עבודת המולך בימינו – לפרשת קדושים

במשך שנים רבות, זוכים אנחנו להיפגש בערבי הורים עם אלה המבקשים לחנך את ילדם בישיבתנו. במפגשים אלה, אנו פורשים ומציעים מגמות לימוד ומסלולים מגוונים הקיימים בישיבה עבור בנם ובאותה נשימה מזהירים ומבהירים,  שבחירת המגמה צריכה להיות בהתאם לכישרונו של הבן ובהתאם לשאיפותיו, וכמובן לקחת בחשבון את אופיו ומזגו של הנער.

אנו נוהגים להתריע בפני ההורים, שלא ינסו להגשים ולממש באמצעות בנם את חלומותיהם-שלהם…בין אם התממשו או לא…אנו נוהגים להדגיש בפני ההורים, שאם לבן יש נפש 'הומאנית' וחשיבה ורגש רוחניים, ואילו להורים חשוב מאוד שהוא יעסוק במתמטיקה ובמחשבים, שזה תחום הרחוק מבנם כרחוק מזרח ממערב, אל להורים להכריח אותו ולא להשקיע כסף רב בשיעורים פרטיים ולו רק כדי שיצליח במבחנים בנושא זה. אין הדבר רק בתחום הלימודי, שהרי אנו מכירים גם הורים, ששאיפת חייהם שילדם יעלה על במה ויופיעה בפני קהל – במוזיקה, בתיאטרון או בתחום הספורט – ההורים לעתים מתעקשים ביותר וגורמים סבל רב לבנם, וחבל!

השבת נקרא (ויקרא כ'), שהתורה מזהירה את האדם באיסור חמור לתת את זרעו למולך ומי שיעשה כך נדון לעונשים כבדים כולל מיתה.

מה בדיוק פירושו של איסור זה של 'נתינת זרעו למולך' בדיוק?

נראה את הכתוב –

"וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:(ב) וְאֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֘ תֹּאמַר֒ אִ֣ישׁ אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל וּמִן־הַגֵּ֣ר הַגָּ֣ר בְּיִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֧ן מִזַּרְע֛וֹ לַמֹּ֖לֶךְ מ֣וֹת יוּמָ֑ת עַ֥ם הָאָ֖רֶץ יִרְגְּמֻ֥הוּ בָאָֽבֶן:(ג) וַאֲנִ֞י אֶתֵּ֤ן אֶת־פָּנַי֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְהִכְרַתִּ֥י אֹת֖וֹ מִקֶּ֣רֶב עַמּ֑וֹ כִּ֤י מִזַּרְעוֹ֙ נָתַ֣ן לַמֹּ֔לֶךְ לְמַ֗עַן טַמֵּא֙ אֶת־מִקְדָּשִׁ֔י וּלְחַלֵּ֖ל אֶת־שֵׁ֥ם קָדְשִֽׁי:(ד) וְאִ֡ם הַעְלֵ֣ם יַעְלִימֽוּ֩ עַ֨ם הָאָ֜רֶץ אֶת־עֵֽינֵיהֶם֙ מִן־הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא בְּתִתּ֥וֹ מִזַּרְע֖וֹ לַמֹּ֑לֶךְ לְבִלְתִּ֖י הָמִ֥ית אֹתֽוֹ:(ה) וְשַׂמְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־פָּנַ֛י בָּאִ֥ישׁ הַה֖וּא וּבְמִשְׁפַּחְתּ֑וֹ וְהִכְרַתִּ֨י אֹת֜וֹ וְאֵ֣ת׀ כָּל־הַזֹּנִ֣ים אַחֲרָ֗יו לִזְנ֛וֹת אַחֲרֵ֥י הַמֹּ֖לֶךְ מִקֶּ֥רֶב עַמָּֽם".

כשאנו בודקים במקומות נוספים בתנ"ך, בהם מופיע נושא העברה למולך, אנו לומדים שיש כאן תופעה חברתית רחבה, שהייתה נפוצה בתקופה העתיקה ואין אלו מקרים של אנשי שוליים.

מקום נוסף שמוזכר בתורה האיסור של העברה למולך, אף הוא בספר ויקרא (י"ח, כ"א) –

"וּמִֽזַּרְעֲךָ֥ לֹא־תִתֵּ֖ן לְהַעֲבִ֣יר לַמֹּ֑לֶךְ וְלֹ֧א תְחַלֵּ֛ל אֶת־שֵׁ֥ם אֱלֹהֶ֖יךָ אֲנִ֥י יְקֹוָֽק".

רש"י במקום מסביר בצורה ברורה ומפורשת את הענין וזה לשונו –

"למלך – עבודה זרה היא ששמה מולך, וזו היא עבודתה, שמוסר בנו לכומרים ועושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש: לא תתן – זו היא מסירתו לכומרים: להעביר למלך – זו (היא) העברת האש".

הרמב"ן במקום דוחה את דברי רש"י וטוען, שהעברה למולך הייתה ממש מסכנת את חיי הקטין, משום שהיו מעבירים אותו באש ממש, בניגוד לרש"י שמפרש שזה רק מעבר בין שתי שורות של אש, אבל לא חלילה לשרוף את הילד, וזה לשונו –

"וכתב רש"י וזו היא עבודתה, שמוסר בנו לכומרים והכומרים עושין שתי מדורות גדולות ומעבירין את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש…וזה אינו נכון…אלא…הוא מעבירו בתוך האש ממש. והזכיר בו הכתוב נתינה והעברה באש, שאינו חייב עד שימסרנו לכומרים והעבירו באש…וכן מה שאמר הרב שמוסרו לכומרים והם מעבירין אותו…ואינו נראה כן מלשונם שם בגמרא, ועוד איך יתחייב הוא מיתה בעבודת אחרים, ולשון הכתוב עצמו מעביר בנו ובתו באש (דברים יח י) כך נדרש שהאב בעצמו מעבירו: ועם כל זה הנראה בעיני מהכרע הפסוקים כי היה הבן למאכולת האש, שהכתוב אומר (יחזקאל כג לז) וגם את בניהן אשר ילדו לי העבירו להם לאכלה, ושם (פסוק לט) נאמר ובשחטם את בניהם לגלוליהם, שהיו מעבירין אותו באש עד שישרף או שימות באש והיא שחיטתו, כי הלשון הזה "העבירו להם" במולך הוא, ואמר בו הכתוב "לאכלה", והזכיר בו שחיטה…".

מקום נוסף בתורה, שמופיע בו דין זה של עבודת המולך, מופיע בספר דברים (י"ח, ט'–י"ב). יש לשים לב, שהאיסור מודגש בהקשר לביאת הארץ, בה נדרשים עם ישראל להתנתק מתרבות הגויים אליה היו חשופים כל הזמן ולהשתחרר מאותן אמונות טפלות שגררו אחריהם מעשים שאינם ראויים –

"כִּ֤י אַתָּה֙ בָּ֣א אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹֽא־תִלְמַ֣ד לַעֲשׂ֔וֹת כְּתוֹעֲבֹ֖ת הַגּוֹיִ֥ם הָהֵֽם:(י) לֹֽא־יִמָּצֵ֣א בְךָ֔ מַעֲבִ֥יר בְּנֽוֹ־וּבִתּ֖וֹ בָּאֵ֑שׁ קֹסֵ֣ם קְסָמִ֔ים מְעוֹנֵ֥ן וּמְנַחֵ֖שׁ וּמְכַשֵּֽׁף:(יא) וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל־הַמֵּתִֽים:(יב) כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת יְקֹוָ֖ק כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה וּבִגְלַל֙ הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔לֶּה יְקֹוָ֣ק אֱלֹהֶ֔יךָ מוֹרִ֥ישׁ אוֹתָ֖ם מִפָּנֶֽיךָ".

פעם נוספת, שמופיע ענין שריפת הבנים, הוא בנביא בספר ירמיהו, שם מופיע איסור העברה למולך בכל עוצמתו החמורה מול מעשיהם של אנשי יהודה.  הנביא טוען, שרק בגלל זה הקב"ה ישבית מהם את שמחת חתן וכלה. הנביא מתייחס להעברת הבנים למולך כשריפת הבנים ממש רחמנא ליצלן, כפי שהבאנו לעיל  בשם הרמב"ן. וזה לשון הנביא (ז', ל"א-ל"ד) –

"וּבָנ֞וּ בָּמ֣וֹת הַתֹּ֗פֶת אֲשֶׁר֙ בְּגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֔ם לִשְׂרֹ֛ף אֶת־בְּנֵיהֶ֥ם וְאֶת־בְּנֹתֵיהֶ֖ם בָּאֵ֑שׁ אֲשֶׁר֙ לֹ֣א צִוִּ֔יתִי וְלֹ֥א עָלְתָ֖ה עַל־לִבִּֽי: (לב) לָכֵ֞ן הִנֵּֽה־יָמִ֤ים בָּאִים֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק וְלֹא־יֵאָמֵ֨ר ע֤וֹד הַתֹּ֙פֶת֙ וְגֵ֣יא בֶן־הִנֹּ֔ם כִּ֖י אִם־גֵּ֣יא הַהֲרֵגָ֑ה וְקָבְר֥וּ בְתֹ֖פֶת מֵאֵ֥ין מָקֽוֹם (לד) וְהִשְׁבַּתִּ֣י מֵעָרֵ֣י יְהוּדָ֗ה וּמֵֽחֻצוֹת֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם ק֤וֹל שָׂשׂוֹן֙ וְק֣וֹל שִׂמְחָ֔ה ק֥וֹל חָתָ֖ן וְק֣וֹל כַּלָּ֑ה כִּ֥י לְחָרְבָּ֖ה תִּהְיֶ֥ה הָאָֽרֶץ".

אמנם, הכתוב עצמו אינו מציין שפעולת שריפת הבנים נקראת 'מולך', אבל כמעט כל הפרשנים – ראשונים כאחרונים – סוברים שזה בדיוק תיאור של העברה למולך   וכך גם רש"י על אתר מפרש ומסביר את מקור השם 'תופת' וכן מסביר את שם המקום 'הנם' וכמו כן מסביר מדוע אצל אברהם שעקד את יצחק זה לא נחשב.

ברם, רש"י מדגיש, שהתהליך לא כלל שריפה ממש של הבנים, אלא מעבר בין לשונות האש. וזה לשונו של רש"י –

" 'במות התופת' – הוא המולך שהיה של נחשת ומסיקין אותו מתחתיו וידיו פשוטות וניסקות ונותנין את הילד על ידיו והוא נכווה ונוהם והכומרים היו מקישין בתופים שלא ישמע האב קול הבן ויכמרו רחמיו, 'תופת' על שם התוף: 'הנם' – על שם נהמת הבן: 'לא צויתי '- במצות שיקריבו בניהם לקרבן ולא דברתי לאחד מן הנביאי' וכשדברתי לאברהם לשחוט את בנו לא עלתה על לבי שישחוט אלא להודיע צדקו".

וכן כתב הרמב"ם כרש"י (הלכות עבודה זרה פרק ו' הלכה ג'), שאין העברה באש ממש –

"הנותן מזרעו למולך…כיצד היו עושים מדליק אש גדולה ולוקח מקצת זרעו ומוסרו לכהניהם עובדי האש ואותן הכהנים נותנין הבן לאביו אחר שנמסר בידן להעבירו באש ברשותו ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש ברשות הכהנים ומעבירו ברגליו מצד זה לצד אחר בתוך השלהבת, לא שהוא שורפו למולך כדרך ששורפין בניהם ובנותיהם לעבודת כוכבים אחרת אלא בהעברה בלבד היתה עבודה זו ששמה מולך, לפיכך העושה עבודה זו לעבודת כוכבים אחרת חוץ ממולך פטור".

פתחנו את מאמרנו בביקורת מסוימת על הורים, הרוצים שבניהם יממשו את שאיפתם, אשר לא תמיד מתאימות לבן שלהם. כמובן יש להדגיש, שהקשר לנושא עבודת המולך הוא רק אסוציאטיבי, וה'מולך' בנמשל שלנו הוא שההורים חושבים על מהלך מסוים שהוא הדבר הכי נכון בעולם לבנם ומעוניינים שבנם יכוון את חייו בהתאם. הדמיון של אותם הורים על 'כרטיס כניסה' לחיים, שיהיה רק לפי מדד העושר והאושר שהם 'חושבים' שהוא-הוא הנכון – זוהי לכאורה עבודה למולך שבדורנו. כמובן שראוי ונכון שלהורים יהיו שאיפות גבוהות עבור ילדם, אך 'לא לדחוף אותם לתוך האש' ואף 'לא להעביר אותם בין מדורות', בבחינת 'חנוך לנער על פי דרכו'.

ולהבדיל אלף אלפי הבדלות…אנו רואים הורים לא מעטים בחברה הערבית, השרים שירי הלל ותשבחות למי שהולך להתאבד רק כדי להרוג כמה שיותר יהודים – וזו ודאי עבודת המולך!

מסופר על רבי מנחם-מנדל מקוצק, שבהיותו נער עזב את בית הוריו ובא אל חצרו של החוזה מלובלין.

נסע אליו אביו וצעק עליו: "כיצד עזבת מנהג אבותיך, ובאת להסתופף בצל החסידים?"

השיב לו בנו: "בתורה כתוב 'זֶה אֵ-לִי וְאַנְוֵהוּ, אֱ-לֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ' (שמות טו, ב). תחילה נאמר 'זֶה אֵ-לִי', ורק אחר כך 'אֱ-לֹהֵי אָבִי'. ומכאן, שצריך שאמצא תחילה את אלוקיי שלי, ולא את האלוקים שקיבלתי מאבותיי."

שנזכה לקדש שם שמים בכל דרכינו ובמעשה ידינו – שבת שלום לכל בית הישיבה!