קרבן העומר ככרטיס הכניסה לארץ ישראל וזכיה בה – לפרשת אמור

לצערנו הרב, מה שנשאר בתודעת הציבור מהאירוע המרגש של הקרבת העומר, שהתרחש בבית המקדש בכל שנה לאחר חג הפסח, זה רק החלק של 'ספירת העומר'. במאמרנו זה נתייחס לקרבן העומר עצמו, שהוא שונה מכל הקרבנות ובעלי החיים שהוקרבו בבית המקדש ושונה מאוד במטרתו ובמגמתו.

קרבן העומר כידוע הובא משעורים, שהוא מאכל בהמה, ביום ט"ז בניסן למחרת חג הפסח, ונחשב כקרבן מנחת ציבור, ורק לאחר הקרבתו הותרה אכילת תבואה חדשה. לאנשים פרטיים היה אסור לקצור כל סוג של תבואה מחמשת מיני דגן לפני שקצרו את מנחת העומר, כפי שנאמר בפרשתנו –

"וַיְדַבֵּ֥ר יְקֹוָ֖ק אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:(י) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם וּקְצַרְתֶּ֖ם אֶת־קְצִירָ֑הּ וַהֲבֵאתֶ֥ם אֶת־עֹ֛מֶר רֵאשִׁ֥ית קְצִירְכֶ֖ם אֶל־הַכֹּהֵֽן:(יא) וְהֵנִ֧יף אֶת־הָעֹ֛מֶר לִפְנֵ֥י יְקֹוָ֖ק לִֽרְצֹנְכֶ֑ם מִֽמָּחֳרַת֙ הַשַּׁבָּ֔ת יְנִיפֶ֖נּוּ הַכֹּהֵֽן …(יד) וְלֶחֶם֩ וְקָלִ֨י וְכַרְמֶ֜ל לֹ֣א תֹֽאכְל֗וּ עַד־עֶ֙צֶם֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה עַ֚ד הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־קָרְבַּ֖ן אֱלֹהֵיכֶ֑ם חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֹשְׁבֹֽתֵיכֶֽם" (כ"ג, ט'– י"ד).

הבאת קרבן העומר לאחר חג הפסח התירה לקצור את השעורים, גם אם זה יצא בשבת, ועל-אף שקצירה היא אחת מאבות מלאכה, עד כדי כך ראו חז"ל את הבאת העומר כמצווה חשובה ויסודית שדוחה שבת ועשו עסק גדול מהקצירה שביצעו שלוחי בית דין.

עלינו לברר מנין נובעת חשיבות מצוה זו ומה יש במצווה זו שמתירה קצירה בשבת?

בתורה עצמה אין הסבר למטרת מצווה זו, ומהפסוקים רואים שהתורה משייכת מצווה זו לכניסה לארץ ומדגישה –

"כִּֽי־תָבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר אֲנִי֙ נֹתֵ֣ן לָכֶ֔ם".

כפי שמופיע במדרשים, למצווה זו כמה סיבות חשובות – האחת היא הכרת הטוב לבורא עולם על כך שאדם ישן בלילה והקב"ה דואג שהתבואה תצמח. וזה לשון המדרש (ויקרא רבה וילנא פרשה כ"ח סימן א') –

"א"ר ינאי בנוהג שבעולם אדם לוקח ליטרא אחת של בשר מן השוק. כמה יגיעות הוא יגע? כמה צער הוא מצטער עד שבישלה והבריות ישנין על מטותיהן והקב"ה משיב רוחות ומעלה עננים ומגדל צמחים ומדשן את הפירות ואין נותנים לו אלא שכר העומר הדא הוא דכתיב 'והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן' ".

רבות כתבנו ודיברנו, שיסודה של היהדות היא בהפנמת הערך של הכרת הטוב. אדם שמביט על המציאות מתמלא כולו בהכרת הטוב לבורא עולם על החסד שמשפיע בבריאה ומחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. אדם שאמון על ערך הכרת הטוב להוריו למשפחתו לחבריו ובימינו על הזכות לחיות במדינה משלנו למרות כל המחלוקות והחסרונות, הרי זכות גדולה נפלה בחלקנו לחיות בתקופה זו של 'אתחלתא דגאולה'. גם מצות הבאת קרבן העומר לאחר חגיגת היציאה מעבדות לחרות וכניסה לארץ ישראל, אין ביטוי יותר מושלם מזה להכרת הטוב, שהתבואה הראשונה מובאת כסמל לבית המקדש כתודה לבורא עולם.

הסיבה השנייה שמופיעה במדרש היא, שהקרבת העומר מהווה ברית בין עם ישראל לקב"ה ובזכות ברית זו, זכו ישראל לרשת את הארץ. וזה לשון המדרש  (ויקרא רבה פרשה כ"ח סימן ד') –

"ומאיזה זכות זכו ישראל לירש הארץ? הוי אומר בזכות מצות העומר דכתיב כי תבואו לפיכך משה מזהיר את ישראל ואומר להם כי תבואו אל הארץ וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר".

מנין לחז"ל שבזכות מצווה זו זכו לרשת את הארץ? – אלא מתוך שהכתוב מדגיש "כי תבואו אל הארץ והבאתם עומר וכו'…".

למדנו מפי מו"ר הגאון הרב חיים יעקב גולדוויכט זצ"ל, ראש ישיבת 'כרם ביבנה', על הקשר בין ברית המילה והבאת קרבן העומר, לכניסה לארץ ישראל. שתי מצוות אלו נקראות 'ברית' ושתיהן מהוות תנאי לירושת הארץ.

בספר יהושע הכתוב מספר לנו, שמיד כשעברו את הירדן ונכנסו לכבוש את ארץ ישראל, קיימו את ברית המילה, כפי שכתוב ביהושע (פרק ה פסוק ג) –

"וַיַּעַשׂ־ל֥וֹ יְהוֹשֻׁ֖עַ חַֽרְב֣וֹת צֻרִ֑ים וַיָּ֙מָל֙ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶל־גִּבְעַ֖ת הָעֲרָלֽוֹת".

המדרש מציין בפנינו, שברית המילה היה התנאי לירושת הארץ, כפי שאומר המדרש בבראשית רבה (פרשת לך לך פרשה מו סימן ט) –

"אם מקיימין בניך את המילה הן נכנסים לארץ ואם לאו אין נכנסים לארץ, …זה הדבר אשר מל יהושע, דבר אמר להם יהושע ומלן, אמר להם מה אתם סבורין שאתם נכנסין לארץ ערלים? כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו' על מנת ואתה את בריתי תשמור…".

חז"ל היו ערים לחשש, שאנשים יחשבו ויתהו – מה זו בסך הכל מצוות העומר? לקחת כמה שבולי שעורים ולהביאם לבית המקדש ולהקריבו? מה כל  כך חשוב כאן?!

דברי חז"ל במדרש מסבירים את העניין ומחברים בין הברית שהקב"ה כרת עם אברהם ומצוות העומר שאף הוא נקרא ברית , וזה לשון המדרש (ויקרא רבה פרשה כח סימן ו) –

"…לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך שע"י מצות העומר זכה אברהם לירש את ארץ כנען הה"ד (בראשית יז) ונתתי לך ולזרעך אחריך ע"מ ואתה את בריתי תשמור ואיזה זה מצות העומר".

נראה לעניות דעתי להסביר, שכפי שברית המילה מייחדת את עם ישראל ולכן יהודי נקרא 'בן ברית', מצוה זו שהופכת את האדם מערל ליהודי היא 'כרטיס הכניסה' לארץ ישראל שאותה הקב"ה ייחד לעם ישראל. ברית המילה היא  תעודת הזהות  והדרכון האישי של כל יהודי ובזה הוא מצהיר שהוא שייך לארץ ישראל.

ברם, זה לבד לא מספיק! החיבור לארץ ישראל ייעשה בשלמות רק כשהאדם היהודי יודע, שכל מה שהוא עושה ופועל בא מכוחו של הקב"ה ואכן הוא נדרש לפעול. אין יותר שליו ומן מהשמים, אלא האדם צריך לדאוג לפרנסתו ולדעת שהצלחתו היא השגחה אלוקית. ומה שמסמל זאת היא הברית עם הקב"ה בהקרבת העומר .

רגילים אנו להביא את דברי רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו 'משך חכמה' על הפסוק "בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות י"ג, ח'), בו הוא מסביר את כוונת התורה שיש לשלב חיים ארציים על פי התורה. על כך מביא משל על שמחת ההורים כשהשיאו את בתם ורוו נחת מהבעל, אך הבינו שכל זמן שלא נדרש למאמץ אין זה מעיד על טיב יחסו לבתם ורק שיצטרך לפרנס את עצמו ללא תמיכתם אז תיבחן אהבתו ויחסו לבתם. כן גם ביחס לארץ ישראל. נראה את דבריו בלשונו –

"על דרך צחות יש לפרש: לאחד שהשיא בתו לעלם בעדי עדיים, בדירה נאה וכל מחסורו עליו. ושמחה אשתו – אם הבת – כי בתה מצאה מנוחה בית אישה. ויאמר לה בעלה, לא כן, כי מה יעשה הבן עתה שיחטא לאשתו?! אימתי אני רואה כי עמלי היה לתועלת ובתי מצאה אוהב נאמן, כי ידאג לפרנסתה ובנפשו יביא לחמה, אז אבין כי כדאי היה עמלי עליו. כי אף כי נצטוו ישראל תיכף בפסח ומצה, אין זה עיקר התכלית אשר ישמרו את מצוות השם יתברך בעוד המה נשואים על כנפי נשרים ומסובבים בעמוד ענן, ואוכלים מן ושותים מי באר. רק כאשר יבואו אל הארץ, ו"בחודש הזה", עת הקציר, תשמור את החג הזה, אז תראה כי כדאי היו הנסים והנפלאות אשר עשיתי בעת הוציאי אותך ממצרים. וזה, "בעבור זה" – שאתה עמל וזורע וקוצר ושומר מצות ה' – "עשה לי ה' בצאתי ממצרים".

הזכות להיכנס לארץ היא, שעם הכניסה אנו מבינים על ידי הקרבת ראשית הקציר, שהכל מה' והשילוב של עשייה והשגחה אלוקית זה יסודה של היהדות ועל כך ובשביל כך יצאנו ממצרים.

ואם נכונים דברינו, שכפי שברית המילה היא תעודת הזהות להיות האדם יהודי, כך מצוות העומר זו ברית עם הקב"ה המעידה על הבנתו של האדם היהודי את עיקר  מצוות היהדות שזה  קידוש החומר,  לפי"ז  נוכל להבין יותר את הסיפור בגמרא על המן בן המדתא האגגי שמצא את מרדכי עוסק במצוות העומר,  שזה היה ביום ששה עשר בניסן, כפי שמפרש רש"י במקום.

על אף היותו בגלות, את הנושא הזה של מצוות העומר רצה מרדכי לחנך את תלמידיו, על המיוחד בנטישת הגלות ועל הצורך והמצווה לחיות בארץ ישראל שלזה יש לחלום ולזה יש לשאוף, וכפי שמספרת הגמרא (מגילה ט"ז.) שהמן מצא את מרדכי כשהתלמידים ישבו לפניו והורה להם הלכות קמיצה. וכשהמן שאל אותו במה עוסקים ענה לו שבזמן שבית המקדש קיים, מי שמנדב מנחה מביא מלוא קומצו של סולת ומתכפר לו. תגובת המן הייתה, שמלוא הקומץ קמח של העם היהודי דוחה את עשרת אלפים ככרות כסף שרצה לתת לאחשוורוש על מנת שיאפשר לי להרוג אותם.

למדנו אם כן, שמצות הקרבת קרבן העומר, על אף שהוא מעשה מועט, חכמים הפכו אותו לטקס מרשים ביותר, משום שהקרבת העומר היא ברית בין הקב"ה לעם ישראל על חיים על פי תורה, של קידוש החומר. וכך מצוות ברית המילה מייחדת את עם ישראל מכל העמים, כאשר מצד אחד עם ישראל מצווה לקיים חיי משפחה ולהביא ילדים לעולם ומצד שני המשפחה והבית הם בקדושה, בניגוד כמובן לנצרות שהקדושה לשיטתם היא פרישה מהחיים הטבעיים.

שנזכה!

שבת שלום לכל בית הישיבה!