רב-אלוף מוטה גור שימש רמטכ"ל בזמן מלחמת 'ששת הימים' בשנת תשכ"ז. במלחמה נסית זו שוחררה ירושלים וחלקה המזרחי חובר לחלקה המערבי. הר הבית והכותל המערבי שוחררו.

בספרו "הר הבית בידינו", מתאר מוטה גור את המלחמה, ומספר שבדרכו להתמקם עם חבורת הפיקוד על גג בית ההסתדרות הגבוה שבפסגת רחוב שטראוס בירושלים, חלף ליד בית הספר התיכון 'גימנסיה ע"ש סוקולוב' בו למד ונזכר כיצד ניפצו בוגרי י"ב את שמשות בית הספר כשסיימו ללמוד. למרות דרגתו הבכירה ומעמדו הרם, לא ראה כל פסול לכתוב בספרו על מעשה וונדליזם זה, שהיה מאוד אופייני לצערנו בימים ההם כחלק מאווירה ומסורת מפוקפקת שהייתה נחלתם של בני הנוער . ה' ירחם.

לצערנו, גם היום ניתן לראות אירועי השחתה ומעשי ונדליזם בתחנות אוטובוסים ברחבי הארץ ובמבני ציבור כמגרשי ספורט ויש אף הרואים זאת לצערנו בסלחנות, כשמדובר על כתיבת 'גרפיטי' כחלק מ"תרבות" רחמנא ליצלן.

כמובן שמעשים אלו חמורים מאוד בעיניים של תורה ואף בציבור הכללי התרבותי הם נקראים בכינוי גנאי של ונדליזם.

מה מקור הביטוי ונדליזם ומה משמעותו ?

בשנת 455 לספירת הנוצרים לפני כ-1550 שנה, היו שבטים מזרח-גרמניים שנקראו ונדלים שכבשו את רומא והרסו כל מה שנקרה בדרכם, כולל שכיות חמדה, והעלו באש יצירות אומנות ושאר חפצים יקרים. בדו"ח של ועדת המשנה של הסנאט האמריקאי על עבריינות נוער, הנזק שנגרם לבתי הספר בארצות הברית בשנה אחת ממעשי ונדליזם מוערך ב-800 מליון דולר.

מעשי הוונדליזם מאופיינים בכך, שאין למבצעיהם שום תועלת חומרית וכל מעשה ההרס לרכוש ציבורי אינו אלא הרס לשם הרס. חלק מהמעשים האלו נעשים על ידי בני טובים ולאו דווקא נערים שמוגדרים כ'מופרעים'. לעניות דעתי, מעבר לבעיות פסיכולוגיות של יצר ההרס והחורבן, הרי בראש ובראשונה יש כאן חוסר הבנה ולקות חינוכית ממדרגה ראשונה.

כמובן, שאנו כבני תורה, האמורים להתחנך ולחנך את בנינו ובנותינו על איסור השחתה וגזל ופגיעה פיזית וממונית בזולת וברכושו, הדברים פשוטים. ברם, אנו רוצים להעלות קומה ולהבין את כל ההשלכות והמקורות לאיסור חמור זה של השחתה, הידוע בפינו כאיסור "בל תשחית".

בפרשתנו אנו מוצאים את דיני האיסור להשחית את עצי הפרי בדיני המלחמה של האויב וזה לשון הכתוב:

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר, רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה  עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" [דברים כ', י"ט].

למרות שבמלחמה הגבולות נפרצים ואף התורה התירה דברים שבדרך כלל אסורים במלחמה, הרי כאן למרות שאון המלחמה וההרס שבא בעקבותיו, יש לשמור על עצי הפרי. מה הסיבה לכך ?

הרמב"ן מנמק זאת בחישוב פשוט. לאחר הניצחון, יוכלו הלוחמים להשתמש בפירות אלו –

"..והטעם, כי הנלחמים משחיתים בעיר וסביב הארץ אולי יוכלו לה…ואתם לא תעשו כן להשחיתה, כי תבטחו בשם שייתן אותה בידכם…, לומר אתה תחיה ממנו אחרי שתכבוש העיר, וגם בהיותך במחנה לבא מפניך במצור תעשה  כן".

מוסיף הרמב"ן גם נימוק צבאי, מדוע את עצי הסרק מותר להשחית, למרות  שיכולים לשמש את האדם לצל ולנוי, משום שהם משמשים לפעמים את האויב לצרכים שונים, כגון חומר גלם לצרכים שונים וכמסתור. וזה לשונו:

"…וטעם 'אותו תשחית וכרת' – כי מותר אתה לכרות אותו לבנות המצור וגם להשחיתו עד רדתה, כי לפעמים תהיה ההשחתה  צורך הכבוש, כגון שיהיו אנשי העיר יוצאים ומלקטין עצים ממנו, או נחבאים שם ביער להילחם בכם, או שהם לעיר למחסה  ולמסתור מאבן נגף".

אולם, אם כל המטרה בכריתת העצים היא רק לגרום לאויב בעיר צער על שפירותיהם ועציהם מושמדים ואין בכך צורך צבאי נטו, אנו נמנע מלכרות אותם, כדברי ספר החינוך –

"שנמנענו מלכרות האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשי העיר ולהכאיב לבותם…" [מצווה תקכ"ט].

כמובן, שאם זה צורך המלחמה, אזי אפילו עצי פרי אפשר לכרות, אולם אם ניתן, צריך להקדים את עץ הסרק וכך ממשיך הרמב"ן:

"…דעת רבותינו  (ב"ק צא:)  מותר לכרות עץ  מאכל לבנות מצור, ולא אמרה תורה רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא וגו' – אלא להקדים ולומר שאילן סרק קודם לאילן  מאכל. אם כן, פירוש הפרשה לדעתם, שהזהירה תורה לא תשחית את עצה לכרות אותם דרך השחתה שלא לצורך המצור,  כמנהג המחנות."

אך יש גם נימוק מעולמו הרוחני של האדם לאסור השחתת עצי פרי, כדברי ה'ספרא', משום שהקב"ה מרחם על עצי הפרי, שמועילים לעולם בהבאת הפירות –

"…האילנות שאינן לא רואים ולא שומעין ולא מדברים על שעושין את הפירות חס עליהם המקום מלהעבירם מן העולם…"[ספרא קדושים פרשה י'].

אנחנו כבני אדם, לא מרגישים את עולם הצומח, אבל אומר לנו המדרש ב'פרקי דרבי אליעזר', שבשעה שכורתים את עצי הפרי, נגרם זעזוע בעולם –

"ששה קולן יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע: בשעה שכורתין את האילן שהוא עושה פרי, הקול יוצא מסוף העולם ועד סופו ואין הקול נשמע". אין ספק, שאם היינו שומעים את הזעקה של העץ הנכרת, היינו נמענים לגעת בו [פרק ל"ג].

נמצאנו למדים, שיש באיסור זה מטרות חינוכיות לאדם. וכך אכן מגדיר את שורש איסור זה בעל 'ספר החינוך' במצווה תקכ"ט:

"שורש המצוה ידוע, שהוא כדי ללמד נפשנו לאהוב הטוב והתועלת ולהידבק בו, ומתוך כך תדבק בנו הטובה  ונרחיק מכל דבר רע ומכל דבר השחתה, וזהו דרך החסידים ואנשי מעשה אוהבים שלום ושמחים בטוב הבריות  ומקרבים אותן לתורה, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בעולם, ויצר עליהם בכל אבדון והשחתה שיראו, ואם  יוכלו להציל יצילו כל דבר מהשחית בכל כחם, ולא כן הרשעים אחיהם של מזיקין שמחים בהשחתת עולם  והמה משחיתים, ..".

ומדגיש 'ספר החינוך', שהדברים אמורים לכל דבר בעולם, לא רק לפירות "…וכמו כן נכנס תחת זה הלאו שלא לעשות שום הפסד, כגון לשרוף או לקרוע בגד או לשבר כלי לבטלה".

לדעת 'ספר החינוך', מטרת התורה באיסור זה, מעבר לגבולות השחתת הפירות, היא לימוד כל נושא ההשחתה בכלל, עד כדי כך שחסידים נזהרים לא להשחית אפילו דבר פעוט כמו גרגיר של חרדל.

וכן מביא זאת הרמב"ם להלכה בהלכות מלכים (פרק ו' הלכה ח):

"…ולא במצור בלבד אלא בכל מקום כל הקוצץ אילן מאכל דרך השחתה לוקה".

הרמב"ם מדגיש, שהאדם חוטא ונענש כאשר ה'השחתה' נעשית בלא שום תועלת לאדם, מה שאין כן אם קוצץ את העץ כשזה נחוץ לאדם. וכן כותב בהמשך –

"…אבל קוצצין אותו אם היה מזיק אילנות אחרים, או מפני שמזיק בשדה אחרים, או מפני שדמיו יקרים, לא אסרה תורה אלא דרך השחתה…וכן אילן מאכל שהזקין ואינו עושה אלא דבר מועט שאינו  ראוי לטרוח בו, מותר לקוץ אותו…ולא האילנות בלבד, אלא כל המשבר כלים, וקורע בגדים, והורס בנין, וסותם מעין, ומאבד מאכלות דרך השחתה, עובר בלא תשחית".

והרמב"ם מביא זאת בספר המצוות שלו (לא-תעשה נ"ז): "והמצווה הנ"ז היא שהזהירנו מהשחית האילנות כשנצור על עיר כדי להצר לאנשיה ולהכאיב לבבםוהוא אמרו  יתעלה לא תשחית את עצה כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. וכן כל הפסד נכנס תחת לאו זה כגון  מי שישרוף בגד לריק או ישבר כלי לריק גם כן הנה הוא עובר משום לא תשחית ולוקה".

בספרות השו"ת אנו מוצאים שאלות רבות מקהילות שונות לגבי צרכים שונים הכרוכים בקציצת עצים, כגון שאלה שנשאל אחד מגדולי רבני גרמניה, רבי יעקב בן צבי הירש אשכנזי עמדין (1697- 1776) בספרו שו"ת שאילת יעב"ץ (חלק א' סימן ע"ו):

"בית הכנסת שלנו קטון מהכיל וא"א להגדיל רק מצד מזרח, ובאותו צד גפן נטוע וצריך לקוץ אם יתגדל הבה"כ ומעתה יורנו מורנו אם יש לצדד להתיר לקוץ עץ מאכל בשביל הרחבת בה"כ? ועל כך עונה רבי יעקב עמדין "תשובה זו אינה צריכה לפנים, דמילתא דפשיטא היא דשרי[שמותר], כי לא נאסר קציצת אילן מאכל רק בדרך השחתה". ומוסיף רבי יעקב עמדין, שאם יש אפשרות להציל את העץ ולהעבירו למקום אחר, אז ודאי יש לעשות כן. וזה לשונו שם: "…עוד צריך אני למודעי, שאם אע"פ שעוקרין הגפן ממקומה עדיין היא חיה ויכולין לנטעה במקום אחר, אין כאן בית מיחוש לעולם, דפשיטא אין זו קציצה ולא נאסרה כלל בשום אופן שהרי היא כנטועה במקומה".