פרופסור יחזקאל הרמן-כהן (1842-1918) היה פילוסוף יהודי גרמני, שלמד בבית המדרש לרבנים בברלין, אך בהשפעת החברה והתרבות הנוצרית בגרמניה ובאירופה המערבית פנה ללימוד פילוסופיה והיה תלמידו של הפילוסוף עמנואל קאנט. בעבודתו, חקר את הדת בכללותה ואת הדת היהודית באופן מיוחד. כשהוצע לו להצטרף לתנועה הציונית, התנגד בתוקף בטענה, כי הציונות מנסה להחזיר את הגלגל אחורה ולהחזיר את היהדות אל העבר, בעוד שלדעתו היהדות היא אוניברסלית ומעל ההיסטוריה. אגב, למרות היותו אנטי-ציוני, עיריית תל-אביב קראה רחוב בצפון תל-אביב על שמו. הרמן כהן לימד באוניברסיטת מרבורג ואחרי שלש שנים נתמנה לפרופסור מן המניין. לשבחו ייאמר, שהגן בכתביו ובנאומיו על היהדות מפני התקפות אנטישמיות. הרמן כהן היה איש מדע, אשר הטיל ספק בכל דבר והתנדנד כל הזמן ביחסו לקיום תורה ומצוות ובסוף ימיו התקרב יותר לאלוקים והיה בתהליך של חיפוש מתמיד אחר הבנת האלוקים. מסופר, שבאחת מהרצאותיו, לאחר שהשמיע את הגיגיו הפילוסופיים על מציאות פילוסופית ערטילאית של אלוקים פרי מחקריו במשך שנים רבות, ניגש אליו יהודי תמים בתום ההרצאה ושאל אותו: "לא הבנתי, תאמר לי בבקשה – ומה עם בורא עולם?!". הרמן-כהן, שהופתע מהשאלה הפשוטה הלא-פילוסופית, הוריד דמעה מעיניו לנוכח השאלה התמימה והאמונה התמימה של אותו יהודי.

חברו הקרוב של הרמן כהן, פרופסור פרנץ רוזנצווייג, היה בדרכו להתנצר  כתוצאה מהחינוך שקיבל וספג ממשפחתו הרחוקה והמתבוללת ומהשפעת התרבות הנוצרית בה חי. רוזנצווייג אף כתב מכתב להוריו בו הוא מסביר שהיהודים בגרמניה הם למעשה נוצרים לכל דבר, חיים במדינה נוצרית, לומדים בבתי ספר נוצריים וצורכים את התרבות הנוצרית על כל מרכיביה, ספרות ומוזיקה וכו'. לפני שעשה את הצעד האחרון להמיר את דתו, ביקר בבית הכנסת בברלין ביום כיפור כחלק ממסע פרידה מהעם היהודי. בבית הכנסת קרה מהפך בתכניותיו, ומספרים שהמראה הזה שאומה שלמה לבושה לבן, עומדת ובודקת את דרכה ומביעה חרטה על דברים קטנים וגדולים, כל אחד לעצמו וכולם יחד, זקנים ונערים, גברים ונשים וטף, גרמה לו זעזוע כבד והחל בתהליך שיבה והתקרבות לתורת ישראל.  

לצערנו הרב, בניגוד מסוים לשני הסיפורים דלעיל, ההיסטוריה היהודית ספוגה בדם של מתבוללים ומומרים שפגעו באחיהם היהודים, אם בהלשנות והוצאת דיבה ואם ביחס מתנכל כאשר היו בעמדות השפעה. שיא השיאים של הטרגדיה עם אותם מומרים היה בזמן השואה, כאשר הגרמנים הנאצים צירפו אותם לגטאות ולא התחשבו בזה שהם התנצרו. בגטו ורשה השתמשו בהם הגרמנים לתפקידים מיוחדים, כמו 'משטרה היהודית', כדי לשלוט על היהודים. מפקד המשטרה היהודית היה יוסף קרשינסקי, יהודי מומר שהיה ידוע באכזריותו והוא גייס למשטרה היהודית את חבריו המומרים, לשביעות רצונם של הגרמנים. במשטרה שירתו כמאה שוטרים מומרים [מאמר נרחב על הנושא יצא בעיתון 'סגולה' לחודש אב תשע"ו].

אנו נקרא השבת על הסכנה בהשפעת דתות אחרות על עם ישראל. ואם חשבנו שזה עלול לקרות רק בהיותנו בניכר, הרי התורה מזהירה אותנו שהדברים עלולים להתרחש גם בארץ:

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן־תִּנָּקֵשׁ אַחֲרֵיהֶם … וּפֶן־תִּדְרֹשׁ לֵֽאלֹהֵיהֶם לֵאמֹר אֵיכָה יַעַבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת־אֱלֹהֵיהֶם וְאֶעֱשֶׂה־כֵּן גַּם־אָֽנִי: לֹא־תַעֲשֶׂה כֵן לַה' אֱלֹקיךָ כִּי כָל־תּוֹעֲבַת ה' אֲשֶׁר שָׂנֵא עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם כִּי גַם אֶת־בְּנֵיהֶם וְאֶת־בְּנֹתֵיהֶם יִשְׂרְפוּ בָאֵשׁ לֵֽאלֹהֵיהֶֽם".

המילה "תִּנָּקֵשׁ" ייחודית מאוד ואין כוונתה ברורה. אונקלוס מפרש מילה זו מלשון 'מוקש' ותקלה שעלולה להתרחש ואולם רש"י, אחרי שדוחה אותו דקדוקית, מפרש את המילה מלשון 'פיתוי' והימשכות נביא את דבריו וז"ל:

"פן תנקש – אונקלוס תרגם לשון מוקש. ואני אומר שלא חש לדקדק בלשון… ואף זה אני אומר, פן תנקש אחריהם פן תטרף אחריהם להיות כרוך אחר מעשיהם…".

מקור דבריו של רש"י הוא המדרש המסביר את המילה הלא שגרתית כל כך 'תנקש' ואומר "פן תנקש אחריהם – שמא תימשך אחריהם או שמא תידמה להן ותעשה כמעשיהם ויהיו לך למוקש" (מדרש תנאים לדברים, פרק י"ב פסוק ל') וזה עלול לקרות גם בארץ, להימשך אחרי דת או תרבות אחרת שיכולה לפתות את מי שלא גיבש את דעותיו.