סיפר הבעל שם טוב: מלך אחד נוהג היה ללכת בין העניים כדי לפקח על דרכיהם. היה שם עני אחד שהיה חוזר ואומר: "כל מה שאדם עושה, בין טוב ובין רע – הכול עושה לעצמו." "ומה בדבר כל הטובות שעושה לנו המלך?" נשאל העני. "גם זאת עושה המלך לעצמו בלבד" השיב. חרה למלך על שאינו מחזיק לו טובה, וציווה לעשות תרנגול מפוטם בסם המוות ונתן לעני. אמר העני: "כל מה שאדם עושה, אפילו המלך – לעצמו הוא עושה." לקח העני את התרנגול אל ביתו שבקצה העיר והצניעו.
לימים יצא המלך לצוד חיה ועוף, והיה עייף ויגע. ראה את ביתו של העני ובא אצלו. ביקש המלך מן העני שייתן לו לאכול. לקח העני את התרנגול והגישו לפני המלך. כשרצה לאכול, אמרו לו הרופאים שהיו עמו: "בדוק תחילה." בדקו ומצאו בתוך התרנגול את סם המוות.
הביאו את העני לפני המלך. אמר העני: "תרנגול זה אתה הוא ששלחת לי." אז הודה המלך ואמר: "אתה הוא שצדקת. כל מה שעושה האדם – לעצמו הוא עושה."

אחת הסכנות שיש לאדם בעל סמכות וכוח, בוודאי אם הוא מלך, נשיא או ראש ממשלה – שעלול לנצל את כוחו ולחשוב שהכל בא ממנו. תורתנו הקדושה ב'פרשת המלך' שמה גבולות למלך, שלא יוכל לנצל את סמכותו וכוחו שהתפקיד מקנה לו להרגשת חשיבות עצמית יתירה וכמובן למעשים שליליים.

אמצעי בסיסי להעמיד את המלך במקומו ושידע שהוא כפוף לתורה, בזה שחייב להיות צמוד לספר תורה כל ימי חייו וזאת במטרה שלא יתנשא על אחיו ולא יתגאה עליהם, וזה לשון הפסוקים –

"וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ עַ֖ל כִּסֵּ֣א מַמְלַכְתּ֑וֹ וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר מִלִּפְנֵ֥י הַכֹּהֲנִ֖ים הַלְוִיִּֽם: וְהָיְתָ֣ה עִמּ֔וֹ וְקָ֥רָא ב֖וֹ כָּל־יְמֵ֣י חַיָּ֑יו לְמַ֣עַן יִלְמַ֗ד לְיִרְאָה֙ אֶת־יְקֹוָ֣ק אֱלֹהָ֔יו לִ֠שְׁמֹר אֶֽת־כָּל־דִּבְרֵ֞י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֛את וְאֶת־הַחֻקִּ֥ים הָאֵ֖לֶּה לַעֲשֹׂתָֽם: לְבִלְתִּ֤י רוּם־לְבָבוֹ֙ מֵֽאֶחָ֔יו וּלְבִלְתִּ֛י ס֥וּר מִן־הַמִּצְוָ֖ה יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֑אול לְמַעַן֩ יַאֲרִ֨יךְ יָמִ֧ים עַל־מַמְלַכְתּ֛וֹ ה֥וּא וּבָנָ֖יו בְּקֶ֥רֶב יִשְׂרָאֵֽל" (פרק י"ז, פסוקים י"ח–כ').

ונשאל – כיצד המלך מתנהל מבחינה טכנית כשספר תורה צמוד אליו? הרי זה עלול למנוע ממנו לתפקד?

על כך עונה המדרש –

"וכתב לו. אחת שהיא יוצאת ונכנסת עמו, והוא עושה אותה כמו קמיע [קטן] ותולה אותה בזרועו, לקיים מה שנאמר 'שויתי ה' לנגדי תמיד' (תהלים ט"ז ח)…".

עם ספר תורה כזה, היה יוצא ונכנס לכל מקום, אך היה צריך להקפיד שלא להיכנס עם הספר לא לבית הכסא ולא לבית המרחץ –

"אותה שנכנס ויוצא בה אינו רשאי להכנס בה, לא לבית המרחץ, ולא לבית הכסא…".

מאידך גיסא, יש לשמר את מעמדו של המלך ועל כן אומר המדרש תנאים על פסוקנו –

"והיה כשבתו על כסא ממלכתו – שיחזיק במלכותו. מיכן אמרו: אין רוכבין על סוסו ואין יושבין על כסאו ואין משתמשין בשרביטו ואין מתעסקין בכתרו…". (מדרש הגדול דברים, שופטים, פרק י"ז, פסוק י"ח).

התנאי לכך שהמלך ישרוד בתפקידו תלוי באם הוא יקיים את התנאי של הנהגה בענווה על ידי התורה שצמודה אליו כל הזמן ומזכירה לו את חובתו ואת צורת הליכותיו על פי התורה. תנאי זה מדייק רש"י מתוך הכתוב 'והיה כשבתו', וזה לשונו –

"והיה כשבתו – אם עשה כן כדאי הוא שתתקיים מלכותו".

יש המפרשים את המילה וְהָיָ֣ה כְשִׁבְתּ֔וֹ – שעל הכהן לא להתמהמה בכתיבת ספר התורה אלא מיד כשבתו כמלך עליו לעשות כן מיידית. כך מדייק ה'אבן עזרא' מהמילים והיה כשבתו – "בתחלת מלכותו".

חז"ל ובעקבותיהם הפרשנים הראשונים למדו מהכתוב "וְכָ֨תַב ל֜וֹ אֶת־מִשְׁנֵ֨ה הַתּוֹרָ֤ה הַזֹּאת֙ עַל־סֵ֔פֶר" – שלכהן  יש שני ספרי תורה –

"את משנה התורה – שתי ספרי תורה. אחת שהיא מונחת בבית גנזיו ואחת שנכנסת ויוצאת עמו".

אבל אונקלוס תרגם 'פתשגן' – שאין מדובר בספר תורה שני –

"פתר משנה לשון שנון ודבור".

חשוב לציין, שכפי שכל יהודי מחויב לכתוב לו ספר תורה [היום מסתפקים בחומשים משום שפעם למדו מתוך ספר תורה עצמו וכמובן שעצם כתיבת ספר תורה זו מצווה] ולכן מלך מצווה לכתוב ספר תורה נוסף על מה שיש לו וכמובן שאם אין לו ספר תורה אז מחויב לכתוב שניים, וכן מבאר 'המזרחי', הרב אליהו מזרחי [1435-1526] שהיה פוסק הלכה, איש מדע, מדינאי יהודי טורקי ורבה הראשי של האימפריה העות'מנית וגדול פרשני רש"י על התורה. וכך מרחיב 'המזרחי' את ענין ספר התורה השני ומעיר, שהסיבה שבתורה לא כתוב 'וכתב לו את ספר התורה השני' – אלא כתוב 'וכתב לו משנה תורה' –

"…מפני שכבר כתב לו ספר תורה בהיותו הדיוט, כמו שהוא מחוייב כל איש ואיש לכתוב ספר תורה לעצמו. ועכשיו שמלך, אין לו לכתוב אלא ספר תורה אחד, שהוא שני לראשון שכתב לו בהיותו הדיוט. זה שהיה לו כשהיה הדיוט, מניחו בבית גנזיו, וזה שכתב לו אחר שמלך, יהיה עמו תמיד. יוצא למלחמה והוא עמו, יושב בדין והוא עמו, בסעודה והוא כנגדו. אבל אם לא היה לו ספר תורה לעצמו קודם שמלך, צריך שיכתוב לו לאחר שמלך, שני ספרי תורה: אחד מניח בית גנזיו, והשני יהיה עמו תמיד לא יסור מעמו".

ברור שאחד הגורמים המשמעותיים להטות את לבו של המלך, אם מרבה לו כסף וזהב וריבוי סוסים, וכן מדגיש ה'כלי יקר', שגם הכסף וכן ריבוי סוסים מראים שלמלך אין בטחון בה', וזה לשונו –

"ולפיכך צריך להיזהר מן הדברים המסירים לבו מן ה' ומבדילין בינו לבינו כי הרבות כסף וזהב מביאו לידי שכחת ה' וכמו שנאמר (דברים ח יג – יד) וכסף וזהב ירבה לך וגו' ורם לבבך ושכחת את ה'. וכן ריבוי סוסים סיבה להסיר בטחונו מה' ויבטח בסוס ורכב כמו שנאמר (ישעיה לא א) הוי היורדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו." ….אין האיסור בלכתם מצרימה לסחורה אלא עיקר האיסור הוא בעבור שריבוי הסוסים מסיר ממנו הבטחון בה'…".

גם רש"ר הירש סובר, שהמילה 'כשבתו' באה לומר, שזה יהיה המעשה הראשון שלו. ומה החשיבות בזה? – מסביר הרב הירש –

"…על ידי כך הוא מבטא שהתורה ניתנה לו בראש ובראשונה, ואין הוא עומד למעלה מהחוק אלא התורה תכוון את כל חייו וכל תפקידו כמלך הוא לדאוג לקיום התורה בעם. בנאמנותו ובמסירותו לתפקידי התורה הוא יהיה 'בן תורה' ראשון בעמו, ובמעשיו יהיה דוגמה לאומה".

פירוש שונה לחלוטין כותב לנו 'המתרגם', שמשנה תורה הכוונה לספר דברים וזה מה שהיה צמוד למלך וזה לשונו

"דעת חז"ל [בראשית רבה פרשה ו'] שאת משנה התורה הזאת. הכוונה לספר דברים  …..ספר דברים היה הספר המיוחד למלך ומשום שבו נכתבו כל הדינים הנוגעים לחיי הציבור ולהנהגת הכלל, ולכן היו אצלו שתי תורות, כלומר א' הנוגעת לכל יחיד ויחיד, והשניה השייכת בפרטיות למלך ולציבור, ועל ספר זה נאמר "והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו", כי היא תורתו הנוגעת לו ולמלכותו ממש, ומהאי טעמא היה המלך קורא ספר זה בסוף שנת השמטה לכל ישראל, כי הוא ספר המלך ".

נמצאים אנו בחודש הרחמים והסליחות ובוודאי כל אחד צריך 'למלוך' ולשלוט על אישיותו, להיות כ'שוטר' ו'שופט' של עצמו ובכך נזכה לבוא לימי הדין עם זכויות ונזכה אנו וכל משפחות הישיבה וכל עם ישראל לתשועה ורחמים אכי"ר.