לפני כמאה שנים, הלך לעולמו הרב אליהו חיים מייזל זצ"ל, שכיהן כרבה של העיר לודז' אשר במרכזה של פולין. כבר בגיל תשע, התקבל לישיבת וולז'ין שנחשבה אז כאחת הישיבות הטובות ביותר ובגיל שלוש-עשרה הוסמך לרבנות. הרב מייזל הנהיג את הקהילה הגדולה בלודז' כארבעים שנה. מקום מנוחתו של הרב בכניסה לבית העלמין היהודי הגדול והמיוחד בעיר, אשר נשאר בשלמותו גם לאחר שנות השואה. במסגרת הסיורים שאנו מקיימים עם תלמידי הישיבה בפולין, אנו פוקדים את קברו של הרב מייזל ומספרים על הנהגתו וגדולתו בתורה לצד דאגתו המיוחדת לעניים ולנדכאים.
בעיר לודז' חיו באותה תקופה אנשים עשירים ביותר, במיוחד בתחום הטקסטיל. הפערים בחברה היהודית היו גדולים מאוד והרב בחכמתו ובצדקותו מצא נתיבים ללבם של העשירים, כדי שיתרמו לאחיהם העניים, וסיפורים רבים ישנם על שיטותיו לשכנע את העשירים לתת מהונם לאחרים. דרכו של הרב מייזל היתה להגיע לבתי העשירים בחורף ואז ביקש לדבר אתם מחוץ לביתם החמים, כשהשלג מכה בחוץ בעוצמה. כאשר בעל הבית ביקש ממנו להיכנס פנימה לביתו המוסק היטב, סירב הרב ורק כאשר בעל הבית העשיר יצא מביתו וחש את הקור העז, אז דיבר על לבו והשיח לפניו את הקור ממנו סובלים העניים שאין ידם משגת לחמם את ביתם. כמובן שכאשר חש אותו עשיר מהו קור אמיתי, נפתח לבו לתת תרומה לרבי חיים מייזל, כדי שידאג לחימום בתיהם של העניים.
בפרשתנו, התורה מפרטת את כל מה שאומר האדם שמביא ביכורים. בין השאר הוא אומר:
"וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֙אתִי֙ אֶת־רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נָתַ֥תָּה לִּ֖י יְקֹוָ֑ק וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִֽשְׁתַּחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹקיךָ".
הגמרא במסכת סוטה (דף ל"ב עמוד ב') מביאה את דברי רשב"י:
"אדם אומר שבחו בקול נמוך, וגנותו – בקול רם; שבחו בקול נמוך – מן וידוי המעשר, גנותו בקול רם – ממקרא ביכורים".
הטעם שאת השבח אומר בקול נמוך, לפי הסבר רש"י, הוא ענין לשוני, הואיל ולא כתוב 'וענית ואמרת'. ומהו השבח? מסביר רש"י את מה שאומר בהמשך –
"לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי (דברים כו) היינו שבח עצמו".
והגנות, אומר רש"י –
"וגנותו – כגון ארמי אובד אבי, היינו גנותו, שמתוודין שאביהן לבן הארמי היה רשע".
ה'שבח' וה'גנאי' לכאורה בדברי רש"י טעונים הסבר. וכי איזה שבח יש ב'וידוי מעשר'? זה שלא עבר על מצוות ה'? זה שבח? זה הרי דבר בסיסי!! ומאידך, איזה גנאי יש ב'מקרא בכורים' על לבן הארמי? הרי הדבר ידוע היה.
הרב מייזל נתן לכך פירוש מקורי בעקבות פגישתו עם אחד מעשירי לודז' ושאל אותו מתוך נימוס "מה נשמע?" והלה שהכיר וידע את הרב מייזל, הבין שלאחר שאלה כזו תבוא בקשת נתינת הצדקה. מיד ענה "שלומי לא כל כך טוב, לאחרונה נכשלתי בעסקה גדולה ומצבי הדרדר, מצבי כל כך רע שהייתי רוצה לעזור אבל אין ביכולתי". רבי אליהו חיים מייזל ברכו בברכת הצלחה. לאחר כמה חודשים, שמע שאותו עשיר עלה שוב לגדולה ועשה עסקאות טובות. יזם הרב מייזל פגישה עם אותו גביר ושאלו למצבו הפיננסי. הגביר, שעתה מצבו היה מצוין, לא הירבה בדברים, אלא אמר בפה רפה ובשקט "בסדר, קצת יותר טוב". או אז, נתן רבי חיים הסבר על דרך הצחות ל'שבח' ול'גנאי'. השבח הוא כשמביא את סל הביכורים אי אפשר לדעת את מצבו האמיתי ונראה עני ומסכן עם סל הביכורים המינימלי , ולכן את 'מקרא בכורים' אומר בקול רם ואינו מפחד שיבקשו ממנו שיתן משלו. אולם, כשמעשר את תבואתו או פירותיו אפשר לראות מה מצבו הכלכלי האמיתי של האדם. אם מעשר כמות גדולה של תבואה או אז הוא כנראה בעל יכולת גדולה ולכן את הוידוי יאמר בשקט, כדי שאנשים לא ידרשו ממנו לתרום ולהפריש להם משלו.
על עצם הצורך בהבאת הביכורים למקדש וקבלת הפנים העצומה להם זוכים עולי הרגל, שואל רבי יצחק בן יהודה אברבנאל (שהיה בין מגורשי ספרד למרות היותו שר האוצר בקסטיליה וניסה למנוע את הגירוש) במסגרת הספקות שמעלה כדרכו בתחילת כל פרשה, וכך כותב:
" למה הטריח הקדוש ברוך הוא לבעלי הנחלות לבא מדרך רחוקה עם דבר מועט מהפירות? ומה כל החרדה אשר זכרו חז"ל במסכת בכורים פ"ג … שהיו חרדים לקראתם בכל עיר ועיר אשר היו מגיעים שמה".
ומשיב האברבנאל:
"…אחרי שזכר בפרשה של מעלה שיזכרו רישעת עמלק ואשר הרע עמהם כדי להשיב גמולו בראשו, זכר כאן שגם כן יזכרו הטובות שקבלו המה מהשם יתברך כעל כל אשר גמלם ורב טוב לבית ישראל. ולהודות לשמו עליו יביאו לבית מקדשו הבכורים כמו שיזכור. וכדי להבדיל בין האור ובין החשך ראה מסדר הסדרים בתורת האלקים לעשות התחלת הסדר מהמצווה הזאת להבדילה מפרשת עמלק".
במילים אחרות, יש סכנה שמתוך ההרגל לזכור ולהזכיר את הדברים הרעים שקרו לעמנו, לא נשכיל לשים לב לטובות הגדולות שעשה עמנו הקב"ה ולכן אחרי מצוות זכירת עמלק שבסוף פרשת 'כי תצא', כותבת לנו התורה את מצוות ביכורים, כדי שנתבונן ונכיר טובה לבורא עולם שהביאנו אל הארץ והנה הארץ נותנת פירותיה והבאת הדוגמיות לבית המקדש מלמדת את עם ישראל לראות לזכור ולהזכיר את החסדים הגדולים שעשה עמנו.
ומוסיף האברבנאל, שהסיבה שעשו מזה ענין גדול, משום שיש בהבאת הביכורים אמירה חשובה ביותר על אמונתו בקב"ה, שאדם לא יחשוב שזה הגיע לו משום 'כוחי ועוצם ידי'. ונראה זאת בלשונו:
"…וטעם המצווה הזאת וענינה…שנאמין כי לה' הארץ ומלוא' ושהוא אדוננו ואין עוד אחר ושהוא המשגיח עליה ומשפיע כל טובותיה. ושלא יחשוב אדם שהארץ היא שלוושכחו ועוצם ידו עשה לו את כל חילו…לכן צוה הש"י שבכל שנה נעשה מעשה שיפרסם בו האומנות האמתיות ויודה בהם בקול רם בפיו ובשפתיו כדי שישים את לבו בהם באמונה קיימת. ולזה אמר והיה כי תבא אל הארץ. רוצה לומר אחרי שתקבל מהש"י כלל הטובות בהביאך אל הארץ אשר לא קנית בתתו אותה אליך מתנת חנם ואחרי נצחון האויב והישיבה והחלוק בהשקט ובבטחה איש תחת גפנו ותחת תאנתו. הנה אז לפי שריבוי הטובה לא יביאך באורך הזמנים לשתשכח חסדי הש"י הנותן לך כח לעשות חיל אנכי מצוך שתקח מפרי האדמה אשר תביא מארצך אשר ה' אלקיך נותן לך" [ועי"ש עוד בדבריו המרתקים].
אחת ההלכות החשובות ביותר, שדורשת מאתנו התחשבות בזולת, מצאנו באמירת הוידוי בזמן הבאת הביכורים. המשנה מלמדת אותנו:
"בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות מקרין אותו. נמנעו מלהביא, התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע" (משנה ביכורים ג', ז').
הרב קוק, בספרו עין אי"ה על מסכת ביכורים, מסביר בצורה נפלאה מדוע התקינו שיהיו מקרין לכולם, למרות שיש כאלו היכולים לקרוא בעצמם. אומר הרב זצ"ל, שכאשר רואים שיש בעיה עם אלה שיימנעו להביא ביכורים, מכיוון שמתביישים בכך שאין יודעים לקרוא, אז דורשים גם ממי שיודע לקרוא לוותר על ההרגשה והצורך האישי להודות לקב"ה על החסד שגמל עמו ולוותר מלומר בעצמו את הוידוי מעשרות על ידי כך שמקריאים גם לו, וכך מתאפשר גם לאלה שלא מסוגלים לומר זאת לבד להביא מפרי אדמתם ולהודות לקב"ה. לדעת הרב קוק, כל זמן שכל אחד יכול לבטא את הנהגתו הרוחנית מבלי שזה מזיק לכלל, אז הדבר מבורך ומצוין. ברם, ברגע שישנה בעיה עם הכלל, אז העניין משתנה. וכך הוא כותב:
"…ישנם עניינים כאלה, שהם נעשים בדין תורה ע"פ מטבע קבועה, והנה כיון שהמטבע נקבעה כבר, שולל מיחידים התגלות לבבם ע"פ ערכם והשקפתם הפרטית. אמנם כל זמן שלא הזיק הדבר אל הכלל כולו, טוב הוא שכל יחיד מצויין ימלא את הנהגתו בעניניו הרוחניים ע"פ מדתו לעצמו".
מוסיף הרב קוק ואומר, שברגע שישנה ירידה רוחנית כללית כתוצאה מכך שמאפשרים רק ליחידים לבטא את עצמם, יש צורך לתקן תקנה ואז כולם מחויבים לה. וזה לשונו:
"אמנם, כיון שבערך הכלל מאין מטבע שווה ומסוימת ירד הרוח ויבא למצב מורה ועזוב צריכה המטבע להיתקן, וכיון שנתקנה הכל חייבים לעבוד עבודת הכלל, גם אלה היחידים שלא הוצרכו לזה מצד עצמם".
הרב קוק מדגים זאת גם לגבי תפילה. למעשה, לפני שנתקנה התפילה הקבועה, כל אחד היה מתפלל לפי הרגשת לבו ומנסח בעצמו את מה שרצה לומר ולבקש ולהודות לקב"ה. אבל מכיוון שאנשי כנסת הגדולה ראו שקשה לאנשים ואינם יודעים לבטא את הרגשתם בתפילה, תקנו תפילה אחידה לכולם וגם מי שיכול לבטא עצמו חייב בתפילת הכלל. וכך כותב:
"למשל התפילה, לפי המצוינים בעלי רגש ודעה יותר הי' לבבם קרוב להתמלא רגשי קודש אם היו מתפללים כמו קודם תקנת הנוסח, כ"א כפי רוח בינתו ורגשי לבבו. אמנם למען הכלל, שמבלעדי התפילה הקבועה הי' יסוד התפילה נעזב לגמרי, והוצרך הדבר לבא לידי תיקון מטבע כוללת, ועכשיו שנתקנה חלילה ליחיד לפרוש מן הציבור".
לכאורה, יכולה להיות הרגשה של הפסד ופספוס למי שהוא בעל רגש ורוצה להתפלל לפי הרגשתו, אך כותב הרב קוק, שעבודת הקודש אינה עבודה פרטית ואם אין ברירה אז צריך לותר על עבודת ה' הפרטית ולהתחבר לכלל. אמנם, דברים אלה הם בבחינת ויתור גדול לאיש רוח שאינו יכול לבטא את עצמו, אבל ישנה חשיבות גדולה יותר של להיות חלק מהעם שלך וזוהי הקרבה גדולה אך הכרחית – "…ואם תעלה על לבבו מחשבה שצמצום המטבע [הלשון הקבועה של התפילה] עושקת ממנו הרחבת הרגשת לבבו ע"פ רוחו, עליו להשכיל כי עבודתנו לצורך הכלל היא כוללת ג"כ כמו כל התנדבות גם את שאר רוחנו אע"פ שהיא הגדולה שבנדבות לאיש אשר רוח בו. ויפה נתגלה לימוד זה כאן בביכורים".
העיקרון שלא לבייש אחרים מצאנו אף בכמה מהלכות אבלות, הנותנות לנו תמונה נפלאה לחשיבה של חכמים לדאוג להרגשתו הטובה של החלש. מצאנו במסכת מועד קטן (דף כ"ז, עמוד א') בעניין ניחום אבלים, שלא לבייש את העניים למרות שהעשיר לא עשה שום דבר רע, ועל כן כדי שלא יתבייש העני, העשיר מביא את מתנותיו בכלים פשוטים –
"בראשונה היו מוליכין בבית האבל, עשירים – בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים – בסלי נצרים של ערבה קלופה. והיו עניים מתביישים, התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה, מפני כבודן של עניים".
אותה הנהגה מצאנו שם אף בעניין השקיית היין בבית האבל, שהיו נהוג בזמנם:
"בראשונה היו משקין בבית האבל, עשירים – בזכוכית לבנה, ועניים בזכוכית צבועה, והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה, מפני כבודן של עניים".
ועוד, אנו מוצאים את עקרון הדאגה לעניים, המסבירה לנו את מנהג כיסוי פניו של הנפטר –
"בראשונה היו מגלין פני עשירים ומכסין פני עניים, מפני שהיו מושחרין פניהן מפני בצורת, והיו עניים מתביישין. התקינו שיהו מכסין פני הכל, מפני כבודן של עניים".
וכן מביא הרמב"ם להלכה לגבי סוג התכריכין –
"…ומלבישין אותו תכריכין תפורין בחוט של פשתן לבנים, ולא יהיו דמיהן יקרים, ונהגו חכמים בסודר שוה זוז שלא לבייש את מי שאין לו" (רמב"ם הלכות אבל פרק ד', הלכה א').
פרשת 'כי תבוא' נקראת תמיד בחודש אלול סמוך לראש השנה ואין כמו פרטים הלכתיים הנראים לכאורה צדדיים, כדי שנלמד מכך על הזהירות שאנו נדרשים שלא לפגוע באחר ולא לבייש את האחר ואם נזכה להיכנס לימים הנוראים נקיים בהלכות שבין אדם לחברו, כך נזכה אי"ה להיכתב בספר חיים טובים, אכי"ר.
שבת שלום לכל בית הישיבה