מאז הקמת המדינה עולות שאלות רבות, שבמשך אלפיים שנה לא נדרשנו  להתמודד איתן. לאחר חזרתנו לארצנו ולמולדתנו, זכינו להתמודד עם סוגיות חדשות של בטחון וכלכלה, תעשייה וחקלאות, משטרה ובתי-חולים – וכל זה על פי דרכה של תורה. יש שאינם מרגישים צורך לערוך בירור מחדש, הואיל ומדינת ישראל היא עבורם עוד קהילה יהודית גדולה, החיה על פי כללי ההלכה המסורים לה מדור דור. חלקם אף מכנים את יושבי ארץ ישראל עוד גלות, אבל גלות בתוך ארץ ישראל.

המאפיין את השאלות והתשובות איתן התמודדנו בגלות, הוא שמדובר בדרך כלל בשאלות פרטניות, אישיות וקהילתיות. באלפיים שנות גלות לא היה צורך לשאול שאלות של בטחון לאומי, לא היתה אז בידינו האפשרות להגן על עצמנו. שאלות לאומיות כגון – כיצד לנהוג בשבויי מלחמה ועצורי טרור שבידינו, כיצד יש לנהוג במיעוט הערבי שחי תחת שלטוננו ועוד – לא היו מנת חלקנו בשנים עברו.

האם נפטיר ונאמר, שצריך לבטוח בקב"ה והכל יהיה לטובה ופטורים אנו מלתכנן מהלכים לאומיים? עצם ההתעסקות עם שאלות קיומיות, היא המעידה לכאורה על חוסר בטחון חלילה בקב"ה וממילא שמא אין לנו רשות לשאול שאלות ולהרהר אחר הנהגתו של ה' בעולמו?

גישה זו מצאנו כבר בעבר בנושא שמירת שנת השמיטה. עם ישראל מעלה שאלה קשה והתורה מביאה שאלה זו מפי הקב"ה –

"כִ֣י תֹאמְר֔וּ מַה־נֹּאכַ֖ל בַּשָּׁנָ֣ה הַשְּׁבִיעִ֑ת הֵ֚ן לֹ֣א נִזְרָ֔ע וְלֹ֥א נֶאֱסֹ֖ף אֶת־תְּבוּאָתֵֽנוּ"

ומיד אחר מגיעה ההבטחה –

"וצִוִּ֤יתִי אֶת־בִּרְכָתִי֙ לָכֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַשִּׁשִּׁ֑ית וְעָשָׂת֙ אֶת־הַתְּבוּאָ֔ה לִשְׁלֹ֖שׁ הַשָּׁנִֽים וּזְרַעְתֶּ֗ם אֵ֚ת הַשָּׁנָ֣ה הַשְּׁמִינִ֔ת וַאֲכַלְתֶּ֖ם מִן־הַתְּבוּאָ֣ה יָשָׁ֑ן עַ֣ד הַשָּׁנָ֣ה הַתְּשִׁיעִ֗ת עַד־בּוֹא֙ תְּב֣וּאָתָ֔הּ תֹּאכְל֖וּ יָשָֽׁן".

רבי אלימלך מליז'ענסק מביא בשם אחיו רבי זושא, שדבר פלא הוא, שהתורה פונה לאדם הפרטי המתמודד עם הקושי הזה ושמה שאלה שיש בה ספקות באמונה "וכי תאמרו מה נאכל", שאלה שלא מצינו כמותה בכל התורה. לא נאמר למשל – 'וכי תאמרו איך נאכל מצות בלבד במשך שבעה ימים?', או 'איך נצום ביום הכיפורים?', או 'איך נתפרנס בלי לקחת ריבית?' וכדו', אלא רק במצוות שמיטה.

אומר על כך רבי אלימלך בשם אחיו, שאכן זה פגם במידת הביטחון, שמאלץ את הקב"ה כביכול להשפיע שפע מיוחד שלא היה נצרך אילולא היה חסרון ופגם באמונה, מי שנותן חיים נותן גם מזונות ["מאן דיהיב חיי יהיב מזוני"]. במאמרנו לפרשת 'בהר' תשע"ד הבאנו את הדברים בהרחבה ושם צטטנו מדברי רבי אלימלך בספרו 'נועם אלימלך' בשם אחיו –

"וכי תאמרו מה נאכל בשנה…וצוויתי את ברכתי לכם…' בשם אחי החסיד המפורסם 'ויש לדקדק היות שהתורה יצאתה בכאן מדרכה שדרך הקרא לכתוב איזה יתור לשון בפסוק אפילו אות אחת ועל ידי זה מתורץ כמה קושיות אבל הקשיא לא נכתב בעצמה בתורה וכאן נכתב הקושיא וטוב היה שלא לומר כי אם 'וצויתי את ברכתי,' וממילא לא יקשה שום אדם לומר מה נאכל".

ומתרץ רבי זושא":

"ונראה, שהשם יתברך ברוך הוא כשברא את העולם השפיע מטובו צינורות מושכים שפע לצרכי בני אדם ודרך השפע שלא להפסיק כלל אלא כשהאדם נופל ממדרגתו ואין לו בטחון בבורא ברוך הוא …ואז נפסק השפע חלילה וצריך השם יתברך ברוך הוא לצוות מחדש השפע שתלך כמו מתחילת הבריאה וזה הוא וכי תאמרו כו', שהתורה מלמדת לאדם דרכי השם שיהיה שלם בביטחונו על א-לוקיו ולא יאמר כלל מה יאכל…".

גישה זו של רבי אלימלך וכן אחרים כמותו, סוברת שהתורה שמה שאלה זו בפיהם של שומרי השמיטה כחסרון וללמדנו לא לשאול, כי צריכים אנו להאמין באמונה שלמה שמי שגזר גזרה זו אכן דואג לנו.

לענ"ד יתכן לומר, שהשאלה "וכי תאמרו" לא בכדי נאמרה בלשון רבים, ללמדנו שהשאלה הציבורית הלאומית חייבת להישאל ואיננה גנאי, אלא חובת המנהיגים וראשי העם לשאול את השאלה "מה נאכל בשנה השביעית?".

האחריות הציבורית מחייבת לשאול ולנסות למצוא פתרונות במסגרת ההלכה להשבתת החקלאות למשך שנה שלמה. ואכן, בתורת כוהנים דורשים – " 'וכי תאמרו' – עתידים אתם לומר כן". 

ולפי דרכנו נאמר, שזו לא נבואה עתידית שלילית כפי שנראה מפשט הכתובים, שלא נאמר 'אם תאמרו' אלא "וכי תאמרו" והסיבה שאתם עתידים לומר כן היא האחריות, המחייבת אתכם לשאול ולברר ולהתכונן. ואין הדבר נחשב כגנאי אלא אדרבה חובה להתכונן ולשאול מתוך ידיעה שצריך לקיים את מצות השמיטה.

לעניות דעתנו, התורה שמה שאלה זו כדי שנבין, שיתכן מצב שונה של ממלכה עצמאית עם חזרתנו העתידית לארץ ישראל בדור של גאולה. עניין קיומה של חקלאות ברמה הלאומית, כענין של 'אמונה ובטחון' בהקב"ה, מקבל ממד הרבה יותר משמעותי. השבתת החקלאות הישראלית למשך שנה שלמה היא בעיה לאומית ברמה אחרת. אי אפשר להשוות זאת לשאלה הפרטית כיצד החקלאי הבודד יתמודד עם השבתת עבודות הקרקע בשנת השמיטה,  כפי ששאלת בטחון איננה רק הביטחון הפרטי של יהודי כזה או אחר אלא בטחון של עם שלם.[ראה מאמרנו פרשת בהר תשע"ד ]

גם בפרשתנו, פרשת עקב, אנו מוצאים שהתורה מתייחסת לכך שישנה אפשרות שיעלו חששות וספקות בנושאים הקשורים לאמונה ובטחון, והנכנסים לארץ יביעו  דאגה בלבם על מה שעתיד לקרות עם כניסתם לארץ ישראל לראשונה –

"כִּ֤י תֹאמַר֙ בִּלְבָ֣בְךָ֔ רַבִּ֛ים הַגּוֹיִ֥ם הָאֵ֖לֶּה מִמֶּ֑נִּי אֵיכָ֥ה אוּכַ֖ל לְהוֹרִישָֽׁם".

נשאלת השאלה, מדוע התורה אינה אומרת מיד את ההבטחה ואת התשובה מה יקרה ושאין לחשוש מכך שהגויים רבים הם, אלא אדרבה, התורה היא זו ששמה בפיהם שאלות וספקות, העלולים להתפרש כחוסר אמונה והבעת חשש כבד מהבעיה הדמוגרפית שתהיה נחלתם של הנכנסים לארץ ורק אחרי הבעת החשש  באה ההרגעה מאת הקב"ה –

"לֹא תִירָ֖א מֵהֶ֑ם זָכֹ֣ר תִּזְכֹּ֗ר אֵ֤ת אֲשֶׁר־עָשָׂה֙ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ לְפַרְעֹ֖ה וּלְכָל־מִצְרָֽיִם הַמַּסֹּ֨ת הַגְּדֹלֹ֜ת אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וְהָאֹתֹ֤ת וְהַמֹּֽפְתִים֙ וְהַיָּ֤ד הַחֲזָקָה֙ וְהַזְּרֹ֣עַ הַנְּטוּיָ֔ה אֲשֶׁ֥ר הוֹצִֽאֲךָ֖ יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֑יךָ כֵּֽן־יַעֲשֶׂ֞ה יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְכָל־הָ֣עַמִּ֔ים אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה יָרֵ֖א מִפְּנֵיהֶֽם".

למדנו מכך, שהקב"ה מתיר לנו לחשוש בלבנו ומותר לנו לשאול שאלות המראות על אחריות ואין לסמוך על הנס ולכן חיובי ביותר לשאול כיצד נתגבר על הבעיות שעומדות לפתחנו. עצם השאלה, לא רק שהיא לגיטימית, אלא שהקב"ה רוצה שרק אחרי שנשאל ונרצה להבין מה יקרה, אזי תבוא ההבטחה האלוקית  שאין לנו ממה לפחד ושראוי שנלמד מהעבר, כיצד הקב"ה דאג לנו גם כשהמצב האובייקטיבי היה נראה חסר סיכוי.

ואכן רש"י על אתר מסביר את צמד המילים 'כי תאמר' שהן לשון של ספק –

"על כרחך לשון דילמא הוא, שמא תאמר בלבבך מפני שהם רבים לא אוכל להורישם, אל תאמר כן, לא תירא מהם. ולא יתכן לפרשו באחת משאר לשונות של כי, שיפול עליו שוב לא תירא מהם" (רש"י ז', י"ז).

פרשנו המובהק של רש"י, רבי אליהו מזרחי, הידוע בכינויו הרא"ם (רבה הראשי של טורקיה בשנים 1435-1526, מדינאי, איש מדע וראש יהדות טורקיה), הסביר את מהות הספק על פי רש"י בפסוק, שהספק יהיה לא בזה שתושבי הארץ רבים הם,  כי זאת ידעו מראש כפי שהקב"ה אמר להם כבר – "לֹ֣א מֵֽרֻבְּכֶ֞ם מִכׇּל־הָֽעַמִּ֗ים חָשַׁ֧ק ה' בָּכֶ֖ם וַיִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכָּל־הָעַמִּֽים" – אלא החשש שהקב"ה שם בפיהם, שאם תאמרו זאת רק מההיבט של 'איך נוכל להתגבר עליהם למרות שאנחנו מעט? ועל זה ענה להם ה': אל דאגה, כי העבר מוכיח שאכן זה אפשרי. נביא את לשונו של הרא"ם:

"הוסיף מלת "מפני", כי בזולת זה משמע שהספק הוא בְּרִיבּוּייָם[שהם רבים], ואין הדבר כן, שהרי כתוב בפירוש (בפסוק ז): "לא מרובכם מכל העמים חשק ה' בכם [ויבחר בכם] כי אתם המעט מכל העמים". אבל עם תוספת מלת "מפני", יהיה הספק של "שמא" נופל על הוֹרָשָׁתָם, "שמא…לא אוכל להורישם…".

אף מצאנו, שהתורה מציפה ונותנת לגיטימציה למה שעם-ישראל חושש בלבו ומאפשרת ומעוניינת שישאלו שאלות והפעם בסוגיית זיהוי מי הוא נביא אמת ומי נביא שקר –

"וְכִ֥י תֹאמַ֖ר בִּלְבָבֶ֑ךָ אֵיכָה֙ נֵדַ֣ע אֶת־הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר  לֹא־דִבְּר֖וֹ יְקֹוָֽק. אֲשֶׁר֩ יְדַבֵּ֨ר הַנָּבִ֜יא בְּשֵׁ֣ם יְקֹוָ֗ק וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה הַדָּבָר֙ וְלֹ֣א יָבֹ֔א ה֣וּא הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹא־דִבְּר֖וֹ יְקֹוָ֑ק בְּזָדוֹן֙ דִּבְּר֣וֹ הַנָּבִ֔יא לֹ֥א תָג֖וּר מִמֶּֽנּוּ".

ואכן, רש"י על אתר מסביר כפי שהבאנו לעיל לענין השמיטה – "וכי תאמר בלבבך –עתידין אתם לומר". רש"י מביא דוגמא למקרה עתידי, שאכן עם ישראל לא ידע האם לקבל את דברי חנניה בן עזור בתקופת ירמיהו הנביא, לאחר שחנניה  התנבא ואמר – "הנה כלי בית ה' מושבים מבבלה עתה מהרה" (ירמיה כז, טז), ובזה ניסה 'להרדים' ולהרגיע כביכול את העם שסיום הגלות הגיע. ירמיהו עומד וצווח שזו נבואת שקר ולכן ניבא ירמיהו – "כֹּה֘ אָמַ֣ר יְקֹוָק֒ אַֽל־תִּשְׁמְע֞וּ אֶל־דִּבְרֵ֣י נְבִֽיאֵיכֶ֗ם הַֽנִּבְּאִ֤ים לָכֶם֙ לֵאמֹ֔ר הִנֵּ֨ה כְלֵ֧י בֵית־יְקֹוָ֛ק מוּשָׁבִ֥ים מִבָּבֶ֖לָה עַתָּ֣ה מְהֵרָ֑ה כִּ֣י שֶׁ֔קֶר הֵ֖מָּה נִבְּאִ֥ים לָכֶֽם" [עיין רש"י דברים פרק י"ח פסוק כ"א].

אכן התלבטות העם אינה פשוטה ולכאורה יש מקום לומר – מדוע אתם בכלל שוקלים לשמוע מה אומר חנניה בן עזור – אלא, אנחנו מבינים לנפש העם הרוצים לשמוע דברים טובים ומרגיעים ולכן בא ירמיהו ואומר להם: גם אני הייתי שמח לומר לכם כן, אבל לצערנו הגלות תסתיים רק בעוד שבעים שנה ועליכם לשמוע בקול הנביאים המוכרים והידועים. ירמיהו לא גער בהם שהם חוטאים בזה שמתלבטים, אלא אמר להם מה האמת. מביא המלבי"ם שאלה בשם ראשונים,  שהתורה מאפשרת סוג כזה של שאלה 'איך נדע מה לא דבר ה'…', במקום שהשאלה תהיה 'איך נדע מה כן דיבר ה'…' ולא על דרך השלילה, ועל זה עונים הראשונים, שיש מצבים שיש בהן התלבטות אמיתית, וזה לשונו:

"…ופי' הרי"א, שעיקר הבחינה צריך כשעמדו שני נביאים שמכחישים זה את זה בנבואתם, ומפני הסתירה שיש ביניהם יצטרך הבחינה כי ידעינן בבירור שיש דבור אחד שלא דברו ה' ונצטרך לדעת את הדבר אשר לא דברו ה' כדי שנדע מי הוא הנביא שקר כדי להמיתו עי"ש".

זאת אומרת שיש מצבים שקולים ומותר לנו לשאול ורק על ידי שלילת השקר נדע מה האמת.

מיוחדים הם דברי הנצי"ב מוולוזין, מה יהיה החשש האמיתי של הנכנסים לארץ באמרם 'איכה אוכל להורישם'. לא מדובר שהם חששו מעצם המלחמה, שהרי היו מוכנים להילחם, אלא עם-ישראל נצטווה להוריש אותם וידע הקב"ה שיהיו קולות ריאליסטיים והומניסטיים שיאמרו, שעדיף להתנהל אתם בטוב כי אם המצב יתהפך הרי הם יתאכזרו אלינו, ולכך צווה שלא יכניסו את השיקולים האלו וזה לשונו של בעל 'העמק דבר':

"לא מיירי בעיקר המלחמה, שהרי כבר נתרצו ללחום ומוכנים לכך, אלא על שנצטוו להורישם ולכלותם, איכה אוכל להגיע לכך, וא"כ ראוי להיות בטוב את הנשארים מן המלחמה, כדי שלא יתאכזרו גם עלינו לעת מצוא".

מוסיף ואומר השל"ה הקדוש, שאם תהיה מודה ואומר 'רבים הגויים האלו ממני איכה אוכל להורישם', שלא תוכל לגבור עליהם בכוחות עצמך ואתה נצרך לעזרת ה', רק אז 'לא תירא מהם'. זאת אומרת גאוות 'כוחי ועוצם ידי' תגרום לך שבסופו של דבר כן תפחד מהם. השחרור מהפחד הוא לא בתחושת 'כוחי ועוצם ידי', אלא בידיעה שהקב"ה 'הוא הנותן לך כח לעשות חיל' ואז גם תהיה משוחרר מהפחדים ומהחששות.

אנו לומדים ערך נוסף, שספקות ודילמות אינן מונעות עשייה, אלא אדרבה לאחר שאדם עשה לעצמו את הבירור הפנימי העמוק, אז יוצא למשימה בכוחות חזקים יותר.

בשנת השבעים למדינת ישראל, אין ספק שאנו מחויבים לעלות קומה וליצור 'תורת ארץ ישראל' על פי 'דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'. תורה הלוקחת את כל האפשרויות מתוך היבט לאומי כלל ישראלי כפי שמצאנו בצבא ההגנה לישראל, המשלב שבת ודיני פיקוח נפש עם שמירה על הביטחון, וכן בישובים ביהודה ושומרון בהם מתקיימת שגרת בטחון וכל זה על פי ההלכה, כאשר הדילמות מה מותר ומה אסור מלוות אותנו כל הזמן. ב"ה זכינו לשלוב של תורה עם ראייה גדולה, אבל כמובן הדרך עוד ארוכה.

לסיום נביא ספור מתוק, כיצד ראה ה'חפץ חיים' את הצורך בהכנת צבא למדינת ישראל. הרב צבי-יהודה הכהן קוק זצ"ל בהספדו על ה'חפץ חיים' סיפר, שאחד מחשובי תלמידי החפץ חיים היה הגאון רבי יעקב משה שורקין זצ"ל, שהיה סמוך ל'חפץ חיים' מיום הקמתה של ישיבת ראדין וכך במשך שש עשרה שנים היה צמוד ל'חפץ חיים'. סיפר הרב שורקין זצ"ל על בחור שבא ל'חפץ חיים' ובפיו שאלת התלבטות מאוד גדולה. היות שקיבל צו גיוס לעבודת הצבא, שאלו האם  להשתמט מכך כפי שעשו רבים, או אולי משום שאין תורתו אומנתו אז אולי כן ילך לצבא, משום שיש חשש שעלול להיענש אם לא יתייצב. התשובה של ה'חפץ חיים' הייתה מפתיעה ומעניינת כאשר ענה לו: 'דע לך, שעוד מעט יבוא המשיח ותהיה לעם ישראל מדינה יהודית ומדינה כזו צריכה צבא, ומהיכן נדע את עבודת הצבא? לכך דאג לנו הקב"ה, שאנו נלמד אצל הגויים את עבודת הצבא וכך נוכל להיות חיילים בבוא העת בעת גאולתם של ישראל'. 'נבואת' ה'חפץ חיים' התקיימה לאחר הקמת מדינת ישראל, כאשר למשל חיל האוויר הוקם בזכות אותם טייסים שלמדו להטיס בצבאות של הגויים.

נתפלל לקב"ה, שבימים אלו של 'שבע דנחמתא', נתנחם ונכין עצמנו לגאולה השלמה, גם בשאילת השאלות הנכונות והראויות וכך נחזק את אמונתנו ותורתנו – אכי"ר!

שבת שלום לכל בית הישיבה