השבת נתחיל לקרוא אי"ה את ספר 'דברים', החומש החמישי, הקרוי גם 'משנה-תורה'. ספר 'דברים' נקרא אמנם על שם הפרשה הראשונה, אך למעשה מבטא את המהות של הספר כולו, שעוסק בדברי הפרידה של משה ובסיפור דברי הימים של עמנו מראשיתם עד שיצאו ממצרים, דברי מוסר וכיבושים, מידות ודרך ארץ וחשבון נפש וכו'.

מעניין לראות, שכבר בפתיחת החומש על הפסוק "…בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין-פָּארָן וּבֵין-תֹּפֶל, וְלָבָן וַחֲצֵרֹת–וְדִי זָהָב…", אומר לנו רש"י בשם חז"ל, שמשה מזכיר מקומות אלה ברמז לכבודם של ישראל, משום שהם דברי תוכחה.

שואל רבי ברוך הלוי עפשטיין זצ"ל, בעל ספר 'תוספת ברכה', שרואים בהתפעלות בכל החומש שלנו, כיצד משה מסדר את דבריו בחכמה ובטוב-טעם ואומר מה שצריך לומר ולא אומר את מה שלא צריך לומר, הכל בשפה תמה וברורה, ואם כן, קשה מאוד כיצד משה אמר לקב"ה כשהתבקש לצאת לשליחות למצרים "לא איש דברים אנכי כי כבד פה וכבד לשון אנכי"? והרי מחומש דברים רואים, שמשה רבנו היה איש דברים לתפארת?! ולענ"ד, אין מקום לקבל את התשובה, שמשה אמר זאת מתוך ענוה יתרה, שהרי הקב"ה קיבל את טענתו ומינה את אהרון לתפקיד הדובר?

כדי לענות על שאלה זו נקדים בסיפור, שמביא בעל 'תוספת ברכה' בשולי הגיליון שם. מסופר על הגאון ה"נודע ביהודה", רבי יחזקאל לנדאו זצוק"ל, ששימש כרב העיר פראג והנהיג את הקהילה ביד רמה, התקין תקנות רבות ויצר קשרים טובים עם השלטונות, לרבות עם קיסרית אוסטריה, שהעריכה מאוד את חוכמתו ונאמנותו לבית המלוכה. כשגזרו השלטונות גיוס חובה על היהודים ב-1789, עודד את המתגייסים וחיזק את רוחם, וכך גם בזמן מלחמת שבע השנים קראו לו תלמידיו להימלט מפראג, אך הוא לא רצה לעזוב את הקהילה, וערך תפילה מיוחדת עבור בית המלוכה, שבה קרא לנאמנות לקיסרית מריה תרזה. בית המלוכה החזיר לו טובה והיה ביחסים מיוחדים עמו וכמובן הדבר היה לתועלת רבה לקהילה היהודית. כשהלך ה"נודע ביהודה" לבית עולמו, מינו את בנו רבי שמואל כממשיך דרכו כרב הקהילה בפראג. בנה של הקיסרית מריה תרזה, שירש את המלוכה ואף הוא כיבד את רבי יחזקאל לנדאו זצ"ל , הזמין לארמון את רבי שמואל לשיחת היכרות. שאל אותו הקיסר "ההינך חכם כאביך?" ענה לו רבי שמואל "פחות ממנו הרבה". תשובה זו של רבי שמואל התקבלה בפנים חמוצות אצל הקיסר, אך לא השיבו דבר. לאחר זמן, שאלו אותו אנשי החצר, מדוע לא היה מרוצה מתשובת רבי שמואל ואז השיב הקיסר, שתשובתו לא היתה מוצלחת הואיל ובלשונו היה גם ניתן להבין ש"אבא שלי לא היה חכם כל כך גדול ואני עוד פחות מכך" והיה לו לומר "אבי היה גדול ממני הרבה בחכמתו". סיפור הזה סיפר רבי אלעזר פלקלס, בעל שו"ת "תשובה מאהבה" ותלמידו המובהק של רבי יחזקאל לנדאו, ללמד עד כמה נדרשת זהירות רבה בבחינת 'החיים והמוות ביד הלשון' ואינה דומה אמירה שנאמרת בחוג חברים ומשפחה לדברים שנאמרים בפני המלכות.

נחזור לתחילת המאמר ולשאלתנו, כיצד משה אמר "לא איש דברים אנכי". ניתן לומר, שמשה רבנו הבין את גודל האחריות המונחת על כתפיו ודווקא שגדל בארמון המלכות והבין שכדי לדבר עם מלך ובפרט כשדורשים ומבקשים ממנו דבר לטובת העם, הרי לכל מילה יש משמעות ויש צורך בדיפלומטיה נכונה ויותר מכך לדעת מה לא לומר. ומזה חשש משה רבנו באמרו 'לא איש דברים אנכי' ואין כאן רק ענווה רגילה, אלא ענווה שמשמעותה כובד האחריות והכרת עצמך בבחינת 'איזה חכם המכיר את  מקומו'.