גם הרש"ר הירש מתייחס בפרשתנו לקשר בין קדושה ליראת ההורים ונביא את לשונו הזהב – "…יראת אם ואב היא הצעד הראשון לקדושה. אין זו יראה מפני ההורים; שהיה עולה על הדעת, שנחוש בה רק במעמד ההורים. אלא זו יראה את ההורים: עלינו לשוות את אישיותם לנגדנו תמיד ולזכור את רצונם המחייב אותנו…כאן, בפרשת הקדושה…ביטול רצון הבן מפני רצון הוריו הוא ההכשרה הראשונה לשליטה עצמית; היא תוציא את הצעיר משיעבוד חיי היצר ותשליט אותו על יצרי רצונו; היא תשחרר את הכוחות האלוהיים שבאדם ותביא אותו לידי חירות מוסרית; והן זו כל עצמה של תכונת הקדושה".

לאחרונה, זכינו לפקוד את ציונו של בעל ה'פלא-יועץ', רבי אליעזר פאפו, שהיה רבה של סילסטרה בבולגריה לפני למעלה ממאתיים שנה וראוי להביא מקצת מדבריו החשובים בנוגע לאחריות האב על הכבוד שבנו יעניק לו וכן הערה רלוונטית גם לימינו, ש'הכסף לא יענה את הכל'… – "וראיתי בני עליה והנם מועטים, שיהא להם מורא מאב ואם, אם לא כשהם [עדיין]  יראים [בהיותם קטנים], אבל כשהם גדולים, פורקים עול". לדבריו יש לשים לב להנהגת הילדים לא רק שהם קטנים אלא אף שהם גדולים. פעמים לא מעטות אני שומע הורים, המתרצים את הימנעותם מחינוך בנם הגדול בטענה שהוא כבר גדול ויש לו דעה משלו וכו'. דרך זו הינה טעות נפוצה בחינוך הילדים. ודאי שיש להורים להביע את דעתם ואת השקפת עולמם, גם שהילד נהפך לנער וגם כשהוא בוגר, אך כמובן שיש להתייחס אליו בכבוד ולדבר אליו בצורה מכובדת בלא כפיה, אבל לתת לילד לעשות מה שהוא רוצה בלי השמעת דעת ההורים אינו ראוי וטוב לנהוג כן. וכך שמעתי מפי רבי ומורי ראש ישיבת 'כרם-ביבנה', הגאון הרב גולדוויכט זצ"ל שיש לנהוג בחינוך הילדים כפי שנוהגים עם עץ השדה, כשהוא שתיל נוהגים בו ברכות ובעדינות וכנעשה עץ לא מפקירים אותו, אלא גוזמים אותו, מקצצים לפעמים חלק מענפיו, משקים אותו ולא אומרים הרי השתיל נהפך כבר לעץ שיסתדר בעצמו . וממשיך ה'פלא יועץ' בפניה לבנים –  "…כמה מעות אדם מפזר לעשות מצות פתיחת ההיכל, או להיות סנדק וכדומה אף דליכא לא מצוה דאוריתא ולא מצוה דרבנן…כששומע בקול אביו ובקול אמו מקיים מצוה רבה דאורייתא".

בימים אלו, בהם אנו מציינים את השואה והגבורה מחד ואת חג העצמאות מאידך, הרי מימד הקדושה מקבל גם זווית נוספת. עצם הגדרתו של היהודי כ'יהודי' הינה אמירה, שיש לנו כאן דמות קדושה, שהיא הגורם לכך שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו. הרבה הסברים יש בכל דור לשנאת העם היהודי, בין בתקופת השואה ובין במלחמות ישראל. מה שמפריע לאומות העולם היא הייחודיות והקדושה שאופפת כל יהודי באשר הוא יהודי.

ראוי להביא את הדברים ככתבם כפי שכתב ד"ר עזריאל קרליבך, העורך הראשון של מעריב, בעיצומה של השואה בשנת תש"ב [1942]:

"יש דבר מר מזה והוא הרעיון מי הורשה להרים יד על קדושי עליון אלה?…הרוגים אלו, לא במיתתם קדושים נהיו, אלא בחייהם קדושים היו. עיירות אלו שנחרבו, עמדו על רמה מוסרית ששום עם הנתון בתנאים אלו לא היה מגיע אליה ולא הגיע. אם על מאזני הצדק יונחו, יעלה משקלו של בית מדרש עזוב ועלוב אחד על כל הטירות והארמונות המפוארים שבעולם. אם לפי יחוס המוסר ימדדו, יגדל יחסו של קטן הרבנים בעיירה הנידחת על יחס המוסר של שושלות כל האצילים האדירים…אין בין קדושי האומות המגיעים לקרסוליו של רבי לוי יצחק בברדיטשב ואין בכל ספרותם העממית אף דמות דמיון הזכאית ליצוק מים על בונצ'ה שוויג (=של 'שלום עליכם')…".

נתפלל מעומק לבנו להצלחת חינוך הבנים, כך שנהווה עבורם את המקפצה לקדושה, נעשה הכל לשמש דוגמא לבנים למען יזכו לקיים את מצוות כבוד הורים ומוראם ועל ידי זה יזכו לשפע של קדושה והצלחה.

מאמר זה יופיע אי"ה בעתון מצב הרוח השבת בצורה מקוצרת ביותר וכאן מופיע בהרחבה