שמעון הצדיק – לפרשת ויקרא וחודש ניסן

אחד מחמשת המקרים שמביאים בהם קרבן אשם, כפי שנכתב בפרשתנו, הוא נזיר שנאלץ להפסיק את נזירותו כתוצאה מזה שנחשף למת ועליו לגלח את שערו ולהביא קרבן אשם. נתייחס בכמה שורות ל'אשם נזיר' לכבוד הלימוד בדף היומי.

פרשת נזיר נמצאת בספר במדבר בפרשת נשא (פרק ו') –

"וְכִֽי־יָמ֨וּת מֵ֤ת עָלָיו֙ בְּפֶ֣תַע פִּתְאֹ֔ם וְטִמֵּ֖א רֹ֣אשׁ נִזְר֑וֹ וְגִלַּ֤ח רֹאשׁוֹ֙ בְּי֣וֹם טָהֳרָת֔וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יְגַלְּחֶֽנּוּ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁמִינִ֗י יָבִא֙ שְׁתֵּ֣י תֹרִ֔ים א֥וֹ שְׁנֵ֖י בְּנֵ֣י יוֹנָ֑ה אֶל־הַכֹּהֵ֔ן אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: וְעָשָׂ֣ה הַכֹּהֵ֗ן אֶחָ֤ד לְחַטָּאת֙ וְאֶחָ֣ד לְעֹלָ֔ה וְכִפֶּ֣ר עָלָ֔יו מֵאֲשֶׁ֥ר חָטָ֖א עַל־הַנָּ֑פֶשׁ וְקִדַּ֥שׁ אֶת־רֹאשׁ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא:  וְהִזִּ֤יר לַֽיקֹוָק֙ אֶת־יְמֵ֣י נִזְר֔וֹ וְהֵבִ֛יא כֶּ֥בֶשׂ בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְאָשָׁ֑ם וְהַיָּמִ֤ים הָרִאשֹׁנִים֙ יִפְּל֔וּ כִּ֥י טָמֵ֖א נִזְרֽוֹ…".

אחת הדמויות המרתקות בתקופת בית שני הוא שמעון הצדיק, שהיה כהן גדול ושימש בכהונה ארבעים שנה. זהותו, לפי המסורת בחז"ל, היא כבנו של חוניו בן יַדּוּעַ, עליו נאמר במשנה שהיה משיירי כנסת הגדולה ורבו של אנטיגנוס איש סוכו. אחד הסיפורים הידועים הנקשרים בשמו של שמעון הצדיק הוא אירוע שקרה לו עם נזיר אחד מהדרום, שגרם לו לשנות ממנהגו שלא לאכול מקרבן אשם, כפי המובא במסכת נדרים (ט':) –

"אמר (רבי) שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד; פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: איש… כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'."

קרבן אשם נחשב כקדש קדשים ורק הכהן אוכלו ולא הבעלים, ושמעון הצדיק שהיה כהן גדול וכשמו כן הוא, היה צדיק יסוד עולם, כפי שנספר מקצת שבחו להלן. מרוב צדקותו נזהר שמעון הצדיק שלא לאכול קרבנות אשם של נזיר מחשש  שמא הנזיר התחרט במהלך ימי נזירותו בגלל ההגבלות והקושי הכרוך בכך, ובשל כך הקרבן שמביא בסוף ימי נזירותו אינו קרבן רצוי – ולכן שמעון הצדיק נזהר בצורה קיצונית שלא לאכול משום קרבן נזיר ורק במקרה שהובא לעיל אכל לראשונה אשם נזיר.

נמצאים אנו לפני חג הפסח ומדי שנה אנו קוראים ושרים בהגדה של פסח את אחד הקטעים המרגשים ביותר, כהמשך למה שאנו אומרים – "ברוך שומר הבטחתו לישראל" – והבטחה הזו היא שעמדה לאבותינו –

"והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם".

באלפי שנות היסטוריה למדנו וראינו, שדרכים רבות לבורא עולם לפעול למען עם ישראל. בניסים ונפלאות הציל הקב"ה את עמנו, למרות שלפעמים זה היה תוך צער ואובדן, אבל בסופו של דבר עם ישראל חי וקיים וחזר בעצמה לארץ ישראל. אחת מהדרכים שהקב"ה משתמש להצלת עם ישראל בגלות בכל דור ודור הוא לשלוח נשמות גדולות, שהם מאורי הדור וצדיקי אמת, והם בתורתם ובקדושתם מצילים את עם-ישראל, מעצם לימוד התורה שלהם והנהגת הצידקות שלהם.

אחד מהם היה שמעון הצדיק שהזכרנו זה עתה, כפי המסופר בחז"ל על כך ששמעון הצדיק קיבל את פניו של אלכסנדר מוקדון בבואו לארץ ישראל. קבלת הפנים הייתה כדי לשנות את שאיפתם של הכותים להחריב את בית המקדש. בדרך נס הצליח שמעון הצדיק לבטל גזירה זאת ולזכר מאורע זה ציינו חכמים את 'יום הר גריזים'.

מה  היה הנס? על כך מספרת הגמרא במסכת יומא (ס"ט.) –

"בעשרים וחמשה [בטבת] יום הר גרזים [הוא], דלא למספד. יום שבקשו כותיים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו ונתנו להם. באו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן, וכל הלילה הללו הולכים מצד זה והללו הולכים מצד זה עד שעלה עמוד השחר. כיון שעלה עמוד השחר אמר להם: מי הללו? אמרו לו: יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה, ופגעו זה בזה. כיון שראה לשמעון הצדיק, ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה? אמר להם: דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי. – אמר להם: למה באתם? – אמרו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב יתעוך גויים להחריבו? – אמר להם: מי הללו? – אמרו לו: כותיים הללו שעומדים לפניך. – אמר להם: הרי הם מסורים בידיכם. מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים חרשוהו, וזרעוהו כרשינין. כדרך שבקשו לעשות לבית אלהינו. ואותו היום עשאוהו יום טוב".

כהמשך לאירוע ההצלה הזה, נכתב במדרש ר' דוד הנגיד, שהיה נכדו של הרמב"ם ובנו של רבי אברהם בן הרמב"ם (בספר מדרשים זה נהגו לקרוא בשבתות לאחר מנחה, וספר זה נכתב במקורו בערבית), שם מסופר שאלכסנדר מוקדון ביקש שפסל בדמותו ישכון ויחלל את בית המקדש. בקשה זו גרמה ללחץ כבד על היהודים, ביודעם שסירוב לאדם כמוהו מסוכנת ביותר. וגם כאן עמדה זכותו של שמעון הצדיק, שהסביר לו שעל פי התורה יש איסור לעשות פסל וכל תמונה, ובמקום זאת הבטיח לו הבטחה שלא יכול היה לסרב לה בכך שכל הילדים שייוולדו לכוהנים בעם ישראל באותה שנה ייקראו כשמו בשם אלכסנדר. ואכן כך היה, וזהו מקור השם עד היום, שבו נקראים יהודים רבים בהם גם גדולי ישראל ואדמו"רי אלכסנדר.

כידוע, לצערנו הרב אנו שומעים בחדשות על אירועים אלימים והתנכלויות של ערבים לתושבים היהודים בשכונת 'שמעון הצדיק', המכונה ע"י הערבים "שייח ג'ראח". רבים מתושבי מדינת ישראל לא יודעים את ההיסטוריה של המקום, שעל פי המסורת, שמעון הצדיק קבור באותה שכונה.

העדות הידועה הראשונה למסורת בדבר קבורתו נמסרה בשנת 1235 בידי רבי יעקב השליח, אשר כתב –

"…וסמוך לירושלים מערת שמעון הצדיק ותלמידו. שמואל בן דוד".

הקבר היה שייך לערבי מקומי, אשר גבה דמי כניסה עבור הכניסה והתפילה במערה, עד שבשנת 1876 רכש ה'ראשון-לציון' הרב אברהם אשכנזי את האדמה מבעליה הערבים. בתוך מערת הקבר היה בור, שלדעת רבנים שימש כמקווה טהרה עבור אשתו. בשנת 1890 הוקמה השכונה, מתוך מטרה להיות סמוך למקום קבורתו של שמעון הצדיק וערב מלחמת העצמאות פקדו הבריטים על תושבי השכונה לעזוב.

כיום מתגוררים שם כמאתיים יהודים וזאת לאחר מאבקים משפטיים להוכיח שהבתים שייכים ליהודים שגרו שם בעבר. נוהגים לערוך הילולה בקבר שמעון הצדיק, ביום פטירתו המשוער בכ"ט בתשרי וכן בל"ג בעומר.

למקום קבורתו של שמעון הצדיק נודעה חשיבות וקדושה בקרב יהודי ירושלים. במערה נר תמיד הודלק במערה, ובחצר שמחוץ למערה נערכו חתונותיהם של בני ירושלים אשר מסיבות שונות לא היו יכולים להינשא בתוך העיר. בתקופה בה הנסיעה למירון הייתה קשה או בלתי אפשרית, החלו נערכים בחצר המערה מידי בל"ג בעומר, הילולה לכבוד התנא רבי שמעון בר יוחאי וכמו גם טקסי חאלקה.

נהנים אנו לקרוא שוב את אותם פסוקים נצחיים שבהגדה של פסח: "ברוך שומר הבטחתו לישראל".

ומהי ההבטחה? – "שהקדוש ברוך חישב את הקץ לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו בברית בן הבתרים וכו' ".

מלמד אותנו מחבר ההגדה, שהברית הזו לא הייתה רק ליוצאי מצרים, אלא  ההבטחה בברית בין הבתרים  היא  נצחית. לכן  מיד  כתוב   בהגדה:  "והיא [ההבטחה בברית בן הבתרים] שעמדה לאבותינו ולנו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".

וכפי שמופיע במדרש בבראשית רבה פרשה מ"ד על הפסוק: "וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי", וגם – הכוונה לשאר מלכויות, לשאר גלויות .

ומנין לנו שההבטחה איננה רק ליוצאי מצרים, שמבטיחה להם את הכניסה לארץ ישראל? על כך אומר רבינו תם בתוס' [מסכת שבת דף נ"ה.] על דברי שמואל שאומר: תמה זכות אבות.  "אבל ברית אבות לא תמה דהא כתיב וזכרתי את בריתי יעקב וכו' אף לאחר הגלות ואנן אין אנו מזכירין זכות אבות בתפילה אלא ברית אבות ." 
מה ההבדל בין "זכות אבות" "לברית אבות"?

מסביר מורי ורבי ראש ישיבת כרם ביבנה הגאון הרב גולדויכט זצ"ל, שההבדל הוא, שזכות היא כמין אשראי שאתה עלול לנצל אותו ועלול להסתיים, במובן זה החטאים בזבזו את כל האשראי, אבל ברית אבות אינה תלויה בזכויות שיש לעם ישראל, אלא זו שבועה נצחית  שאיננה תמה. בכל מצב אפילו הקשה ביותר עלינו לדעת שעם ישראל חי וקיים לנצח, גם כאשר ספגנו וסופגים מכה  כואבת אנו יודעים שכלל ישראל ישרוד והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

בימים אלו כאשר לצערנו הרב יש מאבק על אופיה ודמותה של המדינה ראוי להזכיר לכולנו, שהדיבורים על חלילה חורבן הבית ומלחמת אחים הם בעצמם סכנה. למדנו כאן על כך שהקב"ה שומר הבטחתו ולא יטוש עמו וכל אחד מאתנו צריך לפעול למען אחדות ישראל להגברת הידע התורני וההיסטורי של עם ישראל ונאמר בלא היסוס שאין מקום לשום דיבור על סרבנות בצה"ל ולנסות לפגוע בביטחון ישראל או בכלכלת ישראל זה דבר שהוא חמור מאוד ועל זה צריך למחות.

שנזכה בע"ה לשבת ליד שולחן הסדר באהבה ואחווה ושלום ורעות.

שבת שלום וחודש טוב לכל בית הישיבה!