אי אפשר לפתוח בדברי תורה בפרשת השבוע מבלי להביע שאט-נפש משני אירועים חמורים שקרו השבוע, רצח תינוק ערבי ורצח נערה יהודייה. לכאורה אין קשר בין שני האירועים, אך כשמביטים לעומקם של דברים, אכן יש חוט שני המקשר ביניהם, שלצערנו גורם לאנשים צעירים לעשות מעשים קיצוניים ונוראיים, שאין רוח התורה ורוח חכמים נוחה הימנו. באירוע הראשון נחצו כל הקווים האדומים של המותר והאסור ביחס לתושבים הערביים הגרים עמנו ובמקרה של הנערה היהודייה, ברור לנו שאף שהיא מזוהה עם קבוצת-מיעוט שאין רוח חכמים נוחה עם מעשיהם, אבל מכאן ועד רצח?! ה' ירחם. אנו, הורים ואנשי חינוך, צריכים שוב ושוב לעסוק עם ילדינו ותלמידינו בנושאי המוסר והמשפט היהודי, קבלת סמכותה הבלעדית של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ובמעמד של 'מלכות' שזו תפקידה לדאוג לאזרחיה ולא כל הרוצה ליטול את הדין נוטל.

זהו החוט המקשר בין האירועים הללו, שאותו צריך לעבות לחבל עב-ממדים ולהבנה, שתקופה כה עצומה לא הייתה בהיסטוריה של עם-ישראל ולמרות שישנם "סיבוכים", כלשונו של הרב צבי-יהודה זצ"ל, עלינו לחזק את הקו ההלכתי והציבורי ביחסנו למדינת-ישראל, שעליה אנו מברכים כל שנה כ'ראשית צמיחת גאולתנו'. בשנת הלימודים הקרובה נחזק אי"ה נושא זה בקרב תלמידנו.

במעבר חד, נעבור לעסוק בעניין שקשור לחיים של כולנו ונקשר אותו ואת אירועי השעה לפרשתנו.

האם החיים שלנו תלויים במזל? האם הפרנסה שלנו גם היא עניין של מזל בלבד? האם הצלחה בגידול הילדים ובעצם היכולת להקים דור המשך גם היא תלויה במזל?

על שאלות אלו אומר בצורה פסקנית רבא בגמרא (מועד-קטן, כ"ח.), ששלשת הדברים שהוזכרו לעיל אינם תלויים בזכות אלא באמת רק במזל! ורבא מוכיח זאת בגמרא, באורך-חייו של רב חסדא, שחי תשעים-ושתים שנה, לעומת קוצר חייו של רבה, שחי רק ארבעים שנה, וזאת על-אף ששניהם היו צדיקים גמורים ושניהם נענו כשהתפללו על הגשמים.  וזה לשון הגמרא שם: – "אמר רבא: חיי, בני ומזוני, לאו בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא, ומר מצלי ואתי מיטרא. רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין – רבה חיה ארבעין".

מה הקשר בין הנאמר עד כה לפרשת השבוע? על כך נענה בהמשך, אך לפני כן יש להביא את  שאלת 'בעלי-התוספות' במסכת שבת (קנ"ו.) על דברי רב ש'אין מזל לישראל', זאת אומרת שהמזל אינו שולט ואינו משפיע על ישראל, מדברי רבא  ש'הכל תלוי במזל' – "והא דאמר רבא בשילהי מו"ק (שם) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא? ועונה תוס'  "מכל מקום על ידי זכות גדול משתנה"[ועיין תוס' במו"ק תרוץ נוסף].

לפי הסבר תוס', אכן הכל תלוי במזל, אולם אם יש זכות גדולה, הרי זכות זו יכולה לשנות את הגזרה.

בירושלמי [שבת פרק ו', הלכה ח'] מובא סיפור על שני תלמידיו של רבי חנינה, שיצאו לאיזה מקום ולפני שיצאו פגש אותם אסטרולוג נוכרי ואמר להם, שהוא רואה באסטרולוגיה שרק אחד מתוך השניים יחזור בשלום ואילו השני ימות במסעו. אין ידוע אם הם פנו לאסטרולוג זה או שהוא אמר להם מיוזמתו את "נבואתו", אולם בכל אופן הם לא שמעו לדבריו, יצאו לדרך וחזרו שניהם בשלום. כמובן שאותו אסטרולוג הובך מאוד וביקש מהם שיספרו לו מה עבר עליהם, ואז סיפרו לו, שבדרכם ליעד פגשו זקן אחד שלא אכל שלשה ימים והיה רעב וביקש מהם שיתנו לו דבר-מה לאכול ואכן נתנו לו חצי מעיגול-דבילה שהיה עמהם. בקש מהם האסטרולוג שיראו לו את הדבילה ואז הבחינו כולם, שבחצי הדבילה שנשארה היה חצי נחש ואז אמר האסטרולוג 'מה אעשה והאלוקים של היהודים מתפייס בחצי עגול של דבילה'.

במילים אחרות, וכפי שתוס' הגדיר זאת, כאשר לאדם יש זכות גדולה, הרי גם אם מזלו היה גורם לו רעה, הרי זכות גדולה משנה זאת וכפי שמופיע בתלמוד הירושלמי (תענית פרק ב', א ) – "אמר ר' אלעזר, שלשה דברים מבטלין את הגזירה קשה, ואילו הן: תפילה וצדקה ותשובה", שעל סמך זה חיבר הפייטן בתפילת 'ונתנה תוקף' בימים הנוראים "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה".

אם נתבונן היטב בפרשתנו, נבחין בקושי שרבים מהפרשנים מנסים להתמודד איתו –"כָּל־הַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן וּרְבִיתֶ֗ם וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע יְקֹוָ֖ק לַאֲבֹתֵיכֶֽם" [ח',א']. מה פירוש הביטוי 'כל המצווה'? ורש"י מביא לאחר 'פשוטו של מקרא' דבר אגדה להסביר זאת  וז"ל –  " ומדרש אגדה, אם התחלת במצווה גמור אותה, שאינה נקראת אלא על שם גומרה…". לדעת המדרש, המילה כלמבטאת את הצורך בעשיית המצווה בשלמות עד הסוף.

אולם "אור-החיים" הקדוש מקשה עוד מספר שאלות על פסוק זה ואלה הם שאלותיו שם: "צריך לדעת מה מצווה היא זאת? ועוד הלא כבר אמר 'עקב תשמעון…ושמרתם ועשיתם' ומה מקום לחזור לומר 'כל המצווה'?

ועונה רבי חיים בן עטר זצ"ל – "אכן הן האיש משה השכיל בלבות בני אדם…, והוא כי בעשות האדם ממצות ה' שנים  או שלשה מאשר תבואנה ומה גם אם יחזיקו באחת מכל מצות ה' בתמידות ובזריזות יולד בהם הולדה רעה להתעצל בשאר המצות הבאים לידם, ומה גם אם יהיו בידם כמה וכמה מהמצות שתמלא נפשם בקצת מהמצות, ומה מאוד פשה נגע זה ובפרט בלב ההולכים בתורת ה' להבזות המצות הקלות בראותם שהם לומדי תורה ומקיימים רוב המצות וכו'…ואשר לזה בא נביא ה' בתוכחותיו ואמר 'כל המצוה' יחס לכללות התורה למצוה אחת וצוה על כולה לבל יטעה בשגיון הנזכר".