לפני כעשרים-ושבע שנים, ביום ראשון ד' חשוון תשנ"ה, נחטף חייל גולני נחשון וקסמן, כאשר עלה לטרמפ בצומת הטייסים ביהוד. החוטפים היו מחבלים של ארגון הטרור של החמאס שהתחפשו ליהודים דתיים. צה"ל מצא שהוא מוחזק בבית בביר-נבאלה מצפון לירושלים ובדרג הצבאי והמדיני החליטו לנסות לשחררו במבצע צבאי. ואכן, ביום שישי, י' בחשוון תשנ"ה כיתר כוח קומנדו של צה"ל את הבית, אך לצערנו המחבלים רצחו את נחשון וקסמן בדם קר. מפקד הפעולה, הקצין ניר פורז הי"ד נהרג אף הוא בפעולה בניסיון להציל את נחשון וקסמן הי"ד.
אבל כבד ירד על תושבי המדינה, לאחר שבמשך ששה ימים לא היה מי שלא התפלל לשלומו של נחשון. אלפים התפללו ליד הכותל המערבי, בישיבות, בבתי כנסת, בקיבוצים ובמושבים והייתה אחדות נפלאה בתפילה להצלתו. כולם היו בטוחים, שאחרי תפילות כה רבות בהן השתתפו רוב תושבי המדינה, חרדים דתיים וחילונים, התפילה תיענה בחיוב. הרבים אשר נשאו תפילה זכה מלב אמיתי היו בטוחים שבוודאי נחשון יימצא חי – והנה, התפילה לא נענתה ונחשון נרצח על ידי שוביו.
יהודה וקסמן ז"ל אבא של נחשון הי"ד, נשאל בכל ערוצי התקשורת איך זה שכל עם ישראל התפלל לשלומו של נחשון והתוצאה בסוף כל כך עגומה? תשובתו של האבא הפכה למותג על כוחה של התפילה – "לפעמים גם לאבא מותר להגיד לא!!!".
האכזבה של כל עם-ישראל באותו ליל שבת, אחרי שנודע האסון, הייתה קשה גם לי באופן אישי. הייתי בטוח שהפעם מתוך האחדות הגדולה בעם-ישראל הקב"ה בוודאי יעזור לנו – והנה לא כך קרה!! גדולתו של האבא יהודה וקסמן הייתה עצומה, הוא לימד את כל עם-ישראל במילים הפשוטות שלו מהי אמונת אמת, ומהי משמעותה של תפילה.
עשרים שנה אחרי האסון של נחשון וקסמן, בחודש תמוז תשע"ד לפני שבע שנים, נמצאו שלשת הנערים החטופים – נפתלי פרנקל, אייל יפרח וגיל-עד שאער הי"ד – לאחר שמחבלי החמאס רצחו אותם בדם קר. גם באירוע הזה, כפי שקרה אצל נחשון וקסמן, כל עם ישראל התפלל לשלומם, צה"ל חיפש אותם בכל מקום ולאחר 18 יום התבשר עם ישראל על מותם. גם כאן הייתה אכזבה גדולה ומרה. כמה ימים לפני כן, עת התכנסו אלפי בני נוער לתפילה בכותל המערבי, אמרה רחל אמו של נפתלי פרנקל, שאמנם אנו מקוים ומתפללים שנמצא את הבנים שלנו, אבל דעו לכם שאם חלילה לא נמצא את הבנים וחלילה יקרה להם משהו, הרי אתם צריכים לדעת ש"הקב"ה לא עובד אצלנו". אמירה עוצמתית זו של האישה הגדולה הזו נחרתה עמוק בזיכרונם של כל עם-ישראל והיא מכוונת לאותו רעיון שאמר יהודה וקסמן ז"ל.
מי לנו גדול כמשה רבנו, שמתחנן ומתפלל 515 פעמים [ואתחנן=515], כדי לזכות ולראות את הארץ שעליה חלם ולחם ובשבילה מסר את חייו והוביל את ישראל ליעד הנכסף ולו עצמו נאסר להיכנס אליה. הקב"ה אף נוזף בו שיפסיק כבר להתפלל אליו בנושא הזה –
"ויאמֶר יְקֹוָ֤ק אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה".
אחת הטעויות הרווחת בציבור היא, שאם אדם עשה מעשים טובים כלשהם, אזי מגיע לו אוטומטית כל מה שמבקש ושתפילתו תתקבל לגמרי מתוקף זכויותיו. ברם, רש"י וחז"ל מלמדים אותנו, שלא סתם התורה השתמשה במילה 'ואחתנן', למרות שיש שבע, שמונה ואפילו עשר לשונות שהתפילה נקראת ורק אחד מהם זה 'להתחנן'. מדוע אם כן בחרה התורה במילה זו דווקא?
אומר רש"י, משום שהמילה 'ואתחנן' היא לשון מתנת חינם. משה רבנו מניח שלא מגיע לו כלום, כי כך חושבים הצדיקים, ולכן מבקש מתנה מהקב"ה חינם למרות שלא מגיע לו לדעתו. נראה את לשונו של רש"י:
"ואתחנן – אין חנון בכל מקום אלא לשון מתנת חנם. אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם".
משה למד זאת מדברי הקב"ה לאחר חטא העגל – 'וחנותי את אשר אחון' – הקב"ה אומר למשה שאין לו מה לדאוג, כי הקב"ה ירחם על מי שחטא למרות כל מה שעשו וחטאו. במילים אחרות, הקב"ה יתן לעם ישראל 'מתנת חינם'.
נשאלת השאלה, האם באמת לא היה ראוי להיענות לתפילתו של אדם צדיק ואם מעשיו לא הועילו לו האם תפילתו תועיל לו יותר ממעשיו הטובים?
אנו רואים שמשה לא נענה בזכות מעשיו הטובים לעם-ישראל, ולכן הוא מתחנן בתפילה, סימן שמשה האמין שלתפילה יש יותר כח מאשר מעשיו הטובים ותפילה כנראה נחשבת יותר בעיני הקב"ה. לכן, משה נוקט באמצעי זה ומתפלל 515 תפילות וחז"ל למדו מכך שאכן תפילה כוחה יותר מאשר מעשים טובים. וזה לשון הגמרא (ברכות ל"ב:) –
"אמר רבי אלעזר: גדולה תפלה יותר ממעשים טובים. שאין לך גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, אף על פי כן לא נענה אלא בתפלה".
למדנו מרבי אלעזר דבר מפתיע מאוד, שאכן תפילתו של משה רבנו כן הועילה והוא אכן נענה בתפילתו!! עד עכשיו חשבנו, שמשה רבנו לא נענה בתחנוניו הרבים והנה בא מאמרו של רבי אלעזר עם חידוש גדול, שמשה רבנו אכן נענה בתפילתו.
ולכאורה, דבריו ממש תמוהים – מנין למד רבי אלעזר שמשה כן נענה בתפילתו? היכן מצאנו שהקב"ה נענה לתפילתו של משה, שעל ידי זה רבי אלעזר מוכיח שתפילה מועילה יותר ממעשי חסד?
רבי אלעזר אכן אומר, שלמד זאת מהמשך הפסוקים, שהקב"ה אמר למשה – "רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה" – ומיד אחרי זה הקב"ה מודיע למשה –
"עֲלֵ֣ה רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה".
רבי אלעזר הבין, שאכן משה רבנו נענה לחלק מבקשתו. הוא ביקש שני דברים – הבקשה הראשונה להיכנס פיזית לארץ, והבקשה השנייה היתה לראות את הארץ –
"[1] אֶעְבְּרָה־נָּ֗א [2] וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן".
ואכן הקב"ה נענה לבקשתו השנייה והראה לו את הארץ כולה. כמובן שראיה זו היא ראייה רוחנית ונבואית, ברם משה קיבל את בקשתו ולא עזב את ארץ החיים בלי שראה ממש את כל ארץ ישראל. אמנם לעבור ברגליו פיזית, לזה לא נענה, אולם לפחות זכה בדבר גדול וזה בזכות התפילה שלו שבזכותה זכה לראות רוחנית את א"י.
רבי ברוך הלוי עפשטיין מבריסק היה נחשב לעילוי בוואלז'ין, בנו של בעל 'ערוך השולחן', היה רב אך סירב לשרת ברבנות ולפרנסתו היה בנקאי (1860-1942). רבי ברוך מסביר בספרו 'תוספת ברכה' מדוע הקב"ה אמר לו 'אל תוסף לדבר אלי' ומה רע היה להמשיך להתפלל?
והתשובה היא, משום שאם היה ממשיך משה רבנו בתפילה, הקב"ה היה נאלץ כביכול לוותר לו, משא"כ אם היה מוסיף בגמילות חסדים לא היה עוזר לו.
להבנת מאמרו של רבי אלעזר צריך להוסיף על פי דברי הרב עפשטיין, שוודאי שתפילת אדם שיש לו גם מעשים טובים נשמעת יותר ממי שאין מעשיו טובים, ולכן משה נענה על ידי ה', משום שתפילתו הצטרפה לכל המעשים הטובים שעשה למען עם ישראל. וזו כוונת מאמרו של רבי אלעזר, שגדולה תפילה יותר ממעשים טובים כשמעשים טובים לבד, אבל תפילה עם מעשים טובים נענית יותר.
כשמדברים על תפילה מתוך כאב ומתוך בקשה מיוחדת, אנו מדמיינים צעקות ובכי, ואכן זו אחת הדרכים, אך רבי יעקב 'בעל הטורים' הסב את תשומת לבנו כדרכו על פי גימטריא, שתפילתו של משה לא הייתה מתוך מרירות ומתוך תלונה צעקות ובכי, אלא אדרבה מתוך שירה – שירה = 515 = ואתחנן.
ואף יש סיכוי שאדם יענה יותר על ידי שירה, כפי שכותב 'בעל הטורים' –
"ואתחנן. בגימטריא שירה. שאמר לפניו שירה כדי שישמע תפלתו (ספרי)".
זו דרך יפה להביע תחינה ובקשה באמצעות שירה ושמחה. לאחרונה ראינו הפגנות מחאה, שבמקום לצעוק ולהתלונן העבירו את המסר בשירה ואפילו בריקודים.
אם נתבונן על התפילה מהמבט של המתפלל, האם זה משנה אצלו עצמו משהו, או רק יש פנייה חיצונית ממנו אל ה'?
מלמד אותו הרש"ר הירש, שלמילה 'להתחנן' יש שני היבטים – האחד: לבקש לעצמו את מילוי בקשתו ; והשני: לעשות את עצמו ראוי למילוי בקשתו…וזה לשונו –
"המתחנן משפיע על עצמו ומטהר את לבו כדי שיהיה ראוי למילוי בקשתו. וכך למדו חכמים מלשון "התחנן" שחובה על המתפלל לרכז את כוחות נפשו לפני התפילה, "כדי שתתחונן דעתו עליו" (ברכות ל ע"ב): כדי שיטהר לבו ותהיה לו רוח נכונה".
למדנו מדבריו, שתפילה היא כלי עוצמתי לא רק כדי לקבל מהקב"ה, אלא התפילה היא בעצמה תיקון עצמי, בבחינת "לֵ֣ב טָ֭הוֹר בְּרָא־לִ֣י אֱלֹהִ֑ים וְר֥וּחַ נָ֝כ֗וֹן חַדֵּ֥שׁ בְּקִרְבִּֽי" (תהלים נ"א, י"ב)
האם יש הבדל בין אדם שמתפלל על עצמו, לבין אדם שמתפלל על אחר?
כולנו מכירים את מאמר חז"ל (בבא קמא צב.) –
"…כל המבקש רחמים על חבירו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה…".
והגמרא מביאה מקורות לכך, המלמדים שיש מעלה גדולה להתפלל על הזולת ואם האדם צריך את מה שחבירו זקוק, אז הוא נענה תחילה, כפי שקרה עם אברהם שהתפלל על אבימלך וה' פקד את שרה. על פי העקרון הזה מיישב המהר"ל מפראג את השאלה שרבים שואלים – הרי מצינו שמשה רבנו לא מבקש מתנת חינם וזאת אנו למדים מלשון הכתוב בפרשת עקב (ט', כ"ו), שלא כתוב ש'התחנן' אל ש'התפלל' –
"וָאֶתְפַּלֵּ֣ל אֶל־יְקֹוָק֘ וָאֹמַר֒ אֲדֹנָ֣י יְקֹוִ֗ק אַל־תַּשְׁחֵ֤ת עַמְּךָ֙ וְנַחֲלָ֣תְךָ֔ אֲשֶׁ֥ר פָּדִ֖יתָ בְּגָדְלֶ֑ךָ אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתָ מִמִּצְרַ֖יִם בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה".
ולכן אומר המהר"ל, שכאשר משה רבנו מתפלל על אחרים, על עם ישראל אחרי חטא העגל, הרי הוא כן מבקש מכח זכויותיהם של ישראל. ברם, אצלנו בפרשה משה מבקש על עצמו ולכן לא מבקש מכח מעשיו אלא מתנת חינם. נראה את לשונו של המהר"ל בספרו 'גור אריה' בפרשתנו –
"אין זה קשיא, שהצדיקים אינם מבקשים אלא מתנת חנם כאשר מתפללים על עצמם, שאינם מתגאים הצדיקים לומר שיש להם זכות. וכשהם מתפללים על אחרים, אינם מבקשים מתנת חנם, אדרבא, כשהוא מתפלל על אחר – מזכיר זכות אותו האחר שהוא מתפלל עליו, ואין בזה שום גאוה".
שואל המהר"ל, שהרי מצינו אצל חזקיה שנגזר עליו למות עקב אי הקמת משפחה, וכידוע מתאר הכתוב את פנייתו לה' כתפילה ולא תחנונים, שכתוב "ויתפלל אל ה'" ולא ביקש על אחרים, אלא על עצמו מכח זכיותיו, כפי שנאמר במלכים ב' (כ', א'-ג') –
"בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֔ם חָלָ֥ה חִזְקִיָּ֖הוּ לָמ֑וּת … וַיִּ֨תְפַּלֵּ֔ל אֶל־יְקֹוָ֖ק לֵאמֹֽר: אָנָּ֣ה יְקֹוָ֗ק זְכָר־נָ֞א אֵ֣ת אֲשֶׁ֧ר הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנֶ֗יךָ בֶּֽאֱמֶת֙ וּבְלֵבָ֣ב שָׁלֵ֔ם וְהַטּ֥וֹב בְּעֵינֶ֖יךָ עָשִׂ֑יתִי …"
עונה המהר"ל, שאכן חז"ל ביקרו אותו על כך וזה לשונו –
"…אלא דהיינו מה שאמרו חז"ל שלא יפה עשה חזקיה במה שהיה תולה בזכותו, שאמרו (ברכות י ע"ב) כל התולה בזכותו – תולין לו בזכות אחרים, שאמר לו הקדוש ברוך הוא [לאחר שנענה לתפילתו] "וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי" (מ"ב כ, ו). משה היה תולה בזכות אחרים, שאמר "זכור לאברהם וליצחק וגו'" (שמות לב, יג), ותלה הכתוב בזכות עצמו, שאמר (ר' תהלים קו, כג) "לולי משה בחירו שעמד בפרץ להשיב חמתו מהשחית".
למדנו מדבריו עקרון יסודי בעניין התפילה, שאין לאדם לבקש מהקב"ה בזכות מעשיו כשזה נוגע עבור עצמו, ורק כשמתפלל על אחרים יכול להזכיר את זכותו של השני. למשל, אם בעל מתפלל על אשתו וכן להיפך, או שמתפלל על ילדיו או על חולה אחר, יכול להזכיר את זכויותיו של החולה.
לסיכום נגענו במקצת שבמקצת מקוצר היריעה בנושא התפילה. למדנו ממשה רבנו, שלקב"ה כאבא שלנו מותר לעתים לומר לא, כפי שאמר יהודה וקסמן ז"ל, וכן 'הקב"ה לא עובד אצלנו', אפילו לא אצל משה רבנו.
ועוד למדנו, שאין לאדם להזכיר את זכויותיו כשמבקש רחמים על עצמו, למדנו שכוחה של התפילה לטהר את ליבו של האדם וכן למדנו עוד שלתפילה יש כח יותר ממעשים טובים וכמובן שבצירוף של שניהם מדובר בכוח אדיר.
למדנו עוד, שגם באמצעות שירת התפילה אפשר להביע כאב ותחנונים, וכן למדנו שלפעמים נדמה לנו שתפילתנו לא נענתה למרות שבמציאות קיבלנו רק חלק אך משהו רע נמנע מאתנו והיא נתינה של הקב"ה בלי שאנו יודעים להעריך זאת.
התפילה זו תורה גדולה ובע"ה נזכה לדעת ולהעריך את כוחה של התפילה במיוחד בימים הבאים עלינו לטובה בחודש אלול חודש הרחמים והסליחות, שיש בהן סגולה מיוחדת לקבלת התפילות של עם ישראל, אמן כן יהי רצון!
שבת שלום לכל בית הישיבה!