להדפסת דבר התורה – לחץ כאן

ישנו מנהג בקרב קבוצות גדולות בעם ישראל, חסידים ושאינם חסידים, שבתשעת ימי האבלות מראש חדש אב ועד תשעה באב בהם לא אוכלים בשר, מסיימים מסכת בגמרא בכל יום וכך עושים 'סעודת מצווה' ואוכלים בשר. יש אף חסידויות מסוימות שראו בזה אידאל דווקא בימי בין המצרים לסיים מסכתות ולאכול בשר כגון בחב"ד ועוד. כמובן שלסיים מסכתות זה דבר גדול, אך נשאל האם כל המטרה היא שתהיה אפשרות לאכול בשר וה'סיום' משמש רק כאמצעי לכך – האם ראוי לנהוג כך? .

אמנם, למנהג זה יש מקור בהלכה וכן כותב הרמ"א (שולחן ערוך, אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות, סימן תקנ"א סעיף י') –

"סעודת מצוה, כגון מילה ופדיון הבן וסיום מסכת וסעודת אירוסין, אוכלים בשר ושותין יין כל  השייכים לסעודה; אבל יש לצמצם,  שלא להוסיף. ובשבוע שחל ט' באב בתוכה, אין לאכול בשר ולשתות יין רק מנין מצומצם, וזה אפילו בערב ת"ב שרי (מנהגים ומהרי"ל), ובלבד שלא יהיה בסעודה שמפסיק בה".

אך ישנם כאלו, שלמעשה סיימו את המסכת כשבוע-שבועיים קודם לתשעת הימים ומשהים את ה'סיום' עד לתשעת הימים עצמן, רק כדי שיוכלו לאכול בשר בעצם תשעת הימים. וכן, כאלו הממהרים לסיים את המסכת ומוותרים על העיון כשהעיקר הוא לסיים בימי תשעת הימים וכך יוכלו לאכול בשר. השאלה האם ראוי לנהוג כך והאם נכון להשתמש כך במושג 'סעודת מצווה' כדי לאכול בשר בימים שבהם אסור לאכול בשר?

כמובן, שאין מדובר במצב חלילה שהבשר מאוד נדיר ויש קושי להשיג בשר, כפי שהיה בשנים עברו, שבהן הונהג 'משטר צנע' כמו בשנות החמישים במדינת ישראל  ואז היה חסר במרכיב המזון של הציבור אכילת הבשר, כאשר ידוע שבבשר יש מרכיבים חשובים לגופו של האדם, כגון ברזל ופרוטאין, ולכן במצב זה, תשעה ימים נוספים של חוסר באכילת בשר היה יכול להשפיע חלילה על הבריאות. אני נזכר שבהיותי ילד קטן היינו נופשים עם ההורים ז"ל בקבוץ 'חפץ חיים' למשך כשלשה שבועות במימון ממשלת גרמניה וכחלק מהפיצויים לניצולי שואה שבריאותם נפגעה עקב השואה. חופשה זו כללה גם את תשעת הימים ולמרות שהייתי ילד קטן נדהמתי לראות, שבחדר-האוכל יושבים כל האנשים הבוגרים ואוכלים בשר. רק לימים הבנתי, שכל הנופשים היו שורדי שואה כמו הוריי ובהוראה של גדולי הרבנים היו מצווים לאכול בשר, כדי להבריא את גופם ובית ההבראה הזה שהיה חרדי והקפיד על ההלכה הגיש לכולם בשר.

כמובן שתקופה זו לשמחתנו עברה מן העולם וב"ה אין לנו היום קבוצות שלמות של אנשים שצריכים את הבשר להבריא את גופם, למרות שכמובן באופן פרטני חולה שהרופא אומר לו לאכול בשר לרפואתו, ודאי שאין שאלה שמותר לו וצריך לאכול בשר.

הבאנו את הדברים בפתיחת מאמרנו, משום שבפרשתנו נראה על פניו, שעצם אכילת בשר היא משהו 'בדיעבד', דבר שהתורה מתירה אותו אבל מכנה כ'תאוה' בניחוח שלילי וכפי שנראה בהמשך.

ראשית, נלמד את הפסוקים בפרשה (פרק י"ב פסוקים כ'-כ"א) –

"כִּֽי־יַרְחִיב֩ יְקֹוָ֨ק אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת־גְּבֻֽלְךָ֘ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר: כִּֽי־יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶיךָ֘ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ וְזָבַחְתָּ֞ מִבְּקָרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן יְקֹוָק֙ לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֙ בִּשְׁעָרֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אַוַּ֥ת נַפְשֶֽׁךָ".

לשון הכתוב בצורה פשוטה מעוררת מיד את ההסתייגות מאכילת בשר, כפי שהכתוב מציין – היות ואתם מבקשים לאכול בשר "וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר" תדע שבעיני הקב"ה זו בקשה מגונה "כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר" ובכל אופן תאכל כמה שתאווה נפשך "בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר" – למרות ההיתר, הכתוב  מכנה זאת תאווה.

רש"י על אתר מלמד אותנו לקרוא את הפסוק מתחילתו ועל כן הדברים נראים קצת אחרת. התורה באה ומסייגת את העניין ואומרת, שרק אדם שהגיע לעושר ולמצב כלכלי טוב, רק הוא רשאי לאכול בשר כחלק מהתפריט שלו, משום שעבורו זה דבר שמשיג בקלות ולא גורם לו להיות במצב של תאווה, כי תאווה שלילית היא כאשר אדם רוצה להשיג מה שאין לו ועצם התאווה להשיג מה שאין לך זו מידה שלילית. ברם, אדם שזכה לעושר אין הדבר הזה שלילי. וזה לשונו –

"כי ירחיב וגו' – למדה תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר, אלא מתוך רחבת ידים ועושר".

המקור לדבריו של רש"י הוא שיטת רבי אליעזר בן עזריה ב'מדרש תנאים', הדורש מהפסוק 'מבקרך ומצאנך' – כשיש לאדם צאן ובקר משלו זה מעיד שהוא בעל יכולת כלכלית. וזה לשון המדרש –

"ר' אלעזר בן עזריה אומר: לא בא הכתוב אלא ללמדך דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאוה, יכול יקח מן השוק ויאכל? ת"ל וזבחת מבקרך ומצאנך  הא אין אדם אוכל בשר עד שיהא לו בקר וצאן …".

לפי זה, פירוש המילים 'כי ירחיב ה' גבולך', אין הכוונה לכבוש חלקים נוספים לארץ ישראל ולהרחיב את הגבולות הגאוגרפיים של ארץ ישראל, אלא הרחבת היכולת הכלכלית, מקביל לביטוי 'הרחבת הדעת'. כשהמצב הכלכלי יהיה טוב רק אז יהיה מותר לאכול בשר שמבטא עושר והרחבה.

רש"י מוסיף עוד תובנה למילים 'כי ירחיב ה' את גבולך' –

"אבל במדבר נאסר להם בשר חולין, אלא אם כן מקדישה ומקריבה שלמים".

מקור דברי רש"י נמצא במחלוקת תנאים, האם הדגשת הכתוב 'כי ירחיב ה' את גבולך' בארץ ישראל, משמעה שרק אז תותר אכילת בשר-חולין, מה שאין כן במדבר שם נאסרה להם אכילת בשר-חולין אלא אם כן מקדישה לה' ומקריבה שלמים. דעת רבי ישמעאל שאכן כך וזה לשון המדרש –

"ר' ישמעאל אומר לא בא הכתוב אלא להתיר להן בשר תאוה שבתחלה נאסר להן בשר תאוה נכנסו לארץ הותר להן בשר תאוה".

אבל לדעת רבי עקיבא, היה אפשר לאכול בשר-חולין גם במדבר ומה שהוגבלו בכניסה לארץ הוא, שכדי לאכול בשר יהיה צורך בשחיטה, מה שאין כן במדבר ששם היו אוכלים בלא שחיטה על ידי 'נחירה', וזה לשון המדרש (שם) בהמשך –

"ר' עקיבה אומר לא בא הכתוב אלא לאסור להן בשר נחירה שבתחילה הותר להן בשר נחירה משנכנסו לארץ נאסר להן בשר נחירה" (מדרש תנאים לדברים (הופמן) פרק י"ב, פסוק כ, וכן חולין דף טז:).

פתחנו את מאמרנו בשאלה האם ראוי לבטל את האבלות של הימנעות מאכילת בשר על ידי סיומי מסכתות, שהרי לכאורה מפסוקי הפרשה היה נראה שעצם אכילת הבשר היא לא משהו לכתחילה. אמנם, מותר לאכול בשר בכניסה לארץ אבל בכל מיני תנאים ובכל אופן זה לא המצב האידאלי ועל כן לכאורה אין לבטל מנהג האבלות בתשעת הימים, שהרי עצם אכילת בשר היא ענין של תאווה ואף שהאכילה הותרה, עדיין נקראת בתואר ה'מפוקפק' – "בשר תאווה".

מאוד התחברנו להסברו של הרש"ר הירש בסוגיית אכילת בשר בפרשתנו. לעניות דעתי הרש"ר מבטא את מציאות חיינו בדורנו, למרות שאת הדברים כתב בדורו. מכיוון שרוב הפוסקים סוברים כרבי ישמעאל שהובא לעיל, שעצם הכניסה לארץ התירה את אכילת הבשר ואין זה דבר שלילי, כפי שנוטים ליחס להיתר זה וכפי שהותרה אשת יפת תואר בזמן מלחמה כמשהו בדיעבד. לדעתו של הרש"ר הירש יש הבדל בין תקופת המדבר, ששם העם היה חי ומצוי קרוב וסביב המשכן ולכן נאסר עליהם לאכול בשר שלא הוקדש למשכן – מה שאין כן כשנכנסו לארץ וכל אחד גר במקום אחר והתיישבו בכל חלקי ארץ ישראל ורובם היו רחוקים מבית המקדש, אז הותר הבשר לכתחילה, ואף יותר מכך כפי שנלמד מלשונו –

"כי – ירחיב וגו'. כבר הזכרנו [בפי' ויקרא יז, ג] את שיטת ר' ישמעאל שנתקבלה להלכה על ידי רוב הפוסקים: בתקופת המסע במדבר, כאשר העם כולו היה מצוי בסביבתו הקרובה של המקדש, לא הותר לאכול בשר תאוה, הוה אומר: היה אסור לאכול בשר בהמות הראויות לקרבן אלא אם כן הוקרבו כשלמים, …לפי השיטה הזאת הפסוק שלנו בא להתיר בשר תאוה עם כיבוש הארץ, ..ומנמק את ההיתר הזה בכך שהעם יגור מעתה בריחוק מקום מן המקדש. ההיתר לאכילה רגילה של בשר נמסר כאן ללא כל הגבלה: בכל – אות נפשך תאכל בשר, ….התורה מניחה שהבשר איננו מזון רגיל אלא הוא בא לספק דרישה מיוחדת, ונראה משם שרק אחרי שגוף האדם הלך ונחלש היה צורך לאכול בשר יום יום".

ממשיך הרש"ר הירש וטוען, שזה היה בשלב הבסיסי של הצורך לחזק את העם, ברם מהמשך הפסוקים רואים, שגם כאשר המצב נעשה טוב יותר והקב"ה הרחיב את הגבולות של ההתיישבות שגרמו למצב כלכלי וגופני טוב יותר, התורה התירה את אכילת הבשר גם שלא היה בזה צורך קיומי כדי לחיות,  אלא צורך של הרחבת הנפש – זאת בניגוד למה שמסופר בספר במדבר על קברות התאווה, ששם הבשר היה לספק תאווה לא מוצדקת. וזה לשונו בהמשך –

"ואכן נראה מהפסוק שלנו שגם אחרי הרחבת הגבול, כאשר הפרנסה מצויה ברווח, עדיין אכילת הבשר מותנית בכך ש"תאוה נפשך" וגו'. גם נראה שלא הרי "אוה" ו"אות נפש" כהרי "התאוה". "התאוה" מבטא על פי רוב תאוה בלתי מוצדקת, ואילו "אוה" מורה דרך כלל על דרישה שהיא מותרת בהחלט. לפיכך אפשר ש"תאוה נפשך" ו"אות נפשך" מורה על דרישה שנולדה מן הצורך, והיא עצמה מודיעה על הצורך. ומסתבר שאותה הנמקה מפורטת של אכילת הבשר באה לשלול את תאוות הבשר של קברות התאווה; אותה תאווה הייתה בלתי מוצדקת והיא הביאה פורענות בכנפיה".

לעניות דעתי, יש לראות זאת בצורה חיובית מסיבה נוספת. אין ספק שלימוד התורה צריך חיזוק ועידוד ויצירת אתגרים שימשכו את הנוער והציבור הרחב ללימוד של דף גמרא ולכן אחת הדרכים היפות היא לעודד לימוד תורה וסיומי מסכתות ואף אם זה שמסיים מסכת כוונתו שרוצה לאכול בשר, אני רואה זאת בצורה חיובית והעיקר לעודד לימוד תורה. עוד למדנו מהרש"ר הירש, שכשבאים לארץ ישראל אין אכילת בשר מהוה דבר שלילי, אלא חלק מביטוי של 'הכרת הטוב' לבורא עולם על זה שהרחיב את גבולנו.

שנזכה אי"ה ללמוד תורה לשמה לשם שמים בטהרה ובקדושה בלי שום כוונות אחרות.

וכמובן, ברוכים הבאים לבנים היקרים שמתחילים אי"ה את שנת הלימודים תשפ"ג הבעל"ט.

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה!