גירסא להדפסה

ישנו סיפור מיוחד על רבי איסר זלמן מלצר (1870-1953), שכיהן כראש ישיבת 'עץ חיים' בירושלים ויושב-ראש מועצת גדולי התורה. כאשר בא בברית האירוסין עם נערה ששמה ביילא-הינדא, אירע אירוע מיוחד שראוי לספרו. אמה  של ביילא-הינדא הייתה אלמנה בעלת ממון רב שהוריש לה בעלה הגביר. כל רצונו היה ששתי בנותיו תינשאנה לתלמידי חכמים. ואכן, נסעה האלמנה לוולוז'ין כדי לקיים את צוואת בעלה המנוח ולקבל לשתי בנותיה בחורים מובחרים תלמידי חכמים. הנצי"ב מוולוז'ין המליץ על משה-מרדכי אפשטיין, שנשא את הבת חיה-מנוחה ולימים מונה להיות ראש ישיבת סלבודקה ועל הרב איסר-זלמן מלצר. לאחר האירוסין נסע ר' איסר-זלמן ללמוד בישיבתו של ה'חפץ-חיים' בראדין, שם שכר חדר אצל קצב שפרש את העורות שהפשיט מבהמותיו, בחלון חדרו של הרב מלצר. הרב מלצר שהיה חולני ורגיש, נחלש בגלל הריח והחיידקים, אך סירב לעזוב ולפגוע בפרנסת הקצב. עקב זאת הוא חלה בשחפת וחזר לבית הוריו בעיירה מיר. הוא שלח מכתב למשפחת כלתו על מצבו הרפואי ושישקלו את המשך השידוך. משפחת כלתו שלחה לו מימון לטיפול רפואי, ובד בבד לחצה על הכלה שתבטל את השידוך הרופאים ניבאו לו שיחיה רק עוד שנה אחת . הכלה סירבה לוותר עליו, ואמרה שהיא מוכנה לחיות עם אדם כזה בעל מדות טובות אפילו רק שנה אחת ועל כן היא תקיים את מה שנאמר 'מוצא שפתיך תשמור', למרות שעל פי דין הייתה פטורה, כי החתן בעצמו פטר אותה מכל התחייבות. ה'חפץ-חיים' בירך אותה שרבי איסר-זלמן מלצר יאריך ימים, ואכן השידוך יצא לפועל ולאחר שחזר לאיתנו הם נישאו.

רבי איסר-זלמן מלצר זכה לאריכות ימים על אף התחזיות הפסימיות של הרופאים והלך לבית עולמו בגיל 84, שנחשב לפני למעלה מ-60 שנה לאריכות ימים מופלגת.

בפרשתנו אנו מוצאים את החובה לקיים את מה שאדם התחייב עליו, כנאמר בפסוק כ"ד פרק כ"ג –

"מוֹצָ֥א שְׂפָתֶ֖יךָ תִּשְׁמֹ֣ר וְעָשִׂ֑יתָ כַּאֲשֶׁ֨ר נָדַ֜רְתָּ לַיקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ נְדָבָ֔ה אֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ בְּפִֽיךָ".

אמנם, במקור הכוונה למה שאדם מתחייב בלשון נדר ולא איזו פליטת פה מקרית ולכן נחשב כחיוב ממש, כפי שרש"י מביא במקום –

"מוצא שפתיך תשמר ועשית – ליתן עשה על לא תעשה".

העשה נלמד מהמילה 'ועשית' ו'תשמור' זה לא תעשה.

חכמים הרחיבו את כוונת הכתוב לכל הבטחה או התחייבות שהאדם הוציא מפיו בידיעה ובהחלטה גם אם לא אמר זאת בלשון נדר.

רבנו בחיי מביע את רעיון החובה לקיים כל אמירה והתחייבות רצינית על פי הקבלה וזה לשונו –

"מוצא שפתיך, כנגד פי ה', וזהו החיוב המוטל על האדם לקיים ככל היוצא מפיו, אפילו שלא בשבועה כלל…ומזה אמרו (ב"מ מ"ד א) על כל מי שחוזר בדבורו שמקבל עליו 'מי שפרע' [=מי שפרע מדור המבול הוא יפרע ממי שאינו עומד בדבורו]. ועוד שאנחנו בנים למקום ונתקדשנו בברית הפה…והנה הפה שביעי בנקבי הראש שהם שבעה: שני אזנים, שני עיניים, שני נחיריים, והפה הוא השביעי, והקב"ה בחר בשביעי, ברא שבעה רקיעים ובחר בשביעי שהוא ערבות, ברא שבעה ימים ובחר בשבת, וכן בחר בפה להללו ולשבחו כי הוא הכלי לשבח בו שם קדשו וזהו: (ויקרא כב, לב) "ולא תחללו את שם קדשי", אזהרה שלא לחלל ברית הפה העשוי להלל בו שם קדשו. וכן אין ראוי לנו לחלל שפתינו ולא לשקר באחד מן הבריתות, כענין שאמר הכתוב: (תהלים מד, יט) "ולא שקרנו בבריתך".

כמובן שעלינו לקחת בחשבון, שאחרי שדיברנו אנחנו לא יכולים להחזיר את מה שאמרנו אחורה וברגע שדיברנו חלה ההתחייבות. מדייק זאת האבן-עזרא מהמילים בפסוק 'אשר דברת בפיך'  – " אחר שיצא הדבור לא תוכל להשיבו".

כדי להימנע ממצב שבו אנו מתחייבים בפינו ואח"כ מתקשים לעמוד בדיבורנו,  מציע לנו ה'אור-החיים' הקדוש שנקרא את הפסוק גם בכוונה אחרת, אליו מתכוונת התורה בזה שמציעה לנו לשמור על מוצא פינו לפני שדברנו וכך כוונת הפסוק 'מוצא שפתיך תשמור' – לפני שתאמר, תחשוב פעם נוספת, או כפי שרגילים לומר היום – 'תספור עד עשר' לפני שאתה אומר משהו ובוודאי לפני שאתה מתחייב על דבר כלשהו – "…ואומרו מוצא שפתיך תשמור וגו'. פירוש תמתין מלהוציא הנדר מפיך עד שתוכל לעשות פירוש לקיים הנדר אז תדור ותקיים הנדר, סמוך לנדרך, והוא אומרו ועשית כאשר נדרת".

ה'אור החיים' מרחיק לכת וטוען, שגם אם רק חשבתי על התחייבות כלשהיא, הרי השפתיים שלנו מדובבות ונחשב שאמרנו. אמנם ה'אור החיים' מעיר בסוף שחז"ל לא פרשו כך, אבל 'שבעים פנים לתורה' וזה לשונו –

"ואומרו 'אשר דברת בפיך' יתבאר על דרך אומרם בזוהר (ח"ג רצ"ד א) בפסוק (קהלת י' כ') 'כי עוף השמים יוליך את הקול' כי כשאדם חושב בדעתו מחשבה שפתותיו דובבות מעצמן בלא ידיעתו…ולזה דקדק לומר 'בפיך' שאם לא כן למה הוצרך לומר בפיך וכי אין אנו יודעים כי הדיבור הוא בפה, ולדברינו יבא על נכון, ורבותינו ז"ל  דרשו הכתוב באופן אחר, ושבעים פנים לתורה".

חיזוק לדבריו האחרונים של ה'אור-החיים' הקדוש, שהתחייבות שבלב מחייבת, אפשר ללמוד מהגמרא (מכות כ"ד.) על הפסוק 'ודובר אמת בלבבו'. אומרת הגמרא שם, שרב ספרא הוא דוגמא לאדם שדובר אמת בלבבו. ומה היה המעשה? מביא רש"י במקום את ה'שאילתות דרב אחא' (שאילתא לו) –

"… היה לו [לרב ספרא ]חפץ אחד למכור ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא ק"ש ואמר לו תן לי החפץ בכך וכך דמים ולא ענהו מפני שהיה קורא ק"ש כסבור זה שלא היה רוצה ליתנו בדמים הללו והוסיף אמר תנהו לי בכך יותר לאחר שסיים ק"ש אמר לו טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה שבאותן דמים היה דעתי ליתנם לך".

הרי אותו קונה לא ידע בכמה חשב רב ספרא למכור, אם בכלל, אך מכיוון שרב ספרא התחייב במחשבתו לתת לו במחיר הראשון שביקש הלה לקנות, לא רצה רב ספרא להפר את מה שהתחייב במחשבתו.

אמנם מציין בספר בכור שור על פרשתנו, שמה שנהג רב ספרא – "…זהו  דרך חסידות, אבל אינו נענש אם לא קיים…" – אבל ודאי ניתן ללמוד ממעשהו, שחסידות זו נבעה מהרחבת פירוש הכתוב של 'מוצא שפתיך תשמור', גם על המחשבה כפי שכתב ה'אור-החיים' הקדוש.

הרש"ר הירש הבדיל בצורה ברורה היכן מחשבה לבד מהווה עילה להתחייב והיכן צריך דיבור בפה ממש לקיים את דברו וזה לשונו –

"במסכת שבועות כ"ו ע"ב למדו מלשון "כל נדיב לב" (שמות ל"ה, כ"ב), שנדרי הקדש, שהם עיקר עניינו של הפסוק שלנו, חלים כבר משעת קבלה בלב ("גמר בלבו"), אפילו לא ביטא אותם בפיו, וכן הדין גם בנדרי צדקה הדומים לעניין זה לנדרי הקדש; ואילו שאר כל הנדרים חלים רק משעה שביטא אותם בפיו: 'גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו', אולם גם בנדרי הקדש נוהג הכלל 'בעינן פיו ולבו שווים'. אם ביטא את הנדר בפיו ולא רק קיבל אותו בלב, יש צורך שלא תהיה סתירה בין מאמר הפה לבין מחשבת הלב …".

גם רבי פנחס הורביץ, רבה של פרנקפורט דמיין (1731-1805) ומחבר ספר  'פנים יפות' מפרש, שיש לפרש את הפסוק בצורה רחבה יותר וזאת בהקשר לנאמר בהושע –

"ויש לפרש ע"פ מ"ש במקום אחר במה שאמר הנביא [הושע יד, ג] ונשלמה פרים שפתינו דהיינו אף בזמן שאין קרבן להקריב במעשה יחשב הדיבור במקום מעשה, והיינו כמ"ש חז"ל [סנהדרין סה א] עקימת שפתיו הוי מעשה, ועוד אמרו [שבועות כו ב] גמר בלבו צריך להוציא בשפתיו כי אין הדיבור נקרא מעשה אלא ע"י הדיבור בשפתיו ועקימת שפתיו הוי מעשה, הרי דבשעת נדר הוי כבר מעשה ע"י שפתיו, וז"ש חז"ל [קידושין כח ב] אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דהוי כאילו הקרבן עומד לפניו, ואומר הרי זו עולה דהוי מעשה, והיינו דכתיב כאשר נדרת לה' אלוקיך נדבה דהנדר הוא כאילו אמר הרי, זו שהוא נדבה".

בימים אלו של בחירות (נוספות) לכנסת ה-22 ישנה סכנה שייאמרו הרבה הבטחות בחירות וברור שהרצון להיבחר אינה מתירה להבטיח כל מיני הבטחות מבלי אפילו לחשוב לקיימם אחר הבחירות (להרחבה ראה גם מאמרנו לפרשת מטות – 'התחייבות של אנשי ציבור'). למדנו כאן בקצירת האומר על חשיבות השמירה על מוצא שפתינו ובוודאי בכפל כפליים צריכים אנשי-רוח, מנהיגי ציבור, הורים ומורים להישמר ולהיזהר בכל מילה שאנו מוציאים מפינו – והקב"ה יצילנו משגיאות וטעויות, אכי"ר.

שבת שלום לכל בית הישיבה!