גירסא להדפסה

השבת נקרא אי"ה את ההפטרה השנייה משבע הפטרות הנחמה ["שבע דנחמתא"]. יש קושי מובנה בהפטרה של השבת וכן בהפטרת 'ראה' ו'כי תצא', אף הן מהפטרות הנחמה.

ההפטרה של פרשתנו פותחת בדברי הנחמה של הנביא ישעיהו (פרק מ"ט מפסוק ח' והלאה), בו מבטיח הנביא שהגאולה תבוא בשני מתווים שונים – האפשרות האחת שהגאולה תהיה לפני הזמן, משום שזו תהיה 'עת רצון', כאשר עם ישראל ייטיב את מעשיו. והאפשרות השנייה, שהגאולה תגיע בזמן המיועד אותו תכנן הקב"ה, ונקרא על ידי הנביא 'יום ישועה'. יחד עם זאת, ישנה הבטחה בצידה, שעד שניגאל הקב"ה ישמור עלינו בגלות, לבל נעלם מעל דפי ההיסטוריה, בהתאם למה הבטיח וכרת ברית עם אבותינו.

ומה יהיה  בפועל בזמן הישועה? עם-ישראל יחזור לארץ-ישראל ויגאל  את אדמות ישראל השוממות להקים בהם נחלות וכו', וכך אומר הנביא –

"כֹּה אָמַר יְקֹוָק בְּעֵת רָצוֹן עֲנִיתִיךָ [=לפני הזמן] וּבְיוֹם יְשׁוּעָה [=בזמן] עֲזַרְתִּיךָ וְאֶצָּרְךָ [=ישמור עלינו בגלות] וְאֶתֶּנְךָ לִבְרִית עָם לְהָקִים אֶרֶץ לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת [=גאולת הארץ] … הִנֵּה אֵלֶּה מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וְהִנֵּה אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים [=קיבוץ גלויות] רָנּוּ שָׁמַיִם וְגִילִי אָרֶץ וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה כִּי נִחַם ה' עַמּוֹ וַעֲנִיָּו יְרַחֵם [=שמחה לאור הנחמה]".

ואחרי הדברים הנפלאים הללו של עידוד ונחמה, בו מבטיח הנביא בשם ה' גאולת ארץ-ישראל וקיבוץ גלויות, לא מובנת תלונת עם ישראל, שהקב"ה חלילה עזב אותנו. וכה נאמר (שם פס' י"ד) –  "וַתֹּאמֶר צִיּוֹן עֲזָבַנִי ה' וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי" – איך עלה בדעת העם שהקב"ה עזבם?

וזו אכן שאלת המדרש – אחרי שבתחילת הפרק התבשר עם-ישראל על גאולת הארץ ועל קיבוץ גלויות, מדוע ציון מתלוננת בכלל? אם כבר, הרי סדר הדברים בפסוקים היה צריך להיות הפוך – קודם התלונה ואחר כך בשורת הגאולה?! וזה לשון המדרש  –

"ותאמר ציון עזבני ה'. מה כתיב למעלה מן העניין [בתחילת הפרק] פרשת מלך המשיח 'כה אמר ה' בעת רצון עניתיך'…ואחר כך 'ותאמר ציון עזבני ה'? לא היה צריך לומר, אלא 'ותאמר ציון' ואחר כך פרשת מלך המשיח!" (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תס"ט).

אלא צריך להבין את טענת 'ציון', שכל מה שכאב לעם ישראל זה דווקא כאשר  זוכים ורואים קבוץ גלויות והשמחה היא גדולה, אז הצער על חסרון בית המקדש מתעצם, כאילו שכחו את מקום המקדש, מקום השראת השכינה. נראה זאת בלשון המדרש –

"אלא, כיון שראתה ציון שגליות מתכנסים וכל ישראל והשמים והארץ שמחים והיא אינה נזכרת התחילה אומרת ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני".

ועל כך הקב"ה עונה ל'ציון', שחלילה ששכח אותה, כפי שאשה בהריון לא תשכח את בנה, וזה לשון הנביא בהמשך –

"הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ מֵרַחֵם בֶּן בִּטְנָהּ ?גַּם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ  שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ חַי אָנִי נְאֻם יְקֹוָק כִּי חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ עוֹד יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ צַר לִי הַמָּקוֹם גְּשָׁה לִּי וְאֵשֵׁבָה. וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה גֹּלָה וְסוּרָה וְאֵלֶּה מִי גִדֵּל הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי אֵלֶּה אֵיפֹה הֵם".

גם בהפטרת הנחמה של פרשת 'כי תצא', מתחילה הנחמה בבשורה גדולה לעם ישראל –

"רָנִּי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא חָלָה כִּי רַבִּים בְּנֵי שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְקֹוָק: הַרְחִיבִי מְקוֹם אָהֳלֵךְ וִירִיעוֹת מִשְׁכְּנוֹתַיִךְ יַטּוּ אַל תַּחְשֹׂכִי הַאֲרִיכִי מֵיתָרַיִךְ וִיתֵדֹתַיִךְ חַזֵּקִי: כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ…וּבְרַחֲמִים גְּדֹלִים אֲקַבְּצֵךְ… וּבְחֶסֶד עוֹלָם רִחַמְתִּיךְ אָמַר גֹּאֲלֵךְ יְקֹוָק כֵּן נִשְׁבַּעְתִּי מִקְּצֹף עָלַיִךְ וּמִגְּעָר בָּךְ…וְחַסְדִּי מֵאִתֵּךְ לֹא יָמוּשׁ וּבְרִית שְׁלוֹמִי לֹא תָמוּט אָמַר מְרַחֲמֵךְ יְקֹוָק".

למרות כל הבטחות הגאולה והחסד האלוקי שלא ימוש מאתנו, היינו מצפים שתגובת עם-ישראל תהיה של שמחה ותודה – ומה קורה בפועל? אומר לנו ישעיהו הנביא, ששוב עם-ישראל מקטר ולא מוכן להתנחם – "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה" – וגם כאן אנו שואלים את אותה השאלה, מדוע הסערה הזו ומדוע אין נחמה אחרי כל ההבטחות של שלום וגאולה? גם פה היה צריך להיות סדר הפוך – קודם כל 'עניה סוערה' ואחר כך 'רוני עקרה'? וגם כאן עלינו להבין על מה הייתה ה'סערה' ועל איזה 'עניות' מדובר פה?

פתרון הענין הוא, שלמעשה עם ישראל שמח על קבוץ הגלויות ועל ישוב הארץ, אבל מתלונן על העניות הרוחנית, וזאת מגלה לנו המדרש –

"עניה מן הצדיקים עניה מן התורה עניה ממצות ומעשים טובים" (ילקוט שמעוני ישעיהו רמז תע"ח).

וכן במדרש אחר, בנוסף ל'עניות' מן הצדיקים וממצוות ומעשים טובים, מוסיף המדרש את חסרון הנבואה –

"עניה מן הצדיקים, עניה מדברי נבואה, עניה ממצות ומעשים טובים" (איכה רבה פתיחתות ד"ה א רבי אבא).

לפי זה מובן, מדוע הנביא הופך את סדר הדברים – לומר שבעת הגאולה תהיה מרירות ואי שביעות רצון מהרמה הרוחנית ומכך שעם ישראל מסתפק בצעדים הראשונים של בנין הממלכה היהודית ולא יותר.

נשים לב מה עונה הקב"ה לטענת חוסר שביעות הרצון מתהליך הגאולה.

מורי ורבי הגאון הגדול הרב חיים-יעקב גולדוויכט זצ"ל, ראש ישיבת 'כרם ביבנה', שעיקר תורתו ספג אצל גדולי תורה הנמנים על הצבור החרדי, כגון החזון אי"ש, הרב מבריסק, הסביר מדוע נעשה התהליך הזה של שיבת ציון לפני הדאגה למצב הרוחני, גישה וחשיבה שאופיינית להשקפה של הציונות הדתית. רעיונו של ראש הישיבה הוא על פי המלבי"ם, על הפסוקים בהמשך –

"הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַּפִּירִים וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח וְכָל גְּבוּלֵךְ לְאַבְנֵי חֵפֶץ".

ואומר המלבי"ם (ישעיהו נ"ד) –

"האבנים עליהם ירבץ היסוד יהיה אבן נופך והיסוד עצמו יהיה מאבן ספיר והמכוון.. אבן הנופך היה אבן יהודה והוא אות המלוכה ואבן הספיר היא אבן יששכר והוא אות החכמה והתורה שני אלה יסדו את הבנין כתר מלכות וכתר תורה".

הקניית מושגי המלוכה איננה מוטמעת ולא נמצאת בד.נ.א. של עמנו, משום שמלוכה מחייבת התנשאות ושליטה על אחרים וזה לא בדיוק מתאים לעמנו. על כן קיבלנו את נושא המלוכה מרות המואביה, כפי שכותב ה'שם משמואל' (שבועות תר"ע) –

"הנה זקני מקוצק אמר, דענין המלוכה לא היה בנמצא בישראל והיו צריכים ליקח זאת מעמון ומואב".

מואב היו נגועים במידה מסוימת בהתנשאות, כפי שמעיד עליהם ישעיהו (פרק ט"ז) –

"שמענו גאון מואב גא מאד גאותו וגאונו ועברתו לא כן בדיו".

את תכונת המנהיגות המלכותית היינו צריכים לייבא ממואב דרך רות, ששילבה בעצמה מצד אחד תכונות של בת מלך ומצד שני היתה בה מידת הענווה שהיא תנאי ראשון למלך ישראל.

במילים פשוטות, תהליך גאולת ישראל יהיה תחילתו בגאולה פיזית, יישוב הארץ וכל מה שזיכנו הקב"ה בדורנו לראות זאת עין בעין ולכן בתחילה יהיו מורי הדור משבט יהודה, שזאת תהיה הקומה הראשונה של בניית מלכות ישראל,  שהמשמעות שלה היא בנייה פיזית של האומה ורק לאחר מכן יעברו לבניית קומה נוספת רוחנית לעם ישראל".

וכן מצאנו במדרש –

"יששום מדבר וציה. מפני מה כתיב כן, ללמדך כי בשעה שהקב"ה מגלה שכינתו על ישראל, אינו מגלה עליהם כל טובתו כאחת, מפני שאינן יכולין לעמוד באותה טובה, שאם יגלה עליהם טובתו בפעם אחת ימותו כולם, …, אלא מה הקדוש ברוך הוא עושה להם, מגלה להם קימעא קימעא, בתחילה משיש את ההרים שנאמר יששום מדבר וציה, ואחר כך ותגל ערבה, ואחר כך פרוח תפרח. ואחר כך כבוד הלבנון ניתן לה, ואחר  כך המה יראו כבוד ה' הדר אלוקינו (ישעיה ל"ה, א')" (תנחומא פרק י"ב).

לומדים מהמדרש, שהעניין הרוחני יבוא כשלב האחרון בגאולת ישראל.

אנו מאמינים שאנו נמצאים באחד הצמתים המיוחדים מבחינה לאומית בהיסטוריה של עם-ישראל, שלב המוגדר על ידי רבים מגדולי ישראל כזמן של 'אתחלתא דגאולה'.

אנו רואים בעינינו את שיבת ציון, עליה חלמו והתפללו כל הדורות ועליה ניבאו הנביאים. זוכים אנו להיות חלק מתהליך בניית מלכות ישראל, עם כל הקושי והאתגרים הקיימים המנסים להאט את קצב המהלך האלוקי של שיבת ציון. מי שיש לו ראיה רחבה יותר, רואה ויודע שאנו גם מתקדמים בתהליך הרוחני של עמנו ונכיר טובה על כך שלפני כחמישים שנה כמעט ולא נמצא קיבוץ או מושב שמוגדר כ'חילוני' שהיה בו בית כנסת או חדר אוכל שהמזון שהוגש בו היה כשר. היום לשמחתנו עשרות ישובים, קיבוצים ומושבים בנו בתי כנסת פעילים ומוגש בחדרי האוכל שלהם אוכל כשר. אין כמעט יהודי בארצנו, שלא ימול את בנו. רבים מהצעירים והמבוגרים מתחברים לשעורי תורה ומוכנים לשמוע את דבר ה'. במרבית עמדות המפתח של מדינת-ישראל משרתים אנשים שומרי תורה ומצוות, גם בביטחון, בכלכלה, ברפואה ועוד ועוד. אנו עדים לתהליך עומק של רצון כן להתחבר למסורת היהודית. נכון שנשמעים קולות לא מעטים בתקשורת של יחס פוגעני ומזלזל בכל מה שקשור לערכי תורה ומצוות ובכלל למסורת ישראל, ברם לענ"ד זה נובע מתוך תחושה שהעם בישראל יותר ויותר מתחבר לשורשיו ולמסורת ולכן נשמעות קריאות של 'הדתה' וכדומה שמבטאות 'דאגה' בקרב אלו שרוצים שעם ישראל יהיה ככל הגויים.

מנגד, לצערנו רבים משלומי אמוני ישראל  לא מרגישים את כנפי משק ההיסטוריה של 'אתחלתא דגאולה' ומדברים בשפה של 'ותאמר ציון עזבני ה' 'או עניה סוערה'. לצערנו הם אינם שותפים לדברי המלבי"ם שהובאו לעיל, שתהליך הגאולה מתחיל בבניית מלכות ישראל והם מלאי אכזבה מהמציאות הרוחנית של עמנו שבה אנו חיים. אמנם אוהבי ארץ ישראל הם, אבל תהליך קבוץ הגלויות שאנו רואים עין בעין בשוב ה' שיבת ציון וכיצד השפה העברית קמה לתחיה והיא חלק טבעי בחיינו, כיצד ארץ ישראל נותנת פרותיה ואפילו בצד הרוחני אנו משתפרים והולכים – אבל כל זה 'איננו שווה להם', משום שהעם עדיין רחוק משלמות רוחנית.

הסכנה בגישה זו, שבאה מתוך אהבת תורה ואהבת ישראל, שיש בה חוסר הכרת הטוב למה שהקב"ה מעניק לנו וכל השפע והטוב שיש בארצנו.

המדרש  (פסיקתא דרב כהנא, פיסקא י"ז) מגנה את הגישה הזו של חוסר סבלנות של עמנו וזה לשונו –

"…אמר הקב"ה תורעמנין בני תורעמנין הם, אדם הראשון עסוק אני עמו לעשות לו עזר, אעשה לו עזר כנגדו (בראשית ב: יח), והוא מתרעם לפני, האישה אשר נתתה עמדי אף יעקב כך עשה לי, אני עסוק עם בנו להמליכו על מצרים, ויוסף הוא השליט על הארץ, והוא מתרעם לפני ואומר, נסתרה דרכי מה' (ישעיה מ: כז). 

אף בניו כך עשו לי במדבר, אני עסוק עמהם לבור להם לחם קל כדרך שהמלכים אוכלים.. והם מתרעמים לפני ואומרים  נפשנו קצה בלחם הקלקל.

אף ציון כך היא עושה לי, אני עסוק עמה להעביר את המלכויות מן העולם, לא כבר העברתי בבל ומדי ויון ועתיד אני להעביר מלכות הרשעה הזאת, והיא מתרעמת לפניי ואומרת עזבני שכחני, ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני (ישעיה מ"ט, י"ד).

הרב קוק בלוח 'ארץ הצבי' בפתגם לחודש אב תרע"ד תולה את הגאולה של עם ישראל, רק כאשר נשמח באותם שביבים מועטים, שנראים כבר בתהליך הגאולה של עם ישראל ורק כאשר תהיה בנו הכרת הטוב למה שהקב"ה נותן לנו, אז יושלם התהליך המלא של גאולת ישראל. כמה רחוק ראה הרב קוק זצ"ל בימים של טרום מדינה וכך כותב הרב זצ"ל –

"גילת עם בשביבי אור ישועה תקומם אשר הרסה בכייה של חינם".

נחתום בסיפור חסידי מתוק ומרגש על האדמו"ר מסדיגורה. בשנת תרצ"ח פלשו הנאצים אל וינה. כחלק מן הגזֵרות כנגד היהודים, הוכרחו כמה רבנים, ובהם אדמו"רים מבית רוז'ין, לטאטא את רחובות העיר. הם נאלצו לכרוע על ברכיהם ולנקות את הרחובות במברשות קטנות. ביניהם היו גם רבי אברהם יעקב פרידמן מסַדיגוּרָה, וגיסו, הרבי מקופשניץ. יהודי וינה התאמצו מאוד למצוא אנשים שיוכלו להחליף את האדמו"רים החשובים במלאכת הניקיון, אולם האדמו"רים סירבו בכל תוקף שיהודי אחר יסבול במקומם. באותם הימים אמר הרבי מסַדיגוּרָה: "איני מצטער על שאני מטאטא רחובות, שהרי גם רחובותיה של וינה הם רחובותיו של הקב"ה, ועליהם להיות נקיים. אבל על כבודו של עם ישראל המחוּלל בין העמים – על כך לבי כואב. באותם הימים נדר נדר, כי אם יזכה לעלות לארץ ישראל – יטאטא את רחובותיה".

וכך עשה – בכל יום השכם בבוקר, בטרם האיר השחר, היה יוצא אל הרחוב ומטאטא את המדרכה שליד ביתו, ברחוב נחמני בתל אביב.
רק לאחר שראה הרבי כי החסידים הבחינו בדבר, הפסיק.

נתפלל לקב"ה בתקופת מאתגרת זו שאנו נמצאים בה, כאשר המגפה מכה בכל העולם כולו ולדאבון לבנו גם בנו, אעפ"כ נהיה מלאים הכרת הטוב על כל מה שיש לנו, נפקח את עינינו ונראה בכל אופן את הזכות הגדולה לעבור את המגפה הזו בביתנו אנו במדינת ישראל ולא כשאנו נמצאים תחת שלטון זר.

ובנחמת ציון וירושלים ובבניין בית המקדש נשמח כולנו במהרה בימינו אמן!

שבת שלום לכל בית הישיבה!