כשאני מוזמן לעריכת חופה וקידושין של בוגרי הישיבה, אני נוהג לומר בדרך כלל לפני החופה מילים ספורות לכבוד החתן, הכלה ובני המשפחה. כאשר פרשת השבוע בו נערכת החופה היא פרשת 'כי-תצא', אני נוהג לצטט את הפסוק "כִּ֤י תִבְנֶה֙ בַּ֣יִת חָדָ֔שׁ וְעָשִׂ֥יתָ מַעֲקֶ֖ה לְגַגֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תָשִׂ֤ים דָּמִים֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ כִּֽי־יִפֹּ֥ל הַנֹּפֵ֖ל מִמֶּֽנּוּ" ואומר על דרך הדרש, שכאשר בונים בית חדש, לא רק פיזי, אלא כאשר זוכים להקים בית בישראל בהקמת משפחה, אומרת לנו התורה "ועשית מעקה לגגך" – ה'גג' הוא הראש והמוח של האדם. אומרת לנו התורה, שיש צורך לשים 'גדר' לרצונות ולמחשבות, יש לשים גבולות לדרישות שלך מהזולת ואז "ולא תשים דמים בביתך", שלא תגרם הלבנת פנים שזה כשופך דם. לכל אחד מבני הזוג מותר לחלום ולרצות דברים שהוא מצפה שהצד השני יתן לו, הרי יש לשים גבולות ולדעת שאתה חלק ממשפחה, חלק מהבית, ויש להתחשב בצרכים והחלומות של השני .

אין ספק, שהטלת הגבולות הטובה ביותר לאדם היא, שבראש ובראשונה ישים גבולות לעצמו, כפי שאומרת הגמרא במסכת ברכות:

"..אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות…וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקיות, שנאמר: 'תחת גערה במבין, מהכות כסיל מאה' (דף ז.). ועל דרך הדרוש כתבו בספרי חסידות:

"שופטים ושוטרים תתן לך" – תשים אתה על עצמך.

כמובן, שלא רק זוג צעיר צריך לשים 'מעקה לגג' של גופו שזה הראש, אלא כל אדם וכל חניך צריך לשים מעקה לראשו. ביום ההיערכות שהתקיים השבוע עם צוות ההוראה כהכנה לקראת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה, עסקנו בנושא  'חינוך לגבולות', במיוחד בתקופה ובאווירה של שיח שאינו דורש גבולות ומאפשר לנערים לעשות כמעט ככל העולה על רוחם ואין מקום כמעט להעיר ולהציב גבולות ברורים, אלא לעשות הכל כדי 'לזרום' עם הנערים. אמת ויציב, שיש חשיבות עצומה לאפשר לילדים ולנערים לממש את עצמם ולאפשר להם להשתובב קצת וכו', אולם הדבר אינו סותר הצבת גבולות ברורים. הבאנו לא אחת את מכתבו של אחד מגדולי בעלי המוסר והמחשבה בימינו, הרב אליהו דסלר, במאמר בעניין חינוך הבנים [נכתב בבני-ברק בשנת תש"ט] בספרו 'מכתב מאליהו', בו הוא נוקט במילים חריפות נגד החופש הרב שניתן לילדים היום, וזה לשונו:

"…הם [=הפסיכולוגים] סוברים, כי צריך לפתח בילדים את העצמאות וזו היא טעות גדולה למדי! לא עצמאות צריך לפתח, אלא הכנעה. גם כשיפתחו בו ענוה והכנעה ילמד מעצמו גאווה…אבל  ללמד לו כי אני ואפסי עוד, זוהי תורת אדום תורת הרציחה והגזילה…".

וממשיך הרב דסלר –

"…הרי  מכאן עניין…לעשות לבן לב נשבר ונדכה… עיקר החינוך שלנו מקולקל, שהמורים נעשים חברים לתלמידיהם וכן ההורים והכל בשביל עצמאות הבנים…אלה החוקרים החדישים בחפשם חדשות ולהרוס היסודות המציאו המצאות שמביאות להפוך את כל השורשים…צריך לבחון ולדייק היטב אם אין לזה סתירה בדברי חז"ל וראשונים או מנהגי ישראל שהם תורה. אם יש איזה סתירה, צריך לזרוק הלאה את כל חידושיהם…".

דבריו של הרב דסלר זצ"ל, שנכתבו לפני כמעט ששים שנה בהתאם לרוח התקופה דאז, נשמעים חריפים וקיצוניים מאוד, אבל הם מבטאים חשש אמתי מפני חנוך ללא גבולות וללא סמכות הורית ופגיעה בסמכות המחנכים. תופעה זו של זלזול בסמכויות היא נחלת צבור לא קטן של מתחנכים,  הורים  ומורים כואבים את איבוד הסמכות שלהם כלפי ילדיהם.

שיטת חינוך השמה גבולות קיצוניים וברורים, שלא כל כך מקובלים בימינו, נקטה לא אחרת מאשר בת שבע, אמו של שלמה המלך. הגמרא במסכת סנהדרין (דף ע':) מביאה את דברי רבי יוחנן בשם רבו המובהק התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי על הפסוק –

"דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו" (משלי ל"א)  – "מלמד שכפאתו אמו על העמוד, ואמרה לו:…הכל יודעים שאביך ירא שמים הווה, עכשיו יאמרו: אמו גרמה לו…כל נשים של בית אביך היו נודרות: יהא לי בן הגון למלכות, ואני נדרתי ואמרתי: יהא לי בן זריז וממולא בתורה, והגון לנביאות….אמר רבי יצחק: מניין שחזר שלמה והודה לאמו – דכתיב 'כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי' (משלי ל')".

ומסביר רש"י במקום –

"שכפאתו על העמוד  להלקותו…ומפני שהייתה רואה שהוא בעל הנאה ומרבה בסעודתו הייתה מוכיחתו".

מה היה החטא של שלמה המלך? אמו ראתה שהוא לא יודע לשים גבולות להנאות שלו ולסעודות שערך ולכן אומר רש"י, שהיא הצמידה אותו לעמוד כדי להלקותו. זה היה מספיק לשלמה להפסיק את מסע התענוגות שלו ואמו לא היתה צריכה להלקותו בפועל.

היינו חושבים, ששלמה הנער ישמור לה טינה על דרכה הקשה בחינוכו. והנה זה פלא, שלא רק שלא שמר לה טינה, אלא הכתוב מספר לנו, שכאשר היה כבר מלך –

"וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְדַבֶּר לוֹ עַל אֲדֹנִיָּהוּ וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לִקְרָאתָהּ וַיִּשְׁתַּחוּ לָהּ וַיֵּשֶׁב עַל כִּסְאוֹ וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ" (מלכים א', פרק ב').

הוא אף השתחווה לאמו וציווה לשים לה כיסא על מנת שתשב לידו. האם ראינו פעם מלך, שמושיב את אמו לידו בזמן שהוא דן בעניינים שקשורים למלכות?! אין ספק, ששלמה המלך הבין בשלב כלשהו, אולי לאחר שהתבגר, שאמו על ידי זה ששמה לו גבולות ולא אפשרה לו לחיות כפי שרצה, זה היה לטובתו ולכן נקט צעד חריג להושיב את אמו לידו.

מסופר על ברנרד שאו בעל פרס נובל לספרות בשנת 1925 (חיבר בן השאר את 'פיגמליון'), שהייתה לו בחווילתו גן ענק ששימש כגן בוטני לכל דבר. ברנרד שאו שהיה מאוד ביקורתי כלפי מערכת החינוך, אירח פעם מנהלי בתי ספר וערך להם סיור בגן הבוטני שלו. הוא נכנס איתם לגן פורח ומסודר להפליא ואורחיו התפעלו מאוד לראות גן טרופי מלא צמחים מרשימים וייחודיים. הביקור נמשך והמארח הנכבד לקח אות אורחיו לגן נוסף ושם הייתה צמחיה מדרום אמריקה וגם בגן זה הכל היה מסודר להפליא, כל צמח נמצא במקומו וכל עץ היה גזום ומטופח. משם המשיך בסיור לגן  מטופח עם פרחים צבעוניים וכאשר האורחים שאלו מנין צמחים אלו, ענה ברנרד שאו, שזה גן שפרחיו הובאו מאנגליה וכך עברו מאחד למשנהו. לבסוף, הגיעו האורחים לגן אחד שהיה שונה מכל הגנים המטופחים להפליא. בגן זה, ראו צמח המטפס על צמח אחר ועצים שענפיהם מסורבלים אחד בשני ובין הצמחים גדלים קוצים וברקנים. שאלו את המארח ברנרד שאו, של מי הגן הזה? הביט ברנרד שאו במבט מנצח וענה להם – "זה גן שגדל טבעי וחופשי, גן ללא הגבלות, ללא גיזום וללא זיבול, אנו נותנים לגן זה חופש מוחלט לגדול איך שהצמחים רוצים…". ואז הוסיף מר שאו ואמר: "גם בחינוך, אם משאירים את החניך או התלמיד ללא גבולות וללא הכוונה, התוצאה החינוכית תהיה דומה…".

יש מגדולי ישראל, השוללים את הטלת הגבולות בצורה כל כך קיצונית וסבורים, לדעתי בצדק רב, שיש מקום לתת לכל תלמיד ותלמיד ולכל בן ובן את החופש לבחור את צורת החיים וכיצד יתנהלו חייו מכאן ואילך. מצינו דברים מאוד חריפים מרבי יצחק עראמהבספרו 'עקידת יצחק', שטוען שעל ההורים להבין (וקל וחומר למורים), שיש לחנך את הילד לעצמאות אישית ורוחנית ואין להורים ובוודאי לא למורים 'בעלות' על נפש הילד. אמנם, יש להם אחריות ויש להם מחויבות עצומה, אולם זה רק כדי להכשיר אותו לחיים עצמאיים ולא תלותיים. ואלו הם דבריו:

"…ולהורות על עוצם האהבה והאחדות הראויה להיות בין איש לאשתו אמר הכתוב 'על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד', רצונו לומר: כאשר יגדל ותתחזק צורתו העצמית, ייפרד מאבותיו אף שחומרו נוצר מהם, יען כי הוא עצם בפני עצמו השונה מהם והם רק חומר היולי לו "ודבק באשתו" לייסד עמה חברה אנושית חדשה כי לתכלית זו נוצרו שניהם..." (עקידת יצחק בראשית ב' כד).

עצמאות זו אינה רק בתאוריה, אלא באחד הנושאים הקשים כזיווגו של אדם, יכול לבחור הבן את אשתו לעתיד גם אם היא לא מוצאת חן כל כך בעיני ההורים וסמכות ההורים נעצרת בנושא זה. גם בבחירת מקום הלימוד אין להורים זכות להגביל את רצונו של הילד, כפי שמצאנו בשו"ע:

"תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר, שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם, ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העובדי כוכבים מעלילים,אינו צריך לשמוע לאביו בזה. הגה: וכן אם האב מוחה בבן לישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן, א"צ לשמוע אל האב" (יורה דעה סימן רמ סעיף כ"ה).

ומוסיף רבי אברהם צבי הירש אייזנשטט [נולד לפני כ-200 שנה בביאליסטוק שבפולין]  בספרו 'פתחי תשובה' על יורה דעה, שאפילו אם יש לו ספק, לא צריך לשמוע בקול ההורים –

"נראה דה"ה אפילו ספק לו שמא יראה סימן ברכה מותר…" (סימן רמ ס"ק כב) –  עד כדי כך יש לו חופש לנהל את חייו.

זו דילמה חינוכית אמתית. אף מחנך אינו רוצה לחנך בצורה רובוטית, אלא כל מחנך יודע שלכל ילד יש את הערכים שלו ואת התכונות שאיתם הוא בא מהבית ועוד.

אם כן, מה עושים?

אני ממליץ מאוד על גישתו של רבי משה פינשטיין, האומר וטוען שכל ילד הוא עולם מלא ועל כן צריך לדאוג לו. הגישה החינוכית צריכה להיות בהתאם לאופיו ותכונותיו של הילד ואין לקבוע כללים אחידים לכולם אלא יש לבחון כל מקרה לגופו ואלו דבריו:

"בדבר הצלחה בחינוך הבנים ליכא כלל בדבר איך להתנהג, שתלוי לפי מדות הבן והבת שיש שטוב לילך בתקיפות ויש שיותר טוב לילך ברכות ובנעימות. וברוב הפעמים בנעימות ורכות הוא יותר טוב כי אז מה שאומרים לילד הוא מקבל בשמחה ומכיר שהאב והאם רוצים בטובתו אף בדעת קטנותו, וכשאומרים לו מה לעשות ומה שלא לעשות עושה ברצון, וכשגדל מעט עד שמבין דברי טעם מסבירין לו גם טעם לפי הבנתו.. ואז יעשה באהבה כל מה שיאמרו לו שכן הוא רצון השי"ת ולא יצטרכו לעונשו רק לפעמים רחוקות, וכשיענישוהו יבין איך שהיה זה לצורכו ולטובתו" (שו"ת אגרות משה חלק יו"ד ג סימן ע"ו).

נסיים בפתגמו של הרב קוק, שכתב לחודש תמוז בלוח 'ארץ הצבי 'בשנת תרע"ד על רקע ההלכה לגבי ימי 'בין המצרים' – "ולא יכו התלמידים בימים ההם" (שו"ע סימן תקנ"א סעיף י"ח) ועל זה כותב הרב:

"מבין המצרים נגאל עם על ידי מורים חמושים בגבורה רוחנית שאינם צריכים למקל חובלים".

כוונת הראי"ה זצ"ל, שכבר בתקופתו ובוודאי בתקופתנו, הדרך להתמודד עם קשיים בחינוך לאמונה, ללימוד תורה ולמידות טובות היא אינה באמצעות 'מקל חובלים' אלא ב'מקל נועם'. המורים צריכים להיות חמושים בגבורה רוחנית ויכולת התמודדות עם שאלות הזמן ועם ידע וחכמה, כדי להתמודד מול שאלות הבנים ואז ממילא לא כל כך צריך את מקל החובלים.

עם פתיחת שנת הלמודים ה'תשע"ח, נתפלל להקב"ה שנצליח לחנך את תלמידנו היקרים בנועם ובחיבה גדולה ונצליח להימנע עד כמה שאפשר ממקל חובלים ושימוש בגבולות נוקשים.

שבת שלום לכל משפחת הישיבה