להדפסת דבר התורה לחץ כאן

השפע כסכנה  – לפרשת ניצבים-וילך

נמצאים אנו בתקופה סוערת ולא פשוטה, כאשר ויכוח קשה ונוקב על אופי המדינה וצורת השלטון בה מושמע בצורה שלילית וחד-צדדית, אשר שוללת מכל וכל את 'הצד השני'. אם זה היה נגמר בכך, אזי אולי היה מקום לברך ואפילו לשמוח שלאחר שבעים וחמש שנים לקיומה של המדינה מתרחש סוף סוף בירור פנימי בשאלה "לאן ממשיכים הלאה כעם וכמדינה". אך, לצערנו הרב, הוויכוח גלש מעבר לבירור עמדות והפך בחלקו לביטויי שנאה גלויים של אלה באלה, ו'מלחמה' במי שאורח חייו כרוך בשמירת הדת והמסורת. חמור מכך, בכמה וכמה מקומות היתה פגיעה והעלבה של אנשים, שחזותם החיצונית מעידה עליהם שהם שייכים לציבור שומר תורה ומצוות. המאבק קשה עד כדי הכרזה על סרבנות של בני נוער, שאם לא יקבלו את דעתם הם לא יתגייסו לצה"ל. המדאיג ביותר הוא, שישנם אנשים מכובדים וכן אנשי צבא, התומכים באמירות הקשות שנשמעו השבוע בתיכון 'גימנסיה הרצליה' בתל אביב.

מיותר לומר, שדעתנו נחרצת נגד כל גילויי סרבנות, שהרי 'פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה' ואין שום סיבה בעולם שלא נגן על מדינתנו בעזרת כל מי שמסוגל ויכול להגן. וגם אנו דוחים בשאט-נפש כל גילויי אלימות וסגנון אלים של סתימת פיות לכל מי שלא 'מתיישר' עם דרך מסוימת, ולצערנו ישנם מוחים שלא מאפשרים לשרים ולחברי כנסת לנאום במקומות שמארחים אותם ואף מבזים אותם בכל דרך אפשרית. בוויכוח זה – ככל שיהיה נוקב – צריך לאפשר לכל צד לומר דברו ולנסות לשכנע.

במאמרנו זה נבקש להתמקד בגורם אחד חשוב, שהביא אותנו למצב הזה של מאבק קשה פנים-ישראלי עם חציית הרבה קווים אדומים. לא אתייחס לסיבות המוכרות ואולי אף הנכונות, כשכל צד מרגיש שמקפחים אותו ועכשיו זה הזמן לתקן ואילו הצד השני חושש מתוצאות הרפורמה לגבי אופייה הדמוקרטי של המדינה. ברצוני להתייחס לאבחון-עומק על פי פרשתנו, פרשת 'וילך'.

התורה מתייחסת למצב, בו עם ישראל התבסס בארצו ונהנה מרווחה כלכלית וכאשר זה קורה, אזי במקום להודות לה' על כל הטוב הזה ולהבין שזה לא בא במקרה, קורה דבר הפוך – עודף הזמן שנוצר עקב הרווחה הכלכלית גורם לאנשים לכאורה לבדוק ולטעום משהו אחר, אמונות אחרות, עד שמגיעים לנאץ ולגדף את ברית ה' עם עם-ישראל, וזה לשון הכתוב –

"כִּֽי־אֲבִיאֶ֜נּוּ אֶֽל־הָאֲדָמָ֣ה׀ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֣עְתִּי לַאֲבֹתָ֗יו זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ וְאָכַ֥ל וְשָׂבַ֖ע וְדָשֵׁ֑ן וּפָנָ֞ה אֶל־אֱלֹהִ֤ים אֲחֵרִים֙ וַעֲבָד֔וּם וְנִ֣אֲצ֔וּנִי וְהֵפֵ֖ר אֶת־בְּרִיתִֽי" (וילך ל"א, כ').

האם התורה רק מתריעה שניזהר מתופעה כזו, או אולי מודיעה את העתיד להיות?

הפרשנים חלוקים האם זה קרה ומתי. רבנו בחיי טוען, שהדבר כבר קרה ב'בית ראשון', ומוכיח זאת מפסוק בירמיהו שמעיד שמרוב טוב שהיה להם התדרדרו. וזה לשונו –

"ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים. זה יורה כי הפרשה כלה בבית ראשון, 'כי שם שמנו עשתו גם עברו דברי רע,' (ירמיה ה, כח) ושם עבדו הבעלים, וזהו שאמר: ועבדום ונאצוני והפר את בריתי".

ומפרש ה'מצודת דוד' את הפסוק בירמיהו –

"…'כי שם שמנו' – שהם נעשו שמנים. 'וגם עברו' – גם כל דברי רע הבא לידם עברו עליהם: לא דנו דין אמת ואפילו דין יתום בעבור כי הצליחו אחזו בדרכם ולא שפטו משפט האביונים אשר יצעקו מפני נוגשיהם".

לעומת רבנו בחיי, בעל ספר 'פנים יפות' רבי פנחס בן צבי הירש חושב, שנבואה זו התגשמה ב'בית שני', ששם היה הסתר פנים, כנאמר במסכת חגיגה (ה.) וזה מה שנאמר כאן "ואנכי הסתר אסתיר".

אנו מתחברים לדבריו של רש"ר הירש, שהמציאות שהתורה מתארת הייתה ועוד תהיה – זאת אומרת: נבואת התורה איננה מתייחסת לתקופה מסוימת, אלא לתופעה! והרש"ר הירש קורא למציאות זו בגידה. ומאידך, כותב על הגאולה האחרונה, שהשפע רק יגביר את האמונה בשלבו הסופי. נראה את לשונו –

"סיבת הבגידה היא: השפע החומרי הבא מרוב טובה. המשטר הרוחני והמוסרי שהתורה מקדשת בו גם את הגופניות החושנית של האדם איננו לטעמה של החושניות העולה כפורחת מרוב שפע. עריבה עליה האליליות, התרת הרסן של פולחן אלילי הַמַּאֲלִיהַּ את החושניות, ולעומתה ניטל ערכו של אושר החיים הנמצא בברית עם ה' ".'ואכל ושבע ודשן ופנה" מתאר את אבן הנגף שהכשיל פעמים רבות את נאמנות ישראל ועל ידי כך את אושרו. שהרי זה הוא התפקיד המוטל על ישראל: עליו להיות נאמן לה' ולתורתו בשמחה ובטוב לבב ומרוב כל, אולם מילוי התפקיד הזה עודנו גם היום חזון לעתיד, וחזון זה עתיד להתגשם כאשר נהיה בשלים לגאולתנו האחרונה. אז ישכון האושר באוהלנו בלי לסכן את נאמנותנו לה' ולתורתו, ומחיק הברכה והשפע רק תעלה הגשמה מלאה עוד יותר של התפקידים שהוצבו לנו על ידי תורת ה', שהרי שום הגבלה לא תעכב או תצמצם את מילוי תפקידינו".

בספר 'תורה תמימה' כותב המחבר הרב אפשטיין בצורה ברורה –

"מילוי הכרס גורם לחטאים רעים, כלומר אדם השבע ביותר בתפנוקים ובתענוגים בא לידי חטא ובעיטה " [הערות דברים פרק ל"א הערה ל]

גם בפרשת 'האזינו' התורה חוזרת בפסוק 'וישמן ישורון ויבעט' על הסכנה שההתבססות עלולה לגרום ל'בעיטה' בכל המסורת (ניתן לקרוא בהרחבה על כך במאמרנו "וישמן ישורון ויבעט" לפרשת האזינו) ועל כך הזהיר החכם מכל אדם (משלי ל', ט') –

"פֶּ֥ן אֶשְׂבַּ֨ע וְכִחַשְׁתִּי֘ וְאָמַ֗רְתִּי מִ֥י ה'".

ומסביר רש"י –

"פן אשבע – מתוך עושר וכחשתי בהקב"ה מרוב גאוה ומהו הכחשה: ואמרתי מי ה' – כלומר אין אל-הים".

הרא"ש מבאר, שהעושר והשומן גרמו לעם ישראל להידרדרות בתחום החברתי וביחסים שבין אדם לחברו, וזה לשונו:

"וישמן ישורון ויבעט – בעט מתוך שמנו בתועבה בגזל ובעבירות שנאמר בהם כל התועבות".

מסופר על יהודי אחד, שרק מתי-מספר ידעו את שמו האמיתי. איש זקן וגלמוד, לבוש בגדים מרופטים, שחי את חייו השקטים בשולי החברה. שתקן מופלג היה וכמעט לא דיבר עם איש. קולו הנעים והעמוק, שבכל פעם הצליח להפתיע את שומעיו, נשמע רק כשעבר לפני התיבה בשני ימי-השנה לפטירת הוריו או כשנקרא לעלות לתורה. כשהיו משכימי-הקום באים לבית-הכנסת, כבר היה שם – עטוף טלית ומעוטר תפילין, ממתין לתפילת הוותיקין. כשעזבו מאחרי-השבת את שערי בית-הכנסת, עדיין ישב על מקומו, רכון על ספר כלשהו – חומש, משניות או עין-יעקב. איש לא ידע מתי הוא בכלל ישן.

ביתו, בן חדר אחד בלבד, שכן בקצה סמטת החייטים. יהודים טובי-לב תחבו לכיסו מדי פעם כמה מטבעות, ונשים צדקניות נהגו לשלוח עם ילדיהן מזון מבושל לביתו. כינויו בפי-כול היה ארוך ומוזר ביותר – "שוב יום אחד". בפועל הגו זאת האנשים בנשימה אחת, דבר שהפך את הכינוי למילה מוזרה עוד יותר – "שוביומחד". "מי נמצא בבית-הכנסת?", שאל, למשל, פלוני את רעהו. "שוביומחד ועוד שניים", עשויה הייתה להיות התשובה. על שאלת אישיותו המסתורית ועברו הנעלם נוספה אפוא גם חידת כינויו המשונה. ובכל-זאת, דומה כי נוכחותו בנוף המקומי, כמו כינויו הבלתי-שגרתי, נתקבלו בטבעיות גמורה. טרדות היום-יום העסיקו את אנשי העיירה הרבה יותר משאלת זהותו של "שוביומחד".

יום אחד פשטה הבשורה – "שוביומחד נפטר". בבת-אחת הופנתה כל תשומת-הלב לדמותו. לפתע, כאילו לא הספיקו תשעים ושש שנות חייו (לדברי אנשי החברה-קדישא) לבירור העניין – החלה עתה חרושת של שמועות סביב האיש. ניחושים רבים ריחפו בחלל, מ'גר-צדק' ועד 'צדיק נסתר'. גם כשקרא רב העיירה לציבור להשתתף בהלוויית הנפטר לא היה בכך לשפוך אור על דמותו האמיתית. הציבור נענה לקריאת הרב ובא להלוויה.

על קברו הטרי פתח הרב את פיו לשאת דברי-הספד. הס הושלך בקהל הרב, שציפה בסקרנות מתוחה לתגלית שאולי תצא מפיו. וזו אכן באה.

"קרוב לארבעים שנה חי הנפטר בקרבנו", פתח הרב ואמר. "את סיפור חייו המיוחד שמעתי מפי קודמי ברבנות, שהלך לעולמו לפני כמחצית היובל. שמו האמיתי של הנפטר היה שרגא-פייביש – ר' שרגא-פייביש בן ר' יהודה-לייב. יליד עיירה פלונית היה. "ויהי היום ושרגא-פייביש, אז בחור צעיר, החליט כי העיירה קטנה עליו וכי החיים בין כותלי השטיבל החסידי שבו גדל אינם מספקים אותו. קם ועזב. נסע לאחת הערים הגדולות, שלח ידו במסחר וראה ברכה בעמלו.

"אולם נתקיים בו הכתוב 'וישמן ישורון ויבעט'. עם ההצלחה באה הידרדרות רוחנית. אט-אט השיל מעליו את תלבושתו הישנה ולבש תחתיה חליפה מודרנית. בשלב הבא אימץ לעצמו שם חדש וניהל חיים של פריקת-עול מוחלטת. שום דבר מכל מה שלמד וחונך עליו לא עמד בדרכו, דרך החטא. בכל פעם שנזכר בחבריו שהותיר בעיירה, חש כלפיהם בוז עמוק. גאווה רבה הציפה את ליבו על העוז שמצא לפרוץ את המסגרת ולסלול לעצמו דרך-חיים עצמאית.

"זה היה בעיצומו של סיבוב עסקים. שרגא-פייביש נקלע בדרכו לעיירה שלנו. הוא נכנס לאכסניה ללינת-לילה וכשהתעורר בבוקר להט כל גופו. ביומיים הבאים החמיר מצבו. רופא הוזעק למיטתו, אך כל מאמציו היו לשווא. מרגע לרגע עזבוהו כוחותיו ושרגא-פייביש חש כי שעותיו ספורות. הוא ביקש להזעיק אליו את קודמי, הרב. "כשהגיע הרב למיטתו התקשה שרגא-פייביש בדיבורו. במילים ספורות סיפר לרב על חייו ומסר לו את שם עיירת-הולדתו ושם הוריו, שאותם נטש לאנחות.

הרב הקשיב לו ולבסוף אמר: 'חכמינו ז"ל הורו לנו – 'שוב יום אחד לפני מיתתך'. כלומר, ראוי לאדם לשוב בתשובה בכל יום ויום, שמא מחר הוא יום מיתתו. ומה קורה אם יום המוות הקדים ובא והאדם לא הספיק לשוב בתשובה?', שאל הרב ומיד השיב, 'ובכן, חז"ל אמרו עוד, 'הבא ליטהר מסייעין בידו'. אם אדם מקבל עליו החלטה נחושה לשוב בתשובה שלמה, מן השמים מסייעין בידו לעשות כן ואף מאריכים את חייו. קבל עליך עתה לשוב בתשובה שלמה ואולי תזכה לרחמים'. כך אמר הרב קודם שנפרד מהחולה.

"איש לא יכול לדעת את צפונות מוחו וליבו של שרגא-פייביש, אולם עובדה היא כי באותו יום החלה התאוששותו. שרגא-פייביש לא שב לביתו ולמשפחתו בעיר הגדולה, אלא נשאר בעיירה, וכאן בילה את כל שארית חייו. מעשיו הוכיחו כי אכן שעה לעצת הרב והחליט להיות בעל-תשובה אמיתי. הסיפור, שנודע בשעתו לתושבי העיירה, נשתכח עם השנים, וכך נשאר רק הכינוי שדבק בו מאז".

הרב עשה אתנחתא קלה ומיד המשיך: "הבוקר, כך נראה, נשלמה תשובתו של ר' שרגא-פייביש ז"ל והוא נתבקש לישיבה של מעלה. 'במקום שבעלי-תשובה עומדים, אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד'", סיים הרב את דבריו הנרגשים.

נחתום בדבריו של הרש"ר הירש בפירושו למקרא, אשר נותנת ביטוי להשקפת עולמו-עולמנו של שילוב תורה עם הצד המעשי של החיים, מלמדנו שלדעתו התורה רואה בעושר ובחיים של כלכלה ברווח משהו חיובי. אין העושר מצד עצמו משהו שלילי. נוסיף על דבריו, שוודאי כשמדברים על עם-ישראל כאומה, הרי להיות אומה עשירה זה דבר חיובי וכן מפרש הרב קוק בספרו 'עין אי"ה', שהסיבה שעם ישראל הצטווה בזמן יציאת מצרים לקחת את הרכוש המצרי, משום שבדרכו של העם לחיים עצמאיים הרכוש הוא כלי חשוב לפתח אי-תלות בגורמים אחרים. מבאר הרש"ר הירש –

"שם ישרון כתוב כאן בפעם הראשונה. ישראל מכונה כן על שם האידיאל של ייעודו המוסרי, שהרי מוטל עליו להיות "ישר", להתאים לייעודו בלא סטייה…ה' רצה שישראל יעלה אל הרמה הכפולה של המטרות הארציות: הרווחה החומרית העליונה והשלמות הרוחנית והמוסרית העליונה. שהרי ישראל נדרש להראות על ידי דוגמה מזהירה: הבא לחיות חיי חובה רוחניים ומוסריים שלמים איננו נאלץ בהכרח לוותר על שמחת האושר הארצי, אלא הדרגה העליונה של המוסריות יכולה לדור בכפיפה אחת עם כל מידה גדושה של אושר ארצי; ולא עוד, אלא המוסריות חייבת להוכיח את עצמה בעיצומו של האושר הארצי ועליה לנצל את כל ההנאות והאמצעים הארציים כדי לקנות את המעלה הרוחנית של עשיית החובה המוסרית. זה הוא האידיאל המוסרי שנקבע לעם – ישורון, ולצורך הגשמת החזון הזה ניתנו לו הנאות ונכסים חומריים בשפע. אולם אחרי שזכה בכל אלה, אחרי שהגיע מן המדבר אל ארץ זבת חלב ודבש, הוא השמין ובעט"

בהמשך דבריו מדגיש הרש"ר הירש, שלצערנו דווקא בעתות צרה, בזמן שפקדו את עם-ישראל ייסורים, בדרך-כלל עמד יפה במבחן האמונה, ודווקא בתקופות של עושר ואושר לא עמד בנסיון, וזה המשך לשונו שם – ממש מדבר לימינו אלה –

"אלה הם דברי ימי ישראל. העם לא ניצל את השפע ואת מותר הטובה כדי לגבר חיילים בפעולות רוחניות ומוסריות וכדי למלא את תפקידו בשלמות גדולה יותר. השתלמותו המוסרית פיגרה אחרי העלייה במצבו החומרי והוא לא השכיל להיות אדון לעושרו ולאושרו; הוא לא קנה בהם מעלות מוסריות של עשיית חובה. העושר והאושר התגברו עליו, והוא עצמו בעצמיותו הרוחנית והמוסרית אבד ברוב הטובה"".

יש בדבריו של רש"ר הירש קריאת השכמה לעם השוכן בציון, אשר בה זכה למצב כלכלי, צבאי ורוחני, שמזה דורות לא היה לעמנו ויש כאן ניסיון עצום, מה נעשה עם השפע האלוקי שמושפע עלינו .

נתפלל בע"ה, שניקח את העושר והעוצמה שיש לנו לטובת אהבת אחים ולשילוב כוחות ולא נהרוס חלילה במו ידינו את כל הבניין המפואר שנבנה כאן – ומתוך ויתור והקשבה לזולת נזכה לברכת שמים ולהצלחה!

נברך את כל בית הישיבה וכל עם ישראל

בברכת "שנה טובה ומוצלחת" בגשמיות וברוחניות!

שבת שלום!