החוזה מלובלין, רבי יעקב-יצחק הורביץ זצ"ל, ניגש אל חדרו הפרטי שבקומה השנייה. על החלון שבחדרו עמדו בקבוקים ריקים, שמהם שתו החסידים מי-דבש לרגל החג. לפתע שמעה ביילה, אשתו של החוזה, קול ילד בוכה בפתח ביתה. יצאה הרבנית מן החדר, והלכה לפתוח את הדלת, אולם כשפתחה לא ראתה בחוץ נפש חיה. מיד שבה אל חדרו של בעלה, אך החוזה נעלם מן החדר. לא ידעה הרבנית מה אירע לו, למעשה הרבי נפל מהחלון שבקומה השניה. אחר כך סיפר החוזה, כי פסק-דין יצא כנגדו מן השמים על שניסה לדחוק ולקרב את הגאולה, כוחות עליונים הפילו אותו מן החלון כדי להמיתו.
לאחר הנפילה חיפשו החסידים את החוזה במשך כמה שעות ולא מצאו אותו. לבסוף, אחד התלמידים שחיפש במרחק של כמה עשרות צעדים מן הבית שמע קול אנחה. כששאל התלמיד: "מי כאן?" שמע את קולו של החוזה, שאמר את שמו: "יעקב יצחק בן מייטְל." מיד החלה מהומה, והתלמידים נאספו כדי לשאת את רבם הפצוע אל הבית. בעודם נושאים אותו בזהירות, שמע התלמיד, שזכה לאחוז בראשו של החוזה, והנה שפתיו של הרבי לוחשות את תפילת "תיקון חצות" שנהג לומר תמיד באותה השעה בדיוק, באחת עשרה בלילה. בגלל פצעיו הקשים של הרבי בטוחים היו מתנגדיו המעטים כי מותו קרב ומיהרו לשתות יין ולשמוח. כששמע על כך החוזה אמר: "כשאצא מן העולם, אלו לא ישתו אפילו מים." וכך אכן היה. כעשרה חודשים מאוחר יותר נפטר החוזה ביום צום תשעה באב, על מצבתו נכתב: "שמחה נהפך ליגון, ביום המר תשעה באב, בשנת ארץ רעש"ה" (השווה למספר השנה – תקפ"ה). כיום, קברו בבית הקברות העתיק של לובלין מוגן באמצעות כלוב מברזל, זאת כדי לשמור על הקבר מפני כת השטן המנסים לפגוע בציון הקדוש. לצערנו, החוזה לא הביא את הגאולה ואין ספק שפטירתו בתשעה באב מסמלת את הקשר היהודי בין הגלות לארץ-ישראל.
זכינו, מה שלא זכה החוזה מלובלין, לראות ב'אתחלתא דגאולה' והתגשמות חזון הנביאים. אמנם, לצערנו אין לנו ימים של שקט פסטורלי בארץ-ישראל ובימים אלו רוחות מלחמה מנשבות שוב בדרום הארץ, השדות והצמחייה של הישובים סביב עוטף עזה עולים באש מבלונים ומעפיפוני תבערה הנשלחים על ידי האויב הערבי. באווירה זו אנו נכנסים לתשעה באב – "שאלי שרופה באש" – ואנו תפילה שהקב"ה יתן חכמה ותבונה לממשלת ישראל לפעול נכון כדי להשבית אויב ומתנקם.
ימים אלו של בין-המיצרים הם ימי חשיבה אודות תוצאות חורבן בית תפארתנו, מקום השראת השכינה בו היו יושבים אנשי הסנהדרין הגדולה ומשם היו מורים הוראה לעם ישראל ברוחניות ובגשמיות, בהנהגות הפרטיות ובשאלות הציבוריות. בימים אלו של אבל על החורבן, אנו מרגישים את חסרונו של מקום המקדש כביטוי לממלכה היהודית, שמחברת בין שמים וארץ, בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה.
בשבת הקרובה, פרשת 'דברים'-'חזון', מיד כשאנו פותחים את ספר דברים, חשים אנו את אווירת הימים הללו, לא רק בגלל המילים "איכה אשא לבדי.." שמיד מזכיר לנו את מגילת איכה, אלא בהוראות המיוחדות שמשה מוסר לעם ישראל טרם הכניסה לארץ. וכך מספר משה בפרק א':
"(ט) וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖יא לֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם…(יב) אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם".
ומיד מתעוררת השאלה, מה היתה כוונתו של משה כשאמר 'בעת ההיא'? לאיזה זמן התכוון? וכן בהמשך הפרק (פסוק י"ח) –
"וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן".
רש"י בפסוק ט' מדגיש, שמדובר על התקופה והזמן שלפני הכניסה לארץ. משה רבנו אומר לעם ישראל מפי הגבורה, שדווקא עכשיו בטרם כניסתם לארץ ישראל עליהם לדעת את חשיבות המשפט ומעמדם של הדיינים. משה מעביר להם את התובנה, שעם-ישראל שונה משאר אומות-העולם. אצל שאר אומות העולם השופטים אינם אחראים אישית לתוצאות שפיטתם, מה שאין כן בעם-ישראל, שאם דיין דן דיני ממונות בטעות, הרי כאילו טעה בדיני נפשות.
וזה לשון רש"י –
"איכה אשא לבדי" – אפשר שלא היה משה יכול לדון את ישראל? אדם שהוציאם ממצרים וקרע להם את הים והוריד את המן והגיז את השליו לא היה יכול לדונם? אלא כך אמר להם: ה' אלהיכם הרבה אתכם, הגדיל והרים אתכם על דייניכם נטל את העונש מכם ונתנו על הדיינין. וכן אמר שלמה (מלכים א' ג, ט) כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה,? אפשר מי שכתוב בו (שם ה, יא) ויחכם מכל האדם אומר מי יוכל לשפוט?, אלא כך אמר שלמה אין דייני אומה זו כדייני שאר האומות, שאם דן והורג ומכה וחונק ומטה את דינו וגוזל אין בכך כלום, אני אם חייבתי ממון שלא כדין נפשות אני נתבע, שנאמר (משלי כב, כג) וקבע את קובעיהם נפש".
מדוע היה חשוב למשה לומר את הדברים הללו דווקא לפני הכניסה לארץ? וכי לא היו נושאים אחרים חשובים יותר לומר להם בשעה הזו?
אלא, זו גדולת העניין בראייתו הנבואית של משה רבנו על פי ה', שיודע שחוזקה של אומה תלוי בנושא המשפט. אין כמו ימינו, כדי להבין את החשיבות הגדולה של זהות הדיינים ואיכותם, לא רק בדיני ממונות אלא אף בקביעת דרכה של מדינת ישראל. ואכן, כך מסביר רבי אפרים לונציץ בספרו 'כלי יקר', שבזכות המשפט נירש את הארץ –
"… 'בעת ההיא' מורה באצבע על הזמן שאמר להם בואו ורשו את הארץ. כי ראיתי שבזמן ההוא צורך שעה במינוי הדיינים כי זכות זה יספיק לכם להושיב אתכם על האדמה כמו שנאמר (דברים טז כ) צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ פירש רש"י כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם…" ('כלי יקר', דברים א', ט').
הדברים הללו צורבים את לבנו ממש בימים אלה, כאשר אנו נזכרים בשורת החלטות אומללות שהובילו את עם-ישראל לנטישת חבלי ארץ בחודש אב תשס"ה, ובמיוחד כשאנו רואים את השטחים השרופים בדרום ואין מושיע.
מעניין ללמוד את דבריו המאלפים של הרב יצחק קארו, דודו של מרן רבי יוסף קארו מחבר ה'שולחן-ערוך'. רבי יצחק בספרו 'תולדות יצחק' על פרשת דברים טוען, ש'בעת ההיא' הכוונה לפני המלחמה על כיבוש ארץ-ישראל. משה רבנו מדריך אותם מה חשוב בעת מלחמה והנקודה המרכזית זו אחדות עם ישראל. וזה לשונו:
"ואומר אליכם בעת ההיא, לפי שאמר פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי וגו', ראה נתתי לפניכם את הארץ באו ורשו את הארץ אשר נשבע יי' לאבותיכם, והראוי לעם ההולכים למלחמה, שיהיו כלם אגודה אחת בלב אחד כאיש אחד, ולא יהיה ביניהם קטטה לפי שיהיו נוצחים ולא מנוצחים, ואחר שישראל היו הולכים לכבוש ארץ שבעה עממין, היה ראוי שיהיו בשלום ובמישור אלו עם אלו ולא עשו כן, לזה אמר ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם, איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם ורבכם, וזה טעם בעת ההיא".
גם הרש"ר הירש סובר, ש'בעת ההיא' הכוונה לפני כיבוש ארץ ישראל ולדעתו המסר המרכזי שרצה להעביר משה רבנו דווקא בעת הזו, שעם ישראל מנצח כאשר הוא מקיים את מצוות התורה ולכן אין לו צורך להכין את עצמו למלחמה פיזית. וזה לשונו –
"…'בעת ההיא', עמדתם לכבוש את הארץ המיושבת עמים חזקים ומלומדי מלחמה; אך באותה שעה לא אימנתי אתכם בנשק, לא הטלתי עליכם ללמוד תכניות מלחמה וקרבות, לא ציוויתי אתכם להכין כלי מלחמה, לא מיניתי לכם שרי צבא ומפקדי מלחמה. כי גם בעת הסמוכה להכנעת עמים וכיבוש ארצות תהא לכם רק משימה אחת – לקיים בנאמנת את תורת ה' במסגרת חוגכם הפנימי. די בקיום התורה כדי לכבוש עולם ומלואו. יתאים נא ישראל לאידיאל של ייעודו האלוהי, ואשר למעמדו המדיני בעולם ישליך את יהבו על ה'…".
ברור שהרש"ר הירש התייחס רק לתקופתו של משה רבנו – 'בעת ההיא' – אך בתקופתנו, כאשר אנו חיים ב"ה במדינה עצמאית אך מוקפת אויבים, ודאי שיש צורך בהחזקת נשק ובהגנה פיזית על ארץ ישראל.
חז"ל למדונו ש'אין סומכים על הנס' ואף בבית המקדש עצמו שהיה מלא בניסים לא היו סומכים על הנס, שהרי עשו ללחם הפנים שולחנות של שיש ולא של כסף, מפני שהכסף עלול לקלקל את לחם הפנים שעליו, אע"פ שבדרך כלל היה נעשה נס גדול בלחם הפנים, שכעבור שבוע נשאר חם וטרי כיום אפייתו (ירושלמי שקלים ו', ג'). כמו"כ, בערב יום כיפור היו מכינים כוהן אחר שמא יארע פסול בכוהן גדול, אע"פ שלמדנו במשנה (אבות ה') שמעולם לא אירע קרי לכוהן גדול ביום הכיפורים. וכן נעלו הלוויים את הדלתות בפני אלה שבאו להקריב קרבן פסח, כשיטת רבא ש'אין סומכין על הנס' (פסחים ס"ד:) וכן דוגמאות נוספות.
ואם כך נהגו בבית המקדש, על אחת כמה וכמה שבימינו צריך כל אחד ואחד מעם-ישראל לעשות כל המוטל עליו לחזק את הישיבה בארץ ישראל הן בהתיישבות בה ובחיזוק צבא ההגנה לישראל, הן בשמירה על אחדות עם-ישראל והן בלימוד התורה וקיום מצוותיה וכך נזכה בע"ה לדברי הנביא ישעיה (א' כ"ו) – "וְאָשִׁ֤יבָה שֹׁפְטַ֙יִךְ֙ כְּבָרִ֣אשֹׁנָ֔ה וְיֹעֲצַ֖יִךְ כְּבַתְּחִלָּ֑ה אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן יִקָּ֤רֵא לָךְ֙ עִ֣יר הַצֶּ֔דֶק קִרְיָ֖ה נֶאֱמָנָֽה".
שבת שלום ונחמה גדולה לכל עם ישראל ולבית הישיבה!