".

רבי אברהם אבן עזרא כותב טעם לפי הפשט, שכל העם לא ידע שמשה החליף את שמו אלא רק ההנהגה ויחידי סגולה מהעם –

"וקראו הכתוב הושע – בשם שהיו כל ישראל יודעין אותו. כי מי ידע שכנה שמו משה 'יהושע' כי אם קריאי מועד לבדם. ודרך הדרש ידוע".

מצאנו פירוש יפה אצל רבי חזקיה בן מנוח ה'חזקוני' וכך אומר –

"והושע בן נון בתחילה כשנכנס להיות משרתו של משה קראו משה יהושע שכן דרך מלכים לשנות שם למשרתיהם כגון יוסף, דניאל חנניה מישאל ועזריה. ועכשיו כשנעשה מלך חזר לשמו הראשון ומכל מקום בכל המקרא קורהו יהושע לפי שהורגל בו כבר".

נביא עוד הסבר אחד של ה'כלי יקר', רבי אפרים מלונצי'ץ, הטוען שכל הסיבה שמשה קרא לו יהושע הוא מפני המרגלים וברגע שלא נשאר אף אחד מהם לא היה צריך להשתמש בשם זה, וזה לשונו –

"לפי שלא קראו יהושע כי אם על שם י-ה יושיעך מעצת מרגלים, וכל זמן שאחד מן אותו דור היה קיים היה נקרא בשם יהושע, וכאשר תם כל הדור ההוא לא היה מקום לתפילה זו וחזר וקראו הושע".

שבת פרשת האזינו נקראת גם 'שבת תשובה' כשהיא לפני יום כפור, כפי שיוצא  השנה, ומצאנו בגמרא שבין ארבעת הדברים שממליץ עליהם רבי יצחק המבטלים גזר דין, נמצא שינוי השם –

"ואמר רבי יצחק: ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם, אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם, ושינוי מעשה. צדקה – דכתיב וצדקה תציל ממות, צעקה – דכתיב ויצעקו אל ה' בצר להם וממצקותיהם יוציאם, שינוי השם – דכתיב שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, וכתיב וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן, שינוי מעשה – דכתיב וירא האלהים את מעשיהם, וכתיב וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה" (ראש השנה ט"ז:).

שלשת הדברים האחרים – צדקה, צעקה ושינוי מעשה – מובן מאוד כיצד הם פועלים לקרוע גזר דין, משום שאדם הנותן צדקה ועושה חסד עם הבריות, מוכיח בזה שכוונתו לשנות את דרכו, מכיוון שהחל בשינוי מעשי. אדם הפונה לקב"ה בתפילות ובתחנונים, מה שרבי יצחק מכנה 'צעקה', שכנראה יוצאת ממעמקי הלב גם ברור כיצד היא פועלת לשנות גזר דין, וכן ובוודאי שינוי מעשה שאדם משנה את מעשיו הרי זכאי שיקרע גזר דינו. אך מדוע שינוי שם מועיל לקרוע את גזר דינו של אדם? מה זה משנה אם, לדוגמא, קראו לאדם בשם יונתן ומעתה יקראו לו גבריאל, כיצד זה משפיע לטובה על גזר הדין?

אני מניח שכל אחד חושב מיד, ששינוי השם אין הכוונה לצד הטכני אלא הכוונה שהאדם משנה את מהותו וזה בא לידי ביטוי על ידי זה ששינה את שמו, אבל רק שינוי השם לבד אין בזה תועלת לקריעת גזר הדין. נראה לכאורה שזו הכונה הפשוטה.

אם נעיין ברמב"ם (הלכות תשובה פרק ב', הלכה ד'–ה'), מנסח הרמב"ם באופן מעשי את ארבעת הדברים שמנה רבי יצחק ואף מוסיף דבר חמישי – שינוי מקום. יש הנוטים ללמוד את הרמב"ם, שעצם הדבר שאדם שינה את שמו כבר נקרע גזר דינו, וזה לשונו –

"מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כוחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה וגולה ממקומו, שגלות מכפרת עון מפני שגורמת לו להכנע ולהיות עניו ושפל רוח".

האם הרמב"ם חשב שצריך את לקיים את כל ארבעת הדברים? האם זו 'חבילה שלמה', או כל מרכיב של תשובה עומד בפני עצמו?

מצאנו בדברי 'הלחם משנה' על הרמב"ם (חיברו רבי אברהם ברבי משה די בוטון לפני כחמש-מאות שנה, שימש ראש ישיבה ומחכמי סלוניקי), שהבין שלדעת רבי יצחק כל אחד עומד בפני עצמו, אבל לדעתו של ה'לחם משנה' הרמב"ם עצמו לא חשב כך, אלא עדיף לכתחילה לבצע את כל הדברים שמנה רבי יצחק, למרות שגם לדעת הרמב"ם כל אחד לבד כן משנה גזר דין. וזה לשונו של ה'לחם משנה' שם –

"אף על פי דבגמרא אמרו דכל חד מנייהו סגי כלומר אדם שעשה תשובה בלבו ועושה צדקה אף על פי שלא התחיל לעשות שום מעשה טוב סגי וקורעין גזר דינו או כיון ששינה שמו אף על פי שלא התחיל לעשות שום מעשה טוב סגי כיון שכונתו טובה וכן כל הני. והכי מוכח מכל הפסוקים שהביאו דבצדקה קאמר וצדקה תציל ממית משמע דבצדקה לחוד מהניא, מ"מ כתב רבינו החמשה משום דודאי כולהו עדיף ונהי דבכל אחד מהם מהני לקרוע גזר דין אבל התשובה הגמורה היא בהיות לו חמשה התנאים".

למדנו מדבריו שעוד בטרם אדם שינה את דרכו, עצם הדבר ששינה את שמו יגרום אח"כ לשינוי דרכו זה מהווה התחלה של מחשבה שיבוא אחריו שינוי מעשה.

על פי דרך זו אנו נוהגים גם היום, אם יש ח"ו חולה בבית אשר נמצא במצב סכנה, אז יש המוסיפים לו שם, כגון: חיים או רפאל, ולאשה חיה, וזה על פי ההבנה שהדברים שמביא רבי יצחק בגמרא לעיל כל אחד הוא זכות בפני עצמו.

גם היום מייחסים סגולות לשמות, מאותה תפיסה שהבאת השם היא חלק מהתרופה. וכך מצאנו שהקב"ה אמר לאברם להוסיף אות על שמו ויקרא אברהם, ואמר המדרש –

"אברם אינו מוליד – אברהם מוליד; שרי אינה יולדת – שרה יולדת "

וכן מופיע להלכה ברמ"א (שולחן ערוך יורה דעה הלכות ביקור חולים ורפואה סימן של"ה סעיף י') –

"יש אומרים שמי שיש לו חולה בביתו, ילך אצל חכם שבעיר שיבקש עליו רחמים  וכן נהגו לברך חולים בבהכ"נ, לקרא להם שם חדש,  כי שנוי השם קורע גזר דינו".

אחד מחבורת תלמידי הבעש"ט, רבי שלמה זלמן קוזמיר, לא זכה לראות פרי בטן, הוא היה ערירי ולא נולדו לו ילדים. פעם בעת ריקודי שמחה של התלמידים בבית-המדרש במעמד רבם הגדול הבעש"ט, עמד רבי שלמה בפינה כשפניו עצובות ולא הצטרף למעגל הרוקדים העליזה.

לפתע פנה אליו הבעש"ט ושאלו: "למה נפלו פניך ואינך רוקד בשמחה"? ויען: "איך אשמח ואנכי ערירי ואין לי בנים". ענה לו הבעש"ט: "תרקוד בחיות ואז יהיה לך חיות", הצטרף רבי שלמה למעגלי השמחה.

לימים נולדו לו ארבעה בנים, ורבי שלמה דקדק בדברי רבו הגדול הבעש"ט – "תרקוד בחיות" – שמשמעותם כפולה: גם לרקוד בשמחה והתלהבות וגם לרקוד ויוולדו לך ילדים שתתן להם שמות של חיות ובעלי חיים, ואכן העניק לארבעת בניו שמות של חיות: צבי, לייב (=אריה), דוב וזאב.

ראוי לסיים דברינו בדברי מדרש חז"ל קדום, המציג פן מיוחד לסוגייתנו – ואלו דבריו:

"ארבע מדות נאמרו בשמות: 1) ששמותם נאים ומעשיהם נאים. 2) ששמותם כעורים ומעשיהם כעורים. 3) ששמותיהן כעורים ומעשיהם נאים. 4) ששמותן נאים ומעשיהם כעורים:

1) שמותיהן נאים ומעשיהם כעורים – "עשו" שמשמעות שמו שהוא עושה, ולמעשה לא עשה רצון ה'. "ישמעאל" שמשמעות שמו שומע-אל, ולמעשה לא שמע לה'.

2) שמותן כעורים ומעשיהם נאים – עולי בבל ששמם "בני בקבוק" [כלי ריק], "בני חקופא" [מלשון קוף], "בני חרחור" [מלשון ריב וחולי]", מעשיהם נאים שבנו את בית המקדש השני.

3) שמותיהן כעורים ומעשיהן כעורים – "המרגלים" סתור בן סתורים גדי גרדים ומרדין.

4) שמותיהן נאים ומעשיהן נאים – "השבטים" ראובן ראו בן בין הבנים שמעון שומע בקול אביו שבשמים. א"ר יוסי בר חנינא אין שמותם של שבטים עכור להם אלא חפות להם" – כלומר שמותיהם היפים של השבטים הולמות ומתאימות את מידותיהם ומעשיהם, ולא כבגד גדול על גוף קטן וצנום".

שנזכה בע"ה ששם ה' ייקרא עלינו בכל דרכינו ונזכה לשנה טובה ברוחניות ובגשמיות – שבת שלום וגמר חתימה טובה לכל בית הישיבה!