מסופר על רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה (1767-1827), שהגיע לעיר הנמל דנציג לצורך פרנסתו ונתקל באירוע מכונן מבחינתו, בהבנת נפשם של יהודים שנטשו את דרך התורה המסורה מדור לדור. עיר הנמל דנציג הייתה מוגדרת עיר חופשית בשטחה של פולין עד מלחמת העולם השנייה ונכבשה על ידי הגרמנים ב1 לספטמבר 1939. בזמנו של רבי שמחה בונים, הייתה בעיר קהילה יהודית גדולה יחסית לגודל התושבים במקום והיא מנתה כ-2500 יהודים, רובם הגדול השתייכו לקהילה הרפורמית ומיעוטם היו יהודים חרדים לדבר ה'. סמוך למלחמת העולם השנייה מנתה כבר הקהילה היהודית כ-10,000 איש, רובם חסידים ואנשי מעשה. בין הרבנים הבולטים שחיו אז בעיר היה הרב ישראל ליפשיץ מחבר הפירוש הידוע למשנה 'תפארת ישראל '.
באחת מביקוריו בעיר דנציג, נכנס רבי שמחה-בונים בליל-שבת לחנות יין בבעלות יהודית שהייתה במקום, כמנהג הימים ההם שהיה אפשר גם לשתות יין במקום וגם לרכוש יינות שרובם היו יינות כשרים ובשבת יהודי שהיה זקוק ליין לקידוש שילם עם צאת השבת או לפני שבת, כי היה קשה לאכסן יין בלי אמצעי קירור שיש היום. בזמן שהגיע רבי שמחה-בונים לחנות, ראה יהודי אחד שהגיע לפניו וביקש אף הוא לשתות ובמקום היו שני מלצרים בדרכם חזרה להביא את היין המשובח ממרתף היין, ראה רבי שמחה-בונים שהגוי מחזיק את היין ואילו היהודי מחזיק את הנר. התעצב על לבו רבי שמחה-בונים ואמר: "אם היהודי היה מחזיק את היין והגוי את הנר, הכל היה בא על מקומו בשלום, אך כנראה להתריס ולהכעיס הגוי החזיק את היין וכך גרם לו להיות יין-נסך ואילו המלצר היהודי חילל את השבת". כשחזר רבי שמחה-בונים לבית מדרשו וסיפר את מה שחווה וראה, אמר לחסידיו, שעתה הוא מבין יותר מדוע מכנה משה רבנו את עם-ישראל 'עם קשה עורף' – העקשנות היא בד.נ.א של היהודי וכשרוצה לחטוא הוא מתעקש על כך ומשתמש במידה הזו לרעה, כפי שמשה עצמו זועק "דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל" (דברים ל"ב, ה') ומאידך כשהיהודי רוצה, הוא משתמש בתכונה זו לעמוד ולקיים את דבר ה' למרות המלעיגים עליו ולמרות הקשיים.
השבת בפרשת עקב אנו מוצאים בנאום הפרידה של משה אמירה נוקבת בו מבהיר לבני ישראל, שהכניסה שלהם לארץ ישראל והזכות שלהם לחונן את עפרה ולחיות בה וליהנות מעושרה וטובה לא נובע מצדקתם, משום שהם 'עם קשה עורף' וחסד עשה עמם הקב"ה שלמרות זאת הכניסם לארץ.
"וְיָדַעְתָּ֗ כִּ֠י לֹ֤א בְצִדְקָֽתְךָ֙ יְקֹוָ֣ק אֱ֠לֹהֶיךָ נֹתֵ֨ן לְךָ֜ אֶת־הָאָ֧רֶץ הַטּוֹבָ֛ה הַזֹּ֖את לְרִשְׁתָּ֑הּ כִּ֥י עַם־ קְשֵׁה־עֹ֖רֶף אָֽתָּה".
ומסביר ה'ספורנו' את משמעות הביטוי 'עם קשה עורף', שלמרות שאדם כמורה-צדק, רב ותלמיד חכם המוכיח לו שדרכו אינה טובה ועלול להפסיד מכך, הוא מפנה לו עורף ולא שומע בקולו, וזה לשונו:
"…שאי אפשר שיהיה צדק ויושר לבב עם קשי העורף , כי…קשה העורף הוא ההולך אחרי שרירות לבו ומחשבתו אף על פי שיודיעהו איזה מורה צדק בראיה ברורה שמחשבתו הוא בלתי טובה ומביאה אל ההפסד וזה כי לא יפנה אל המורה כאלו ערפו קשה כגיד ברזל באופן שלא יוכל לפנות אנה ואנה אבל ילך אחרי שרירות לבו כמאז" (ט', ו').
הנצי"ב מוולאז'ין בספרו 'העמק דבר' מפרש בפרשתנו את דברי משה כקביעת עובדה, שהעקשנות נמצאת ב- ד.נ.א של עם ישראל, וזה לשונו:
"…'וידעת'- תחקור ותעמוד על הידיעה הברורה שאין מקום לבטוח בכם מצד צדקות שבאו מהרגל טוב ולא מיושר לב, כי לא כן, ולהיפך כי עם קשה עורף אתה. טבע שלכם קשה לישבר ביותר, וכמאמרם ביצה דף כ"ה 'ישראל עזים הן ואינם נחתים מפני כל'…".
אנו רואים בפרשתנו וכן בפרשת 'כי תשא', שמשה רבנו והקב"ה משתמשים בכינוי 'עם קשה עורף' באופן שלילי וביקורתי כלפי עם ישראל, משה רבנו טוען לכאורה שעם ישראל הוא עם עקשן שלא פתוח לשינויים, לא מוכן להקשיב לשני, והולך עם דעתו עד הסוף יהיה מה שלא יהיה ולמרות תכונה רעה זו הקב"ה חס עליהם ומכניסם לארץ. גם בפרשת 'כי תשא' אחרי חטא העגל הקב"ה מסב את לבו של משה שלש פעמים לתכונה רעה זו ואומר לו בפעם הראשונה –
"וַיֹּ֥אמֶר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא".
ובפעם השנייה –
"… כִּי֩ לֹ֨א אֶֽעֱלֶ֜ה בְּקִרְבְּךָ֗ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ אַ֔תָּה פֶּן־אֲכֶלְךָ֖ בַּדָּֽרֶךְ".
ובפעם השלישית –
"וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֱמֹ֤ר אֶל־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אַתֶּ֣ם עַם־קְשֵׁה־עֹ֔רֶף רֶ֧גַע אֶחָ֛ד אֶֽעֱלֶ֥ה בְקִרְבְּךָ֖ וְכִלִּיתִ֑יךָ וְעַתָּ֗ה הוֹרֵ֤ד עֶדְיְךָ֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְאֵדְעָ֖ה מָ֥ה אֶֽעֱשֶׂה־לָּֽךְ".
כמה מפליא הדבר, שמשה רבנו משתמש בתכונה רעה זו כסנגוריא על עם ישראל ומבקש מהקב"ה שיסלח לעם ישראל בגלל שהוא 'עם קשה עורף', וזה לשון הכתוב –
"וַיֹּ֡אמֶר אִם־נָא֩ מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ אֲדֹנָ֔י יֵֽלֶךְ־נָ֥א אֲדֹנָ֖י בְּקִרְבֵּ֑נוּ כִּ֤י עַם־קְשֵׁה־עֹ֙רֶף֙ ה֔וּא וְסָלַחְתָּ֛ לַעֲוֹנֵ֥נוּ וּלְחַטָּאתֵ֖נוּ וּנְחַלְתָּֽנוּ" (שם ל"ד, ט').
והרי פלא הוא, שמשה מבקש בזכות תכונה רעה זו, שהקב"ה יסלח לעם ישראל ולאור הדברים הללו נשאלת השאלה – להיות 'קשה עורף' זה טוב או לא טוב?
האמת, כפי שאמרנו לעיל, להיות עקשן הן בחיים הפרטיים והן בחיים הלאומיים כעם, זה "גם וגם" – גם טוב וגם לא טוב…כמובן תלוי הדבר באיזה נושא ובאיזה ענין.
וזה בדיוק מה שמשה רבנו אומר לקב"ה, שאותה תכונה שבעטיה עם-ישראל טועה וחוטא, אותה עקשנות היא ששמרה עליו במצרים שלא יתבולל, כפי שלימדו אותנו חז"ל, שלא שינו שמם ולא שינו את לשונם. אנו יודעים היום, שבזכות העקשנות של עם-ישראל שמרנו על מסורת אבות לכל אורך ההיסטוריה בכל הגלויות ובכל התקופות ולמרות כל הפוגרומים והצרות בגלות עם-ישראל נשאר נאמן לאלוקיו. משה רבנו ידע, שבכניסתם לארץ הם גם יילחמו על הארץ, גם אם התנאים והמצב האובייקטיבי לא יהיה לטובתם.
אז נשאל שוב – להיות 'קשה עורף' זה טוב או לא טוב?
כדי ליישב 'סתירה' זו, שמעתי משל יפה של המגיד מדובנא, בבואו להסביר איך יכול להיות שפעם אחת קשיות עורף היא מידה שלילית ופעם אחרת משה מבקש בזכותה שהקב"ה יסלח לעמו. מסופר על אדם שמכר לצורך פרנסתו כלי אוכל שכולם היו עשויים מעץ זול ופשוט. האיש שהיה רוכל עני ואביון התמקם עם סחורתו ברובע מגורים של יהודים עשירים ובעלי הון, כמובן שאף אחד מעשירי המקום לא חשב לרגע לקנות כלי אוכל כל כך עלובים, כאשר הם בביתם משתמשים בכלי כסף וזהב. אחד העשירים ניגש אליו והסביר לו את טעותו, שבמקום הזה אף אחד לא יקנה סחורה מסוג כזה. הסוחר העני התחנן לפני אותו אדם עשיר שיעזור לו וינחה אותו מה לעשות, לאחר שהשקיע את כל מה שהיה לו. אותו עשיר הציע לו שייגש לרובע העני של העיר ושם יש לו סיכוי שמי שהוא ירצה אולי לקנות. הנמשל הוא – שלאחר שמשה רבנו פירט את י"ג מידות הרחמים ואז אומר ושואל את הקב"ה – היכן אתה רוצה 'להשתמש' בי"ג מדות שלך? הרי ברור שהכוונה היא לא למלאכי מרום שאינם זקוקים לרחמים, כפי שהעשירים במשל לא זקוקים לכלי עץ. משה רבנו פונה לקב"ה ומבקש ממנו, שבגלל שעם ישראל הוא עם קשה עורף, הוא הזקוק למידת הרחמים. עם ישראל הוא אשר צריך את 'המוצר הזה' של סליחה וכפרה ולכן משה משתמש בתכונה השלילית הזו ומבקש שהקב"ה ימחל להם.
במאמר שכתבנו לפני כמה שנים על פרשת 'חיי שרה' התייחסנו למידת העקשנות, נביא את עיקרי הדברים ונפתח בסיפור אישי על הרב משה צבי נריה זצ"ל. לפני שנים רבות, בהיותי בשליחות חינוכית בעיר מונטרה בשווייץ, שם שימשתי בתפקיד ר"מ בישיבה התיכונית "עץ חיים", הודיעו לי שהרב משה-צבי נריה ראש ישיבות בני-עקיבא נמצא בשליחות בז'נבה ומחפש מקום לשבות בו את השבת – וכמובן ששמחתי להזמינו לביתי ואכן הרב נריה זצ"ל הגיע אלינו לשבת. לאחר שהסעתי אותו לביתי, שאל אותי האם יש מקווה טהרה פתוח במקום, הואיל והוא נוהג לטבול בכל ערב שבת. לאחר בירור קצר, הודיעו לי שהיות ויש טבילת אישה בליל שבת במונטרה , המקווה לא יהיה פתוח לטבילה כל היום, משום שהם רוצים להשאיר את המקווה נקי עד הלילה. כל הפצרותינו לשנות מ'מנהגם' זה לא צלחו. כשהודעתי זאת לרב נריה, אמר לי שהואיל והוא אינו מוכן לשנות ממנהגו לטבול בערבי שבתות, לכן הוא מבקש ממני שאקח אותו לאגם ג'נבה הסמוך לביתי ושם הוא יטבול. כשהסברתי לו, שהאגם ממש קפוא וזו סכנת נפשות ממשית להיכנס לתוכו, השיב לי הרב, שהוא אינו חושש ורק מבקש ממני להסיעו לשם. ניסיתי לטעון שמדובר ב'פיקוח-נפש', אולם הרב נריה בשלו: "אני הולך לטבול באגם. אינני משנה ממנהגי, אף אם צריך לטבול באגם קפוא כקרח!".
עקשנותו של הרב הדהימה אותי ודבקותו בקיום מנהג הטבילה לימדה אותי מהי עמידה על עקרונות, גם כשהמצב אינו פשוט. סוף דבר, אחרי מאמצים מרובים, נמצא מקווה בעיירה Bex במרחק 30 ק"מ מביתי , שם היה בזמנו מחנה לילדים פליטי שואה. אמנם, מקווה זו לא הייתה פעילה שנים רבות, אולם המשפחה שניהלה ותחזקה את המקום הייתה מוכנה להפעיל את המקום לכבודו של הרב נריה . ואכן לשמחתו של הרב לא היה גבול, נסענו לעיירה זו והרב טבל כדת וכדין, לא לפני שזיכה אותי כל הדרך בדברי תורה כפיצוי על "טרחתי" להסיעו. הרב נריה זצ"ל לימד אותי מהי 'מסירות-נפש' ועקשנות של מצווה. ואכן זה לא פלא, שבהלווייתו שנערכה בכפר הרואה, הורשו לפי צוואתו לשאת את המיטה רק אנשים שטבלו לפני כן.
ונשאלת השאלה, האם זו דרך לרבים? האם אי אפשר לעתים 'לוותר' על מנהג או החלטה טובה כאשר יש שינוי במצב? האם נכון להתעקש תמיד ובכל מצב?
זו אחת השאלות והדילמות החינוכיות, העומדות בפני הורים ומחנכים ואף אצל כל אדם, לגבי מקום עבודתו ובקשריו עם חבריו וכו'. האם לעמוד על שלנו, יהיה המצב אשר יהיה? האם צריך להתעקש על החלטה שקיבלנו? וכשהמציאות קצת משתנה, האם לשנות את החלטה או שהדבר ייחשב כחולשה וכחוסר חוט שדרה?
דילמה זו נצבת גם בפני מנהיגים, ראשי-ממשלה ונשיאים. אחד הביטויים שהתקבלו בארצנו אשר מיוחס לראש-הממשלה אריק שרון – "מה שרואים משם לא רואים מכאן" וכוונתו הייתה, שלפני כניסתו לתפקיד ראש ממשלה, הוא הוביל את נושא ההתיישבות ביהודה, שומרון ובחבל עזה והצהיר 'דין נצרים כדין תל אביב' – אולם בהיותו ראש ממשלה הפך את עורו ויזם את החרבתו של חבל ארץ פורח ביישובים, בתי כנסיות ובתי מדרשות בגוש קטיף. אריק שרון נימק זאת בכך, שמה שהבין וראה בתפקיד ראש ממשלה לא ראה לפני כן בהיותו אזרח וחבר כנסת מן השורה.
כדרכנו, נפנה למקורותינו כדי להתמודד עם שאלה מורכבת זו.
בפרשת חיי שרה, אנו מוצאים אירוע, שממנו ניתן ללמוד מה עושים כאשר החלטה שקיבלנו עלולה להשתנות עקב שוני במצב. אברהם משביע את העבד למצוא אישה לבנו ליצחק ואז גם אומר לו מראש מה יקרה אם לא תרצה האישה ללכת אחריו –
"וְאִם־לֹא תֹאבֶה הָֽאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת רַק אֶת־בְּנִי לא תָשֵׁב שָֽׁמָּה".
דבריו של אברהם אינם מובנים – מה התכוון שיקרה אם אליעזר לא יצליח להביא את הכלה לבית אברהם ? לדעת רש"י (כ"ד, ח') העבד אליעזר יהיה נקי מהשבועה ויכול לקחת לו אישה מבנות ענר או אשכול וממרא. בהבנה פשוטה של דברי רש"י, אברהם אומר ללוט, שאם זה יהיה המצב, הוא ישוחרר מהשבועה ויותר לו לקחת ליצחק אישה אפילו מבנות הכנעני שהם בנות ענר וכו'.
ולכאורה, מה קרה?! מה פתאום אפשר לקחת אישה מבנות הכנעני? מה השתנה? הרי אברהם לא רצה שבנו יתחתן עם בנות ענר וכו' !! אלא היות והמצב השתנה, צריך לשנות את ההחלטה העקרונית והחשובה ולא להתעקש על הדבר.
הרמב"ן במקום מזדעק נגד פירושו זה של רש"י, שמשתמע, שאברהם נסוג בו מהחלטתו הקודמת ומרשה לקחת מבנות כנען וזה כמובן אינו מתקבל על דעתו, שאברהם כך ישנה את דעתו ועקרונותיו, וזה לשונו:
"…לא הרשה אותו [=אברהם לאליעזר] לקחת לו אישה מבנות כנען, אבל שיהיה הוא פטור, וה' הטוב בעיניו יעשה...".
ויש להבין בשיטת הרמב"ן, מה פירוש המילים "וניקית משבועתי", שלכאורה הכוונה שיכול לעשות מה שרוצה ואפילו לקחת אישה מבנות הכנעני – ועל זה מסביר הרמב"ן –
"…אבל ו'נקית משבועתי', שיהיה הוא פטור, ואברהם הוא היודע ביצחק הצדיק, שישמע לאביו ושיזהר בהם וילך לו אל ישמעאל או ללוט ויתר העמים". [ועיין במאמר המקורי בפרשת חיי שרה דעות שונות בהבנת רש"י].
מצאנו אירוע נוסף אצל יעקב אבינו. כאשר האחים חזרו ממצרים וסיפרו לו, שהמנהיג המצרי דורש שיביאו את אחיהם הקטן בנימין, מגיב יעקב בשלילה מוחלטת –
"וַיֹּאמֶר לֹֽא־ יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּֽי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּֽלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאֽוֹלָה".
ואמנם, בתחילה האחים נשארו בבית כציווי האב, אולם לאחר זמן השתנה המצב והרעב השתלט על ביתו של יעקב. או-אז, יעקב פונה ביוזמתו לאחים בבקשה שירדו למצרים להביא אוכל, והאחים חוזרים ומסבירים לו, שאין אפשרות לחזור למצרים מבלי להביא את בנימין איתם – ואנו רואים שיעקב שינה את דעתו הנחרצת עקב הרעב…
לפני שנים אחדות התפרסם סרט חדש הנקרא "לעבור את הקיר" בבימויה של הבמאית החרדית רמה בורשטיין. הסרט מספר על בעלת-תשובה, שלצערה בוטלו אירוסיה, או אז החליטה בעקשנות לא ריאלית, שעל אף העובדה שאין לה כרגע חתן, היא לא תבטל את אולם השמחות שהוזמן לחתונתה בנר האחרון של חנוכה, תמשיך להיפגש עם חתנים פוטנציאלים והקב"ה ידאג למצוא לה חתן עד לתאריך המיועד. לטובת אלו שלא צפו בסרט, לא אגלה את סופו, אך נציין את אמונתה התמימה של אותה בעלת-תשובה, ש"לא ראתה בעיניים" וגם אם ניצב לפניה קיר היא תעבור אותו ומאידך נעלה את הטענה, שלאדם אסור לפעול בחייו רק בגלל שהחליט שכך יהיה, אלא עליו להתחשב במציאות ולשנות החלטתו אם צריך.
נגענו רק בקצה-קצהו של נושא מורכב זה ובבואנו לדון מה ראוי להמליץ בנושא זה, נראה שהגישה צריכה להיות משולבת ומתוך מחשבה ושום-שכל, שישנם דברים שראוי להתעקש עליהם, גם אם יש שינוי במצב ובתקופה ובעוד גורמים משתנים, אבל מאידך גיסא צריך לגלות לא פעם ולא פעמיים גמישות ומותר לשנות את הדעה, כפי שאמר משה דיין שהיה שר הביטחון במלחמת ששת הימים, כאשר טען תחילה שעדיף ששארם א-שייח תהיה בבעלות ישראלית גם אם לא יהיה שלום ולימים שינה את דעתו ועשו שלום בלי שארם א-שייח ואז כשתקפו אותו, אמר את הפתגם הזה שנכנס לאוצר הביטויים של מדינת ישראל "רק חמור לא משנה את דעתו".
גם בחינוך הנוער רצוי להציב גבולות עקרוניות ומותר לנו להתעקש ולעמוד על שלנו, אבל בכל דבר צריך שכל טוב וגישה נכונה. עלינו לדעת, שלעתים כשאנו עומדים על דעתנו ולא נענים לרצונם של בני הנוער לאפשר להם לעשות את מה שמבקשים, מכיוון שאנו יודעים ומאמינים שהדבר יזיק להם ולמרות שאנו עלולים לשמוע מירמור או אפילו כעס עלינו, בסופו של דבר הם יודו לנו, שגרמנו להם להתאמץ ולהשקיע יותר כוחות וזמן למשימות ראויות.
וכך אמר חכם גדול מעמנו, אלברט איינשטיין – "אני אסיר תודה לכל מי שאמר לי 'לא' – הם הסיבה שעשיתי זאת בעצמי".
לסיכום, האם כדאי לאמץ לכאורה את המשפט, שהנחיל לעולם קצין אנגלי בתקופת מלחמת העולם הראשונה בשם הוראס סמית, בה הוא טען ש"העקביות היחידה בבני האדם היא חוסר עקביות…" – או אולי 'נזרום' עם הביטוי ש"רק דגים מתים שוחים עם הזרם…" ועוד כיו"ב.
כמובן, שיש להבדיל בין נושאים שהם גופי תורה והלכה, שאין לנו רשות לשנות – "ואין בית דין אחד יכול לבטל בית דין אחר, אלא אם הוא גדול ממנו בחכמה ובמניין" – לבין עניינים שבשיקול הדעת ובהחלטות אישיות ולאומיות, שאין בהם דברים מפורשים כתובים ומוחלטים.
נסיים בדבריו הידועים של רבי דב בער 'המגיד ממזריטש', תלמידו של הבעל שם טוב [1710-1772], שאמר לתלמידו רבי זושא מאניפולי, שיש כמה דברים שכדאי לאמץ מתינוק וגנב והם ישמשו לו ככלי לעבודת ה' – התינוק תמיד שמח, אף פעם לא יושב סתם ומבטל את זמנו, התינוק בוכה בקלות ומתעקש בבכיו בכי אמיתי ולא מרפה עד שמשיג את מה שמבקש . כמו כן הגנב לא מבזבז את הלילות אלא מנצל זאת לעבודת הגניבה. הגנב מתמיד ומתעקש להצליח ואם לא הצליח לגנוב בלילה הראשון ינסה בשני וכן הלאה, הגנב דין פרוטה כדין מאה וינסה לגנוב ולא יוותר על דבר שיכול להשיג עד כדי מסירות נפש, הגנב לא מתבייש במלאכתו ומכבד את תפקידו ולכן ממשיך לפעול עד שמשיג את מה שרוצה, וכן ניתן ללמוד גם מגנב וגם מתינוק את תכונת העקשנות, בזה שמתעקשים עד שמשיגים את מה שרוצים. ולכן יש לאדם האפשרות להפנות את מידת העקשנות לעבודת ה' .
נתפלל להקב"ה, שנצליח להפנות את כל המידות שלנו לעבודת ה' לדברים מועילים לעם ולארץ וכך נקרב את הגאולה השלמה במהרה בימינו אמן!
שבת שלום לכל בית הישיבה!