גירסא להדפסה

בשנת תש"ו (1945) התקיים לראשונה מאז שחרב בית המקדש מעמד 'זכר למצוות הקהל', עליה נקרא בפרשתנו. היה זה במוצאי שנת השמיטה בחג הסוכות. הטקס התקיים במעמד הרב הראשי לישראל, הרב הרצוג זצ"ל, אשר קרא מספר התורה בפרשת דברים. על המעמד המרגש וההיסטורי הזה כתב הרב יעקב-משה חרל"פ –

"ראויה היא ההתעוררות למצות הקהל בעת כזאת, אשר השברנו ושתינו מכוס התרעלה כי באה עלינו חרב נוקמת נקם ברית, קמו עלינו עריצים ופריצי חיות לקחת את נפשנו ולהשמיד את זכרנו. הנה לעומת זה אנו צריכים להוציא את חרבנו מתערה, היא החרב פיפיות שרק על ידה הננו עושים נקמה בגויים".

חשוב לציין את ההקשר ההיסטורי, שאירוע זה התרחש לאחר שהגיעו הידיעות על האסון שקרה לעם היהודי על אדמת אירופה.

מנכ"ל משרד הדתות מר שמואל-זנוויל כהנא יזם כל שבע שנים את מעמד זכר הקהל וכך כל שנה במוצאי השמיטה התקיים טקס ברחבת הכותל המערבי. במשך השנים הקריאו את הכתוב בתורה הנשיאים השונים, ביניהם הנשיא חיים הרצוג ועוד.

הריא"ה הרצוג הציע גם תוכנית למעמד זכר ל'הקהל'. לפי דבריו, יש לסדר שבכל ליל מוצאי יום טוב הראשון של חג, יהיו האנשים ערים כל הלילה, ויקראו ליד הכותל את 'פרשיות המלך' וילמדו את הסוגייה במסכת סוטה (דף מ"א) עם הראשונים והרמב"ם, כל אחד לפי כוחו. כמו"כ, יש לבקש מהמקובלים שבירושלים שיחברו תפילות, לפני ואחרי הקריאה. וביום שני של חול המועד יתאספו מכל הארץ במקום ידוע בעיר העתיקה, ורבנים גדולי תורה ידרשו מעל בימה גדולה בהלכה ואגדה ויעוררו את העם לחיזוק דת האמת, ויקראו תחילה את הפרשה של הקהל עצמה, ורק גדולי תורה מפורסמים ידרשו מעל במה זו, ואחר כך יאמרו פרקי תהילים, ויקראו הצהרה של קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות.

מנהג 'זכר למצוות הקהל' מתקיים עד ימינו אנו ליד הכותל המערבי וכן במקומות רבים אחרים. הבולט שבהם הונהג ע"י חסידי חב"ד והרבי מלובביץ' דאג לכך שהאנשים יהיו 'מחוברים' כל השנה ולכן טען שיש לנצל את המעמד לחיזוק הדת לכל השנה וכה דרש:

"בנוסף על זה צריך כל אחד ואחת, אנשים נשים וטף, לעסוק ב"הקהל" בנוגע לעצמו, "להקהיל" ולאסוף את תכונותיו השונות, שהם בדוגמת "אנשים נשים וטף", ולהכניס אותם ב"בית-המקדש" הפנימי שבו, שיהיו חדורים כליל ב"ליראה את ה'".

נשאל אם כן – מה מטרת המצווה הזו ומה המיוחד בה? האם היא נמצאת במקרה דווקא בפרשתנו, שנקראת ע"פ רוב 'בין כסה לעשור' ונקראת שבת 'תשובה' [פעמים שפרשת 'האזינו' היא שבת 'תשובה']?

נקדים ונאמר, שהמקום היחיד שמופיעה בו מצוות 'הקהל' היא בפרשתנו כמצווה אחת ויחידה שמתקיימת אחת לשבע שנים בבית המקדש –

"וַיְצַ֥ו מֹשֶׁ֖ה אוֹתָ֣ם לֵאמֹ֑ר מִקֵּ֣ץ׀ שֶׁ֣בַע שָׁנִ֗ים בְּמֹעֵ֛ד שְׁנַ֥ת הַשְּׁמִטָּ֖ה בְּחַ֥ג הַסֻּכּֽוֹת בְּב֣וֹא כָל־יִשְׂרָאֵ֗ל לֵרָאוֹת֙ אֶת־פְּנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֑ר תִּקְרָ֞א אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את נֶ֥גֶד כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאָזְנֵיהֶֽם. הַקְהֵ֣ל אֶת־הָעָ֗ם הָֽאֲנָשִׁ֤ים וְהַנָּשִׁים֙ וְהַטַּ֔ף וְגֵרְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֑יךָ לְמַ֨עַן יִשְׁמְע֜וּ וּלְמַ֣עַן יִלְמְד֗וּ וְיָֽרְאוּ֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וְשָׁמְר֣וּ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת וּבְנֵיהֶ֞ם אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָדְע֗וּ יִשְׁמְעוּ֙ וְלָ֣מְד֔וּ לְיִרְאָ֖ה אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֵיכֶ֑ם כָּל־הַיָּמִ֗ים אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ".

הרמב"ם מנה את מצוות 'הקהל' בספר המצוות שלו מצות עשה ט"ז –

"היא שצוונו להקהיל את העם כולו בשני מסוכות בכל מוצאי שמטה ולקרוא קצת פרשיות ממשנה תורה באזניהם והוא אמרו יתעלה (וילך) הקהל את העם האנשים והנשים והטף וכו'. וזו היא מצות הקהל...".

בספר החינוך (מצווה תרי"ב) מסביר כדרכו את רעיון המצווה וזה לשונו –

"משרשי המצוה, לפי שכל עיקרן של עם ישראל היא התורה, ובה יפרדו מכל אומה ולשון להיות זוכין לחיי עד תענוג נצחי שאין למעלה הימנו בנבראים, על כן בהיות כל עיקרן בה ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם אנשים ונשים וטף לאמר מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו, ותהיה התשובה לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודנו ותפארתנו, ויבואו מתוך כך לספר בגודל שבחה והוד ערכה ויכניסו הכל בלבם חשקה, ועם החשק בה ילמדו לדעת את השם ויזכו לטובה וישמח ה' במעשיו, וכעניין שכתוב בפירוש בזאת המצווה ולמען ילמדו ויראו את ה'..".

לדעתו, עצם הדבר שכולם מתקהלים ביחד, נותן חשיבות לתורה שהיא עיקרו של העם והיא המבדילה אותו משאר העמים. האופן שבו נעשית מצווה 'הקהל' משרה אוירה ועוצמה למעמד התורה.

פרט מדהים קיים במצווה זו והיא שהקורא את ספר התורה לפני העם אינו האיש הרוחני הראשון במעלה בעם, אלא התורה מצווה על המלך שהוא יקרא את דברי התורה. ודבר זה אומר דרשני – מדוע המלך הוא אשר קורא – וכי המלך הוא מורה הדרך של העם ולא הכהן וכדו'??

לפני שנדון בשאלה זו נקרא את האופן בה נעשה הטקס בהמשך לדברי ספר  החינוך [שם] –

"וכיצד הוא קורא?, תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים, ומביאין בימה גדולה, ושל עץ היתה, ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים, והמלך הולך ויושב עליה כדי שישמעו קריאתו, וכל ישראל העולים לחג מתקבצים סביביו. וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכהן גדול והכהן גדול נותנו למלך כדי להדרו ברוב בני אדם. והמלך מקבלו כשהוא עומד ואם רצה יושב, ופותח ומברך כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת וקורא הפרשיות שאמרנו ומברך לאחריה כדרך שמברכין בבתי כנסיות…ומתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם וחותם הבוחר בישראל…".

הרמב"ם (הלכות חגיגה פרק ג', הלכה א') מביא את מצוות 'הקהל' וכך כותב-

"מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת…".

וכן בהלכה ו', כשמתייחס לחובת הגרים להקשיב במעמד ההקהל, מוסיף שוב את הטעם לחיזוק דת האמת ומסביר מדוע המלך הוא שמקריא –

"וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל".

לעניות דעתי, המלך הוא אשר קורא בתורה לפני העם, משום שבכך המטרה מושגת ביתר שאת. ברגע שאנו מחברים בין הצד הרוחני של החיים לצד הממלכתי, החשיבות שהתורה מייחסת לתפקידו ולמעמדו של המלך – שהוא אינו רק אדם האחראי פוליטית, צבאית וכלכלית על העם, אלא המלך צריך להיות אדם מוסרי המקיים תורה ומצוות, שמצווה לכתוב לו ספר תורה ולשאת עמו.

וזה מתחבר ומשתלב עם מה שהזכרנו מספר פעמים – החיבור בין בית המלוכה לבית המקדש בזמן שלמה המלך, באמצעות גשר שחיבר בין בית המלוכה הפרטי שלו לבית המקדש וגשר זה לא היה רק טכני, אלא סימל את החיבור בין הקודש לבין החול וזו הסיבה שמלכת שבא כה התפעלה.

feeffe

מי היו הטף שהובאו לטקס מעמד 'הקהל' ובאיזה גיל היו?

תשובה לכך נתונה במחלוקת ראשונים. הדים למחלוקת זו מביא הריב"ש בספרו 'בכור שור'  על ספר דברים –

"והנשים והטף: "טף" קורא לפי הפשט בני – ארבע – עשרה, בן חמש – עשרה, שהם מבינים מה שאומרים להם, דכיון שאינם בני – עשרים, "טף" קורא להם. ורבותינו פירשו שהקטנים אפילו בעריסה מביאין, וליתן שכר למביאים" (ל"א, י"ב).

וכן הרמב"ן על אתר טוען, שלא מדובר בתינוקות –

"ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו – הם הטף, כי ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם. כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזה טעם ולמדו ליראה – בעתיד, כי למעלה אמר ולמדו ויראו – אבל רבותינו אמרו (חגיגה ג א), האנשים ללמוד והנשים לשמוע, והטף למה בא, ליתן שכר למביאיהם".

רבי שלמה-אפרים מלונטשיץ, רב ודרשן ואב"ד בעיר פראג (נפטר בשנת שע"ט לפני ארבע-מאות שנה בדיוק 1540-1619), מחבר  הפירוש  'כלי יקר' על התורה, שואל שאלה נוקבת על דברי חז"ל הידועים, שהביאו את הטף למעמד 'הקהל' כדי ליתן שכר למביאיהם. לשיטתו, מדובר בתינוקות ממש, שהרי הנימוק לנתינת שכר להורים מדובר שלתינוקות עצמם אין הבנה במעמד ולכן שואל ה'כלי יקר' מדוע יש לטרטר את ההורים? כדי שיזכו ההורים בשכר משום שהתאמצו והשקיעו מאמץ – הרי לצורך כך אין צורך שהתינוקות יסבלו ומה יש להם לעשות בדוחק הגדול ובמסע הארוך עד ירושלים?

נראה את לשונו ואת האלטרנטיבה למאמץ שמציע –

"אמרו חז"ל (חגיגה ג א) אנשים באו ללמוד נשים לשמוע טף למה באים ליתן שכר למביאיהן. משמע מזה שמדבר בטף שלא הגיעו לחינוך דאם לא כן לא הוצרכו לטעם ליתן שכר וכו', וזה דוחק גדול כי זה דומה כאילו צווה שישאו עליהם משא מעצים ואבנים לבית ה' כדי ליתן שכר למביאיהם".

נלמד את תשובתו המחכימה של ה'כלי יקר' ובזה גם נמצא תשובה על העיתוי שבו נכתבה המצווה הזו וכמה היא מתאימה לשבת 'תשובה'. באופן עקרוני רבי אפרים טוען, שכל מטרת הכינוס הזה של 'הקהל' היא לעורר את העם לתשובה, אך בניגוד לראש השנה ויום הכפורים וביניהם, ששם מצוות ה'תשובה' נעשית ביחיד, הרי לאחר ימים אלו בחג הסוכות שנקרא ראשון לחשבון עוונות, מצווים עם-ישראל לעשות תשובה ב'הקהל' כל העם יחד ועל כן יש גם להביא את התינוקות, שבבקשת התשובה אנו מבקשים בזכותם ולמענם לזכות בדין. נראה את לשונו הנפלאה –

"…ונראה שכל עיקר צורך הקהל זה היה בעבור התשובה, לפי שאמרו חז"ל (ויקרא רבה ל ז) שיום ראשון של חג נקרא ראשון לחשבון עוונות, על כן הם צריכים לעשות תיכף הכנה אל התשובה והכנה זו היא הקהל זה שהמלך מקהיל את העם וקורא לפניהם מן אלה הדברים כי רוב הספר דברי תוכחות עלי עוון ודברי כבושים, וכבר ידוע שההקהל יש בו צורך גדול אל התשובה כי על ידי שהם מקוהלים יהיו אגודה אחת ויטו שכם אחד לשוב אל ה' כדי שיהיו השבים רבים, לפי שדווקא בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים הקדוש ברוך הוא מקבל תשובת היחיד אבל בכל ימות השנה אין הקדוש ברוך הוא מקבל כי אם תשובת הרבים (ראש השנה יח א).… ולמה הזכיר הכתוב ענין זה דווקא בפסוק המדבר מן לקיחת ארבעה מינים ולמה לא הזכיר זה בפסוק המדבר מישיבת הסוכה, אלא לפי שבלקיחת ארבעה מינים נרמזו כל ארבע כיתות של ישראל שיהיו באגודה אחת … על כן צריכין לעשות הכנה אל התשובה והכנה זו היא שיהיו כולם אגודה אחת כמו ארבעה מינים אלו. לכך נאמר ולקחתם לכם ביום הראשון כנותן טעם לשבח למה זה צוויתי לכם על לקיחת ארבעה מינים אלו באגודה ביום זה דווקא? לפי שהוא יום הראשון לחשבון עוונות על כן אתם צריכין לעשות הכנה אל התשובה של כל ימות השנה, והכנה זו היא כשתהיו באגודה אחת כמו ארבעה מינים אלו אז יקבל ה' תשובתכם כי הן אל כביר לא ימאס".

רבי אפרים מסביר מדוע זה נעשה דווקא במוצאי השמיטה ובחג הסוכות. נשים לב לקביעה, שרוב הסכסוכים בין בני האדם הם על רקע כספי והמלך הוא גם מופקד על השלום החברתי בעם עצמו –

"…וזהו גם כן טעם הקהל זה, כי נוסף על לקיחת ארבעה מינים אלו ביום ראשון של חג צווה ה' לעשות עוד רושם דומה לזה מקץ שבע שנים כי שנת השמיטה גורם גם כן ההקהל והשלום על ידי שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית, וזה בלי ספק סיבת השלום כי כל דברי ריבות נמשכין ממדת שלי שלי זה אומר כולה שלי וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית ..וזה באמת ענין השלום. וכן בחג הסוכות שכל אחד יוצא מדירת קבע לדירת עראי ויושב תחת סוכת שלומו הנה ביום ראשון של חול המועד נצטוה המלך לעשות רושם אל השלום, וזהו ענין ההקהל כי כל זה הכנה אל התשובה וקורא לפניהם מן אלה הדברים בדברי כבושים ותוכחות".

לאחר דבריו הארוכים על העיתוי של המצווה ומקומו של המלך בענין, מעתה מובן מדוע הובאו התינוקות –

"וזה…טף למה באים ליתן שכר למביאיהם, כי בזמן שישראל עושים תשובה אז מבקשים תחנונים מלפניו יתברך על מחילת העוון ויאמרו אם לא למענינו יעשה אזי יעשה בשביל גמולי חלב שלא פשעו כדאיתא בנוסח של אבינו מלכנו חמול עלינו ועל עוללינו וטפינו…".

למרות כל מה שכתב ופירש, לדעתו פשט הכתוב מדבר בילדים שהגיעו לחינוך –

"ולפי פשוטו מדבר בטף שכבר הגיעו לחינוך, כמו שנאמר למען ישמעו אלו הנשים, ולמען ילמדו אלו האנשים, ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו זה טף שהגיע לחינוך".

בימים אלו של פירוד לבבות כתוצאה משתי מערכות בחירות, בהם הציפו את השוני והמחלוקות בתוך עמנו, זקוקים אנו לרוח האחדות שמשרה מצוות 'הקהל' ודווקא מצד אלו שיש להם דין של מלך כראשי המפלגות מהראשון ועד אחרון חברי הכנסת. נתפלל שבימי תשובה אלו יתמעטו המחלוקות ותשרור האהבה והאחדות בעמנו.

גמר חתימה טובה לכל בית הישיבה!