להדפסת דבר התורה – לחץ כאן

מורי ורבי הגאון הרב חיים-יעקב גולדוויכט זצ"ל, ראש ישיבת 'כרם ביבנה' היה רגיל לומר בארבעים ימי התשובה, שנשים לב עד כמה דברים שאינם כה פשוטים הפכו לחלק משגרת ימי התשובה. מורי ורבי ביקש שנשים לב ונחשוב, עד כמה הצליחו הנביאים בדבריהם, עד שכבר עברו אלפי שנים ועדיין תורתם מושרשת  בתוכנו. הם חינכו ולימדו אותנו את התובנה, שיש אפשרות לעשות תשובה ולתקן אפילו חטאים הכי קשים שלכאורה אי אפשר לתקן, וכפי שמנסח זאת בשאלתו   הרמח"ל ב'מסילת ישרים' (פרק ד') –

"איך יתקן האדם את אשר עיוות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות?…".

וכה כותב הרב גולדוויכט בספרו 'אסופת מערכות' (שבת שובה עמ' שכ"ט) –

"אלפיים שנות חינוך על ברכי הנביאים הניבו את פריים, עד שאין לך אדם המסתפק בשורש זה".

אכן, יש כאן חסד אלוקי כפי שכותב הרמח"ל (שם), שאם האדם מתחרט באמת ומצטער בצורה אמיתית ורצינית, הרי העבירה נעקרת ממקומה – וזה חידוש גדול וחסד אלוקי –

"…אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת…שהתשובה תינתן לחוטאים בחסד גמור, שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש – שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו): וסר עונך וחטאתך תכפר, שהעוון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע".

ראש הישיבה התריע על כך, שנראה לנו הדבר כמין תהליך 'אוטומטי', שכאשר מגיעים עשרת ימי התשובה ולאחר 'עבודה קלה' כלשונו אומרים סליחות בהתאם למה שכתוב בספר הסליחות, שומעים קול שופר ותענית יום הכפורים ואז הקב"ה 'מוחל וסולח לעונותינו ולעונות עמו בית ישראל ומעביר אשמותינו בכל שנה ושנה' –  ואין אנו נותנים את הדעת על כך שעיקר התשובה היא כדברי הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ב' הלכה ב') –

"ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד שנאמר יעזוב רשע דרכו וגו', וכן יתנחם על שעבר שנאמר כי אחרי שובי נחמתי, ויעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם שנאמר ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו וגו'…".

והמבחן של התשובה, כפי שכותב שם הרמב"ם (הלכה א') היא, האם מצליח להתמודד ולא לעבור שוב את אותה עבירה בגלל ששב בתשובה –

"אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח…".

בהפטרת השבת נקרא "שובה ישראל עד ה’ אלוקיך כי כשלת בעוונך". מאיר את עינינו הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'מרכז הרב' ומי שהיה הרב הראשי לישראל, שנשים לב למילים 'כי כשלת בעוונך' – 'העוון שלך'!

לצערנו הרב, ישנם לא מעט אנשים שקשה להם לקחת אחריות על הכישלון שלהם ומחפשים אשמים או מחפשים תירוצים מדוע נכשלו, ופעמים אף מנסים לטשטש את חומרת הכישלון ומעבירים מסרים שמה שעשו זה לא נחשב כשלון ואדרבה זה מתבקש וכו'. מצב כזה ותחושות וטענות כאלו מונעים מהם תשובה אמיתית, שהרי הבסיס לתשובה היא הודאה עצמית בכישלון. יש להכיר בכך, שיש מצב שאדם עלול להיכשל ורק כאשר האדם מכיר בכך שטעה ונכשל – יכול מכאן להתחיל תהליך של תיקון ותשובה, אך כל עוד אינו משלים עם העובדה שהוא אכן נכשל, הרי איבד את היסוד החשוב של תהליך התשובה וזה להבין בעובדה שנכשל.

על כך מזהיר גם הראי"ה קוק זצ"ל בספר 'חדריו' (עמוד ק"ג), שעליו להיות נאמן ואמיתי עם עצמו, ושלא ישים ליבו למה שאומרים אחרים על רצונו לשוב בתשובה, וזה לשונו שם –

"לא יעשה אדם את נפשו שקר, אל יכזב את הרגשותיו הפנימיות מתוך סערת הדחיפה של הסכמת הרבים".

והרב זצ"ל דורש זאת אף מעצמו וכך הוא כותב (שם עמוד צ"ו) –

"אני צריך למצוא את אושרי בקרבי פנימה, לא בהסכמת הבריות ולא בשום קריירה איזו שתהיה. כל מה שאכיר יותר את עצמיותי, וכל מה שיותר אתיר לעצמי להיות מקורי ולעמוד על רגלי עצמי בהכרה פנימית… יותר יאיר לי אור ה', ויותר יפותחו כוחותיי להיות לברכה לי ולעולם".

הרב שפירא מביא את דברי יהושע לעכן שמעל בחרם ואומר לו "תן כבוד לה' ". כבוד לה' זו הודאה בכך שטעה והקב"ה הוא הצודק, וזה פירוש נתינת כבוד לה' וזה יסוד התשובה של וידוי, שהאדם מתודה בכך שהוא לא צודק. טוען הרב שפירא, שעל כן מרבים בווידויים ביום הכפורים וזה בעצם נתינת כבוד לה' שאנחנו טעינו, ולכן צריך לחזור על זה חמש פעמים כדי שהדבר יהיה מושרש בתוכנו ובזה אנו נותנים כבוד לה'.

בהמשך לדברים הללו, מסופר על איש אחד מתנועת ההשכלה, שהיה מלומד גדול ובקי בתורה, אך אפיקורוס גדול. תמיד היה מוצא מגרעות בדברי חזַ"ל, ומציע פירושים משלו לדברי התורה. על הלכה זו היה אומר: "לא לכך התכוונה התורה"; ועל הלכה אחרת היה אומר: "כבר השתנו הזמנים והשתנה טבע העולם וראוי לְבַטְלָה"; על דברים אחרים היה אומר: "אין הדברים כפשוטם, אלא משל ומליצה."
נוהג היה להתווכח תמיד עם רבנים ותלמידי חכמים. אלו היו מציעים לפניו את ביאור דברי התורה ועיקרי האמונה על פי המקובל מדורי דורות, אך בצאתו מביתם היה מבזה את דבריהם ואומר ההפך.

כאשר שמע על רבי לוי יצחק מבַּרְדִיטְשׁוֹב, עלה בדעתו לבוא ולהתווכח גם עִמו.
כאשר הגיע אל ר' לוי יצחק, מצא אותו צועד הלוך ושוב בחדרו, כשספר בידו, והוא לומד ממנו בדבקות מופלאה ובהתלהבות עצומה, ומראהו נורא מאוד.
תוך כדי הליכתו היה ר' לוי יצחק אומר לעצמו כך: "ואולי הדבר אמת, כפי שכתוב כאן."
כך הלך ר' לוי יצחק וחזר על משפט זה כמה פעמים, בלי ששם לב אל האיש שנכנס לחדרו. עמד האיש בשתיקה ובפליאה, ולא ידע מה זאת. והנה אימה נפלה עליו, ורעד אחז בו.

לבסוף ניגש אליו ר' לוי יצחק ואמר:

"שמע בני, הרי כבר היית אצל כמה מגדולי ישראל, וכולם הציעו לפניך את עיקרי האמונה המבוארים בתורה בדרך המסורת – האמונה בשכר ועונש ודברים נוספים. אך אלו דיברו לשווא, כי כאשר יצאת מלפניהם ביזית את דבריהם. וכל כך למה? כי אתה רוצה שיראו לך גן עדן וגיהינום כאן, על השולחן. וזאת אי אפשר. ואם כן, מדוע שאנסה גם אני לשכנע אותך בדבריי? הלוא גם אני לא אוכל להראות לך כי אני צודק ואתה טועה. ובכל זאת, שמע נא, בני – אולי האמת היא כמו שכתוב בתורה. ואם נכונים הם הדברים, הרי שאתה בסכנה גדולה. כיצד תימלט?"

נכנסו הדברים אל לבו של האיש והוא נעשה בעל תשובה (זושא).

לסיום, אי אפשר לדבר רק על התשובה על ידי האדם הפרטי, שזוהי תשובה פרטית, וכמי שאמונים על תורתו של הרב קוק זצ"ל, אשר שאב את השקפתו בין השאר מ'מבשר הציונות', רבי יהודה אלקלעי, שהביא לעולם את הרעיון כחמישים שנה לפני הרצל. הרב אלקלעי הקדיש את חייו להתיישבות בארץ ישראל ופעל רבות, אך החידוש הגדול היה בהגותו ובבשורתו לעם ישראל שלמעשה כשהתורה מדברת בסוף ספר דברים על התשובה, היא מתייחסת לשני סוגי 'תשובות' – לתשובה הפרטית ולתשובה הכללית של עם ישראל – וזה יבוא לידי ביטוי בשיבה לארץ ישראל.

בשער ההוצאה הראשונה של ספרו 'פתח כחודו של מחט' נדפסה כותרת המבטאת בצורה חד-משמעית את השקפתו המחודשת, וזה לשונו שם –

“הפותח יד בתשובה, אל ארץ טובה ורחבה, זוהי ביאה, זוהי שיבה, לתת לכם אחריות ותקווה, ארפא משובתם אוהבם נדבה, ולא יוסיפו לדאבה, השיבנו ה’ אליך ונשובה".

וכך ממשיך ואומר הרב אלקלעי (מובא בספרו של הרב עוזי קלכהיים 'מגד ירחים') –

"שתי תשובות הן תשובה פרטית ותשובה כללית. תשובה פרטית רצוני לומר שישובו איש מדרכו הרעה לפי גדרי התשובה אשר גבלו ראשונים הלא הם כתובים בספרי המוסר ולכן נקראת תשובה פרטית שנצרכת בפרטות לכל איש ואיש לפי מעשיו להחיות את נפשו חיי העולם הבא. ותשובה כללית רצוני לומר שישובו כל ישראל לארץ נחלת אבותינו לקבל אלהותו ועול מלכותו…".

או כפי שכותב בצורה קצרה –

"ולכן נראה לי לתרץ כי שתי תשובות הן – תשובה פרטית ותשובה כללית" (פתח כחודה של מחט, שם, עמ’ 323).

על יסוד זה כתב הרב קוק בפתגם לחודש אלול תרע"ב בלוח 'ארץ הצבי' –

"ההכנה לתשובה הכללית היא קול השופר המאסף לכל המחנות".

התשובה הכללית תתקדם ותתבצע אם תשרור אחדות בעם ישראל. ואמנם, השופר בדרך כלל תפקידו לעורר לתשובה, הרי הרב קוק לוקח כאן את השופר בתפקיד יצירת האחדות שהיא תביא לתשובה הכללית של שיבת ציון.

בימי תשובה אלו ובימים שזקוקים אנו ביותר לאחדות, נתפלל ונאזין לקול השופר ונתאחד כולנו במטרה משותפת של בנין ארצנו ובנין מלכות ה' בעולם כולו – "מלוך על כל העולם בכבודך".

גמר חתימה טובה לכל בית הישיבה ולכל עם ישראל!