מאז חורבן בית המקדש והיציאה לגלות, אין לך עלילה שלא העלילו על עם ישראל, ואין לך מדינה שבה לא הועלו על המוקד, אבות ובנים, אמהות וילדיהן, כדי לספק את היצרים האפלים של שואפי דמים. נחלי דם נשפכו בגלל עלילות שונות ומשונות, אך על כולם עלתה עלילת הדם, לפיה משתמשים היהודים בדם נוצרים לתבל בהם את המצות לכבוד חג הפסח. זמן קבוע היה לעלילות הדם, והוא בפרוס הפסח. בכל הדורות נמצאו אנשים, שהיו רוצחים את ילדיהם או שכניהם ומגניבים אותם לבתי היהודים, כדי להעליל עליהם ובדימיונם החולני של המסיתים אף נוצרו טכסים מיוחדים, בהשתתפות הרבנים וראשי העדה, למציצת דם הנוצרים. עלילת הדם שלטה בכיפה בדברי ימיה של שנאת ישראל במשך מאות בשנים. ראשיתה של העלילה במדינה נוצרית היא אנגליה, לפני כתשע מאות שנה, אך ברבות הימים השתמשו בם גם שונאי ישראל אשר בארצות המזרח ובמאה וחמישים השנים האחרונות אירעו עלילות דם גם במדינות מוסלמיות.

אחת מעלילות הדם הבודדות שהסתיימו בלא כלום, הייתה בירושלים בתקופתו של רבי קלונימוס בעל הנס, הקבור בשיפולי הר הזיתים ומסופר שהישמעאלים הרגו נער אחד ישמעאלי, בלילה השליכו את גופתו בחצר ביהכ"נ ותכננו לערוך פוגרום ביהודים. רבינו קלונימוס כתב שם קודש על הנייר והדביקו על מצח הנער ההרוג, התפלל לה' והנער ההרוג פתח פיו וסיפר את כל המעשה, מי הרגו ומי השליכו וכך ניצלו ישראל. עד היום מצוין קברו של רבי קלונימוס בגל אבנים, ובני ירושלים בעברם נהגו להוסיף אבנים על הגל, ולפי האגדה הוציא רבי קלונימוס דין על עצמו, כי כל העובר על קברו יזרוק בו אבן זכר לסקילה, שכן אותו מאורע של כתיבת שם הקודש בשבת היה, ואם כי פיקוח נפש דוחה שבת, קיבל על עצמו עונש זה.

ה'חכמים' שבשונאי ישראל אף הוכיחו את עלילות הדם באמצעות ראשי התיבות בהגדה של פסח "דצ"ך עד"ש באח"ב" – "דם צריכים כולנו על דרך שעשו באותו איש חכמים בירושלים". האנטישמיות על צורותיה השונות 'שכחה' רק פרט אחד קטן – תורת ישראל אוסרת באיסור חמור אכילת דם.

בחמשה מקומות עיקריים בתורה מופיע האיסור של 'אכילת דם'. בפרשתנו, פרשת 'ראה', מופיע איסור זה שלש פעמים. נתייחס רק לשנים מתוכם הנמצאים בפרק אחד. בפעם הראשונה, בהקשר של היתר אכילת בשר שלא במסגרת הקורבנות ושם מדגישה התורה שההיתר לא חל על אכילת דם –

"רַק֩ בְּכָל־אַוַּ֨ת נַפְשְׁךָ֜ תִּזְבַּ֣ח וְאָכַלְתָּ֣ בָשָׂ֗ר כְּבִרְכַּ֨ת יְקֹוָ֧ק אֱלֹהֶ֛יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לְךָ֖ בְּכָל־שְׁעָרֶ֑יךָ. הַטָּמֵ֤א וְהַטָּהוֹר֙ יֹאכְלֶ֔נּוּ כַּצְּבִ֖י וְכָאַיָּֽל, רַ֥ק הַדָּ֖ם לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם" (פרק י"ב).

בפעם השנייה מופיע האיסור בפרשתנו בהמשך אותו פרק וגם שם הכתוב מדבר על אכילת בשר חולין, במקרה שירחק הדרך ולא יוכל להביא קורבנות לבית המקדש, גם אז יש להיזהר מאכילת הדם. ברם, בפעם זו, ישנה תוספת של סיבת האיסור –

"רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל דָּ֔ם כִּ֥י הַדָּ֖ם ה֣וּא הַנָּ֑פֶשׁ וְלֹא־תֹאכַ֥ל הַנֶּ֖פֶשׁ עִם־הַבָּשָֽׂר: לֹ֖א תֹּאכְלֶ֑נּוּ עַל־הָאָ֥רֶץ תִּשְׁפְּכֶ֖נּוּ כַּמָּֽיִם".

ונשאלת השאלה, מה כל-כך חמור באיסור אכילת הדם עד שהוא מוזכר שלוש פעמים בפרשתנו ? ומדוע התורה ראתה צורך לומר שעלינו להתחזק ולא לאכול דם ולא להיכשל באיסור זה?

ננסה לענות על שאלות אלו במאמרנו הקצר בנושא, לאחר שנראה ונלמד חלק משאר המקומות בהם מופיע איסור אכילת הדם והאם יש תוספת לעצם האיסור בכל מקום בו הוא נזכר.

פעם נוספת בו מוזכר האיסור הוא בספר ויקרא (פרק ג') והפעם עם הדגשה שזה איננו איסור לתקופה, לדור או למקום מסוים, אלא – "חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם כָּל־חֵ֥לֶב וְכָל־דָּ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ".

ופעם נוספת מופיע איסור אכילת דם וגם הוא בספר ויקרא (פרק ז') והפעם עם תוספת של חומרת הענישה שהיא בכרת – "וְכָל־דָּם֙ לֹ֣א תֹאכְל֔וּ בְּכֹ֖ל מוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם לָע֖וֹף וְלַבְּהֵמָֽה כָּל־נֶ֖פֶשׁ אֲשֶׁר־תֹּאכַ֣ל כָּל־דָּ֑ם וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּֽיהָ".

והנה, התורה לא הסתפקה בכך ובהמשך (ויקרא פרק י"ז) מצינו ביטוי מאוד נדיר וחריף, בו כביכול הקב"ה מתפנה מכל עסקיו ונותן את פניו באיש שאוכל דם –

"וְאִ֨ישׁ אִ֜ישׁ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֗ל וּמִן־הַגֵּר֙ הַגָּ֣ר בְּתוֹכָ֔ם אֲשֶׁ֥ר יֹאכַ֖ל כָּל־דָּ֑ם וְנָתַתִּ֣י פָנַ֗י בַּנֶּ֙פֶשׁ֙ הָאֹכֶ֣לֶת אֶת־הַדָּ֔ם וְהִכְרַתִּ֥י אֹתָ֖הּ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽהּ".

אמירה כל כך חמורה מצאנו פעם נוספת בתורה במי שמעביר את בנו למולך או פונה אל האובות והידעונים –

"…אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל…אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת…וַאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת־פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ…וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת׀ כָּל־הַזֹּנִ֣ים אַחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם… וְהַנֶּ֗פֶשׁ אֲשֶׁ֨ר תִּפְנֶ֤ה אֶל־הָֽאֹבֹת֙ וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִ֔ים…וְנָתַתִּ֤י אֶת־פָּנַי֙ בַּנֶּ֣פֶשׁ הַהִ֔וא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֥רֶב עַמּֽוֹ".

בסיום הכתוב בפרק י"ז, התורה מפרטת ביתר הרחבה את סיבת האיסור, כי הדם מבטא את נפש האדם ויש לדם חשיבות, לא רק כנוזל חשוב במערכת הגופנית של האדם, אלא יש לדם מעמד-על גם במעמדו כגורם מכפר בבית המקדש –

"כִּ֣י נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֘ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר : עַל־כֵּ֤ן אָמַ֙רְתִּי֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כָּל־נֶ֥פֶשׁ מִכֶּ֖ם לֹא־תֹ֣אכַל דָּ֑ם…כִּֽי־נֶ֣פֶשׁ כָּל־בָּשָׂ֗ר דָּמ֣וֹ בְנַפְשׁוֹ֘ הוּא֒ וָֽאֹמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל דַּ֥ם כָּל־בָּשָׂ֖ר לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ כִּ֣י נֶ֤פֶשׁ כָּל־בָּשָׂר֙ דָּמ֣וֹ הִ֔וא כָּל־אֹכְלָ֖יו יִכָּרֵֽת".

לאחר שראינו מקומות נוספים בהם מופיע איסור זה, הרי השאלות ששאלנו מקודם מתעצמות – מדוע התורה מרחיבה כל כך באיסור זה ובכל כך הרבה מקומות ובכל כך הרבה פסוקים ואזהרות? הדבר הזה אומר דרשני!!!

ואכן, עם-ישראל אמנם הפנים את חומרת האיסור המיוחד הזה, עד כדי כך שכל עוף או בשר עובר תהליך של הוצאת הדם על ידי המלחה, משום שהמלח סופג וסופח אליו את הדם. אותו תהליך, בצורה אחרת, נעשה עם הכבד שכולו דם והוצאת הדם בהכרח נעשית בצליה על אש ולא מסתפקים במליחת הכבד ואלו הם יסודות מכללי הכשרות הבסיסיים. ולא רק בבשר עצמו דואגים שיצא כל הדם, אלא עם-ישראל הקדוש נזהר שמא ימצא דם בביצים ועל כן פותח כל ביצה ובודק שאין בה טיפת דם על החלמון, אע"פ שרק בביצים מופרות טיפת הדם מעידה על כך שהתחילו להיווצר חיים ואעפ"כ נוהגים להיזהר אפילו בביצים רגילות שידוע בוודאות שאינם מופרות. עם ישראל קיבל על עצמו גם לעניין דגים, אע"פ שדם דגים לא נכלל באיסור כלל ומותר לאכילה, אבל על ידי הגבלה בתנאי שליד הדם מצוי קשקשים, המעידים שדם זה הוא דם דגים ולא דם של בשר.

בטעם האיסור החמור, הרמב"ם במורה נבוכים הוא ראש וראשון להתייחס לעניין ולוקח אותנו בהתאם לשיטתו העקרונית בטעמי המצוות. לדעתו, התורה רצתה לשרש ולמנוע מאתנו את המנהגים הנפסדים של התרבויות העתיקות וכל מה שהיה נראה כעבודה זרה התורה פסלה ואסרה ובהקשר הזה נמצא גם איסור אכילת הדם [כפי שנראה בהמשך] וזה לשונו:

"כבר ידעת…כי המטרה הראשונית בכל התורה עקירת עבודה זרה ומחיית עקבותיה וכל דבר השייך לה, ואפילו זכרה וכל דבר שמביא לדבר ממעשיה, כגון האוב והידעוני וההעברה באש וקוסם ומעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ודורש אל המתים…כי כל תורתנו עיקרה וצירה אשר תיסוב עליה הוא מחיית אותן ההשקפות מן המחשבות, ואותן העקבות מן המציאות" (חלק ג, פרק כט).

לאחר ההקדמה העקרונית של הרמב"ם נראה את לשונו בקשר לאיסור אכילת הדם:

"ודע, כי הדם היה טמא מאד בעיני הצאב"ה [=דת אלילית עתיקה ] ועם כל זה היו אוכלים אותו, מפני שהיו חושבים שהוא מזון השדים, וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים ויבואוהו ויודיעוהו העתידות, כמו שידמו ההמון ממעשי השדים. והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם, כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם, והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה, והיו מדמין במעשה ההוא שהשדים יאכלו הדם אשר הוא מזונם והם יאכלו הבשר, ובזה תהיה האהבה והאחווה והרעות להם, בעבור שאכלו כלם על שלחן אחד ובמושב אחד, ויבאו להם השדים ההם לפי מחשבתם בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם. אלו כולם דעות שהיו נמשכין אחריהם בזמני ההם ובוחרים אותם, והיו מפורסמות לא היה ספק לאחד מן ההמון באמיתתם, ובאה התורה השלמה ליודעיה, להסיר אלו החוליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם, ועשתה חיזוק באיסורו כמו שעשתה בע"ז בשווה. אמר יתברך 'ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם', כמו שכתב  בנותן מזרעו למלך 'נתתי את פני באיש ההוא', ולא בא זה הלשון במצווה שלישית מלבד ע"ז ואכילת דם שאכילתו הייתה מביאה למין ממיני ע"ז והיא עבודת השדים…" (מורה נבוכים חלק ג' מ"ו).

לדעת הרמב"ם, התורה השתמשה רק פעמיים באמירה הקשה של  'נתינת פנים' – האחד באיסור אכילת דם והשני בנתינת הבנים למולך. השימוש באותם מוטיבים בשני מקומות אלו בלבד מוכיחה לדעת הרמב"ם, שסיבת האסור זהה והיא לשרש את העבודה הזרה שהייתה מאוד דומיננטית בחברה העתיקה.

הרמב"ן אינו מסתפק רק בטעם של שלילת עבודה זרה כדעת הרמב"ם ואמנם הוא נותן 'ציון' לדבריו ואומר ש – "…אלו דברים מיושבים" – אבל מסתייג ואומר שהכתוב מעיד שיש כאן משהו עמוק ומשמעותי יותר וז"ל:

"…אבל הכתובים לא יורו כן, שהם יאמרו תמיד בטעם האיסור כי נפש כל בשר דמו בנפשו (פסוק יד), כי נפש הבשר בדם הוא (פסוק יא), והחזיר במשנה תורה (דברים יב כג) רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר".

הרמב"ן מרחיב את סיבת האיסור, לאחר שהוא סוקר את תהליך היתר הבשר אחרי המבול, דבר שנאסר לפני כן והותר רק מן הצומח, כי בעלי החיים יש  להם נפש –

"…והנה, התיר גופם אשר הוא חי בעבור האדם, שיהיה להנאתו ולצרכו של אדם, ושתהיה הנפש שבהם לכפרה לאדם, בקרבים לפניו יתברך, לא שיאכלוהו. כי אין לבעל נפש שיאכל נפש, כי הנפשות כולן לאל, הנה כנפש האדם וכנפש הבהמה לו הנה ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל (קהלת ג יט)…הנה היא נפש גמורה…יש בה דעת לברוח מן הנזק וללכת אחרי הנאות לה, והיכר ברגילים, ואהבה להם כאהבת הכלבים לבעליהן, והיכר מופלא באנשי בית בעליהם, וכן ליונים דעת והכרה…מן הידוע עוד…אם יאכל אדם נפש כל בשר והוא יתחבר בדמו והיו לאחדים בלב תהיה עובי וגסות בנפש האדם, ותשוב קרוב לטבע הנפש הבהמית אשר בנאכל, כי הדם לא יצטרך עיכול כשאר הנאכלים שישתנו בעיכולם, ויתלה בו נפש האדם בדם בהמה. …כי לכל בשר באדם ובבהמה נפש בדם ואין ראוי לערב הנפש הנכרתת בנפש הקיימת, אבל תהיה לה כפרה על המזבח לרצון לפני ה'.זה טעם על כן אמרתי לבני ישראל – בעבור שהדם הוא הנפש ואין ראוי שתאכל הנפש את הנפש,ואני חמלתי על נפש האדם ונתתיו להם על המזבח שתהיה נפש הבהמה מכפרת על נפשו" (רמב"ן ויקרא פרק י"ז).

הרש"ר הירש גם הוא מתייחס לסיבת האסור של אכילת דם ולומד מהפתיחה שיש בה אזהרה 'רַ֣ק חֲזַ֗ק לְבִלְתִּי֙ אֲכֹ֣ל דָּ֔ם' –  "…אזהרה זו הוקדמה לאיסור אכילה, מעידה על החשיבות היתרה שהתורה מייחסת לשמירה על איסור זה .יחד עם זה היא גם מעידה על גודל  הסכנה הנשקפת לנפש האדם מאכילת דם הבהמה, והיא שאכילה זו תסכן את היעוד המוסרי שהתורה מצפה מן האדם היהודי".

וממשיך ושואל הרש"ר הירש –

"….ולמה התורה חוזרת ומדגישה בפרשת ראה את עניין איסור אכילת דם שכבר נשנה למעשה בספר ויקרא? כי כאן אחרי הכניסה לארץ יותר להם בשר תאווה ושמירת אכילת האיסורים הללו נתונה כעת למצפונו של האדם הנמצא רחוק פיסית מן המקדש. בעיני התורה הדם הינו החומר הסובב בכל הגוף עם כל פעימה של דופק ובאמצעותו מקיימת הנפש את שלטונה בכל  הגוף. נמצא שהדם הוא הנושא העיקרי של הנפש, ומשום כך אמרה התורה שדם הבהמה שנושא את נפש הבהמה אל לו לבוא אל גופך, אל התייחס דם זה עם נפש האדם היהודי שהרי יש בו קדושה ויש לו ייעוד מוסרי שיתכן ואכילת הדם הזה, ייעכר את נפשו מלעשות את ייעודה..".

לעניות דעתי, יש כאן מקום לאבחנה נוספת במקורות של פסוקי האיסור. אם נתבונן נשים לב, שבפעם הראשונה שבו מופיע איסור אכילת דם הוא בספר בראשית, עוד לפני מתן תורה – "אַךְ־בָּשָׂ֕ר בְּנַפְשׁ֥וֹ דָמ֖וֹ לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ" – ושם התורה מחברת את האיסור ממש בסמיכות  לשופך דם אדם – "וְאַ֨ךְ אֶת־דִּמְכֶ֤ם לְנַפְשֹֽׁתֵיכֶם֙ אֶדְרֹ֔שׁ מִיַּ֥ד כָּל־חַיָּ֖ה אֶדְרְשֶׁ֑נּוּ וּמִיַּ֣ד הָֽאָדָ֗ם מִיַּד֙ אִ֣ישׁ אָחִ֔יו אֶדְרֹ֖שׁ אֶת־נֶ֥פֶשׁ הָֽאָדָֽם, שֹׁפֵךְ֙ דַּ֣ם הָֽאָדָ֔ם בָּֽאָדָ֖ם דָּמ֣וֹ יִשָּׁפֵ֑ךְ כִּי בְּצֶ֣לֶם אֱלֹק֔ים עָשָׂ֖ה אֶת־הָאָדָֽם" (בראשית פרק ט').

למדנו מכך, שיש גורם עמוק מאוד ופנימי ביותר לאיסור אכילת דם. אם התורה מחברת את איסור אכילת הדם לשופך דם האדם שדינו שישפכו את דמו, ניתן להסיק, שאדם שנחשף לאכילת דם הרי זה עלול להשפיע על הנפש לו עד כדי רציחת האחר, או שהאדם לא יתרגש יותר מדאי מתופעת הרצח, שהרי אפשר לאכול דם אז זה לא כל כך נורא חלילה. התורה חיברה בין שני נושאים אלו, לומר לנו אמירה מאוד ברורה, שאין ספק שמה שהאדם אוכל ורואה משפיע על התנהגותו ועל דרכי חשיבתו ולכן סיבת האיסור לפני מתן תורה ברורה, שהיא קשורה לנפש האדם ולכן אסרה בצורה חד משמעית לכל האנושות את אכילת הדם וראתה בזה מעשה קניבלי בלי קשר לעבודה זרה. ואחרי מתן תורה, נוסף גם הטעם שכתב הרמב"ם וזה שלילת עבודה זרה שנעשה עם הדם, כפי שהבאנו לעיל גם  בדעת הראשונים ואחרונים אחרים.

ואם בשפיכת דם האדם עסקינן, ידוע שכדי לשפוך ח"ו את דמו של השני, איננו צריכים לעשות זאת בפועל ולפגוע בו פיזית. חז"ל אומרים – "המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא" (ב"מ נ"ט:). הגמרא מסבירה, שיש דמיון בין הלבנת פנים לשפיכות דמים, משום שהדם מתכנס בפניו של האדם וברגע שפוגעים בו הדם בורח מראשו ונעשה חיוור וזה כאילו שופכים את דמו. בפניו של כל אדם ישנם כלי דם רבים ואם וכאשר אדם מעליב ופוגע נפשית באדם אחר, הדם ההוא הנמצא בכלי הדם שבפנים, יורד ונבלע בתוך הורידים ופניו נהפכות ללבנות וזהו 'המלבין פני חברו כאילו שפך דם'.

זה לא במקרה, שבשפת הקודש יש למילה 'דמים' שתי משמעויות, האחת – דם ממש פיזי, והשניה – כסף. כלומר, אם חלילה אדם גזל או פגע בכספו של הזולת, אז חז"ל מגדירים זאת, לא רק כפגיעה ממונית, אלא יש כאן לכאורה פגיעה בנפשו דהיינו בדמו של האחר.

לגבי דם האדם פוסק הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ו' הלכה ב’), שאסור באכילה מדברי סופרים אם פירש ויצא מגוף האדם –

"דם האדם אסור מדברי סופרים אם פירש, ומכין עליו מכת מרדות, אבל דם השיניים בולעו ואינו נמנע, הרי שנשך בפת ומצא עליה דם גורר את הדם ואחר כך אוכל שהרי פירש".

סיפר הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שפעם בא כומר לרב אחד ואמר לו: "יש בתורתכם דברים משונים, כגון דם שפירש אסור. ובין שיניו מותר?" ענה לו הרב: "יש הבדל בין שני הדברים! ואמחיש לך זאת באופן הבא" – לקח הרב צלחת וביקש מהכומר שירוק לתוך הצלחת. לאחר שירק, אמר לו הרב: "תבלע את זה חזרה". השיב לו הכומר: "זה כבר מאוס, ואיני יכול להחזירו". א"ל הרב: "ישמעו אוזניך מה שאמרת, כשיצא מפיך נעשה מאוס להחזירו, כך הדין בעניין הדם ברגע שיצא מפיו נסרח".

לסיום, ראוי להביא את דברי האברבנאל, אחרי שכתב בהרחבה רבה כדרכו לסיבות ולטעמים שבאיסור אכילת דם בשמו ובשם הראשונים שקדמו לו, טרח להודיע לנו, שקיום המצוות אינו תלוי בטעם זה או אחר ואלו היו גם דברי משה:

"והנה אמר אחרי זה שמור ושמעת את כל הדברים וגו'. לפי שראה מרע"ה שהכניס עצמו לתת טעם למצות האלה וסבות כפי הטבע והאמת. ולפי שאין ראוי בחק התורה האלהית שיבקש האדם על מה שנצטוה עליו טעם ולא סבה כלל. לכן אמר הנה נתתי לך בדברי' האלה הסבות והטעמים אשר ראיתי. אבל אתה לא תבא להתוכח על זה ודי לך שתשמור ותבין ותשמע הדברי' האלה כלם לא מפני הטעמים אשר הודעתיך כי אם כדי שייטב לך ולבניך אחריך כאשר תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלהיך אף על פי שלא יהיה הדבר ההוא טוב וישר בעיניך. כי המצות האלהיות הראוי שיתקיימו גם מבלי טעם להיותם ממנו יתברך".

בהזדמנות זו, נברך את כל תלמידינו היקרים החוזרים מהחופשה אל ספסלי בית המדרש שלנו וברכת הצלחה מיוחדת לכיתות ז' החדשות, שיחלו את הלימודים אי"ה ביום חמישי הקרוב, ב' אלול תשע"ח (24 באוגוסט).

שבת שלום לכל בית הישיבה!