פעם אחת ראה העורב את היונה, ההולכת לה מעדנות, והליכתה יפה יותר מכל העופות. מצאה חן בעיניו הליכתה של היונה, ואמר בלבו: "אהיה גם אני כמותה". ניסה העורב לחקות את הליכתה של היונה, אך לא רק שלא הצליח ללמוד את הליכתה, אלא אף שבר כמה מעצמותיו. החלו העופות האחרים ללעוג ולצחוק על הליכתו של  העורב. התבייש העורב מאוד ואמר: "אחזור להליכתי הראשונה". דא עקא, כשניסה לחזור להליכתו הקודמת כעורב, התברר לו שאין הדבר כה פשוט ולמרות כל מאמציו לא היה מסוגל ללכת כדרכו, מכיוון שהעורב הנכבד שכח כיצד  התהלך בעבר. התוצאה הייתה, שהליכתו נראתה משונה מאוד כמין ריקוד מוזר, לא של עורב ולא של יונה.

משל זה מובא 'באלפא ביתא של בן סירא' [אציין שחכמי-ישראל נחלקו כיצד להתייחס לבן סירא ולכתביו, שנדפסו לראשונה בקושטא בשנת 1519 ונכתבו כ-600 שנה קודם לכן. גדול המתנגדים אליו היה הרמב"ם שכתב "שאין בהם חכמה… "]. הנמשל הוא, שכדאי לכל אדם להיות מרוצה ממה שיש לו וממי שהוא ולא יביט למה שיש לאחר, כי בסוף ייצא 'קרח מכאן ומכאן'.

העורב הוא אחד מהעופות המוכרים לנו גם מהתנ"ך וגם מהמציאות, האסורים לאכילה ומוזכר בפרשתנו ברשימת העופות שנאסרו. ידוע, שמכל העופות יש לעורב יכולת למידה לא רעה ואף חלק מהחוקרים מייחסים לו יכולת שימוש בכלים, אך הוא אינו בוחל בשום מאכל ואף ידוע כמי שמתאכזר לאחרים ואפילו לבניו. האם בגלל אכזריותו נאסר באכילה, או שמא בגלל תכונות אחרות שמייחסים לו כגון הקנאה שבו ועוד ?…

גם הנשר מוכר לנו מהתורה ומהמציאות של החיים והוא מוזכר ראשונה ברשימת העופות הטמאים וזה לדעת רבי יעקב בן הרא"ש 'בעל הטורים':

"פתח בנשר שהוא מלך בעופות" (חגיגה י"ג:) והוא נקרא כך, משום "שנושר נוצתו והיינו דכתיב (תהלים ק"ג ה') 'תתחדש כנשר נעורייכי'…". או משום  "שמביט מרחוק נקרא נשר, מגזרת אשורנו" (חזקוני ויקרא פרשת שמיני י"א, י"ג).

אחד הנושאים החשובים המופיע בפרשתנו עוסק בנושא סוגי בעלי החיים המותרים באכילה מול אלה שאסרה אותם התורה. חשוב לומר, שלמרות שעניין 'מאכלות אסורות' היא אחת המגבלות המשמעותיות בהתנהלות היומיומית של היהודי, עם-ישראל קיבל זאת בדממה ובהסכמה, על-אף האתגר הגדול שמציבה לנו התורה בנושא. רש"י מביא זאת בשם מדרש תנחומא:

"את כולם השווה להיות שלוחים בדיבור זה, לפי שהושוו בדמימה וקבלו עליהם גזירת המקום באהבה" (רש"י פרק י"א, פסוק ב').

אדם מן השורה, שאיננו זואולוג או העוסק בבעלי חיים, רשימת העופות האסורים באכילההמופיעה בפרשתנו איננה אומרת לו דבר. את רוב העופות איננו מכירים גם כיום, אחרי הזיהוי שפרשנים רבים מנסים לתת וביניהם כמובן רש"י [באמת מרשים ביותר כיצד רש"י וראשונים נוספים , שלא למדו זואולוגיה, הגדירו כל אחד מבעלי החיים שהוזכרו בפרשתנו].

אמנם, אין אנו יודעים מה הסיבה שהתורה אסרה או התירה אכילת עופות מסוימים, ובתורה עצמה אין סימנים וכללים לאסור ולהתיר עופות, לעומת החיות והבהמות שלהן נתנה התורה כללים וסימנים להכשיר ולטמא.

"זֹאת הַֽחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל־הָאָֽרֶץ כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵֽלו, אַךְ אֶת־זֶה לֹא תֹֽאכְלוּ מִֽמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶֽת־הַגָּמָל כִּֽי־מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶֽם".

מעבר לכך, שהתורה קבעה בחיות, בבהמות ובדגי-הים כללים ברורים, חז"ל מדגישים שאעפ"כ משה הראה להם במפורש כל חיה וכל בהמה המותרת ואסורה ועל אחת כמה וכמה בעופות, שבוודאי היה צורך להראות להם בפועל, הואיל ולא ניתנו כללים בתורה לעופות הכשרים והאסורים. חז"ל דייקו זאת מהמילים בפסוק "זאת הַֽחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ –מלמד שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל, זאת תאכלו וזאת לא תאכלו" (רש"י י"א, ב').

גדולי הראשונים והאחרונים נתנו טעמים כאלה ואחרים להבין את  הרשימה האסורהבעופות ונזכיר חלק קטן מתוך עשרים וארבעת העופות הטמאים שנמצאים ברשימה.

"וְאֶת־אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן־הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת־הַנֶּשֶׁר וְאֶת־הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּֽה:(יד) וְאֶת־הַדָּאָה וְאֶת־הָאַיָּה לְמִינָֽהּ:(טו) אֵת כָּל־עֹרֵב לְמִינֽוֹ".

הרמב"ן מדגיש, שרק הרשימה המופיעה בתורה היא אסורה ומה שלא נאסר במפורש מותר. ומביא הרמב"ן בשם רבותינו סימנים בעופות ונעיין בדבריו:

"ורבותינו למדו סימנים בעופות (חולין נט א)…והסימן הגדול בעופות היא הדריסה, שכל עוף הדורס לעולם טמא, כי התורה הרחיקתהו מפני שדמו מחומם לאכזריותו,,,, ונותן אכזריות בלב...והנה כל עוף שידרוס נדע שהוא מאלו הנזכרים. ואם בידוע שאינו דורס ודאי מותר, שאין בכל האסורים עוף שאינו דורס זולתי אחד והוא פרס או עזניה, ולא חשו לו חכמים מפני שאינו מצוי בישוב (חולין ס"ב א') אלא במדברות הוא שוכן תמיד. ואולי מפני שהוא שוכן בחרבות דמו נשרף ורע כדורסין ואסרתו תורה עמהם".

לדעת הרמב"ן ועמו ראשונים רבים הטוענים, שברשימת העופות מופיעים עופות דורסים וטבעם אכזרי ועל כן התורה לא מאפשרת אכילתם, משום שיש השפעה על סוג המזון שאנו אוכלים ומשפיעים על הנפש.

לפני שנים רבות, כששהיתי בשליחות חינוכית מטעם ההסתדרות הציונית בעיר מונטרה בשוויץ, התארח בביתי שליח של משרד החוץ, שסיפר שמאוד נהנה רחמנא-ליצלן בשהותו בגרמניה מאכילת בשרים שהתורה אוסרת ובמיוחד נהנה מכך שלא מוציאים את הדם על ידי ההכשרה במלח. אמרתי לו, שאינני מתווכח אתו על הטעם, כי התורה לא אסרה את אכילתם משום שאינם טעימים.  כיהודי אני מאמין שאחת הסיבות למה שעוללו לנו הגרמנים וכן עמים רבים בהיסטוריה היהודית זו האכזריות שטבועה בהם באכילתם של העופות הדורסים ודם בהמות חיות ועופות. לזכותו של אותו שליח ייאמר, שכאשר שמע את תשובתי אמר: "שמע! לראשונה אני שומע שיש הגיון בהלכה הזו …". אינני יודע אם הפסיק לצרוך את בשר הטומאה…רח"ל.

מכאן עובר הרמב"ן להתייחס לעופות:

"ועוד מנו חכמים בסימנין, שאם נמצא עוף שיש לו אצבע יתרה [מעל שאר האצבעות],וזפק (נקלף) (=איבר פנימי דמוי צינור המשמש לאיחסון מזון לפני עיכולו], וניתן לקלף את כיס  הקורקבן שלו שנקלף [ללא סכין], בידוע שטהור הוא, כי ידוע להם שאינו דורס. אבל כשיש בו שני סימנין מן השלשה הנזכרים נאסור אותו, כי העורב יש בו אצבע יתרה וקורקבן נקלף ואנו חוששין לו ולמיניו שהם כולם בעלי שני סימנין. ואין צריך לומר שאם לא היה לו אלא סימן אחד מן השלשה האלו הנזכרים שנאסור אותו, כי שאר העופות האסורין כולן כך הם בסימן אחד, בלתי הנשר שאין בו אחד מכל אלו השלשה. וענין הדריסה הוא הצד ציד, שירדוף העופות ויתפשם חיים וידרסם בידיו ויאכל אותם כאשר יעשה הנץ הגס…והנה טעם האיסור בעופות, מפני אכזריות תולדותם, והבהמות יתכן שיהיו כן, מפני שאין בבעלי הגרה והפרסה השסועה דורס, והשאר כולם יטרופו"(רמב"ן פרק י"א פסוק י"ג).

יש לציין, שלעופות טמאים יש גם שלושה סימנים: הם א.דורסים את קורבנותיהם באכזריות ב.כאשר זורקים לעברם אוכל, הם תופסים אותו בעודו באוויר (בשונה מהעופות הטהורים שמניחים אותו על הקרקע ורק אז אוכלים ממנו) ג. כשמותחים לפניהם חוט, העופות הטמאים יחלקו את אצבעותיהם בשווה בשני צידי החוט.

בסופו של דבר, הקביעה האם עוף כשר או לא מתבססת אך ורק על מסורת העוברת מדור לדור. בימינו המסורת מוגבלת למספר מצומצם מאוד של עופות, ולכן המבחר המוצע לציבור הוא יחסית נחשב קטן.

גם רבנו בחיי הולך בדרכו של הרמב"ן וזה לשונו:

"ועוד יש לתת טעם באיסור העופות, כי לפי שהקב"ה בוחר הטוב ואוהב השפלות וכל שאר המידות הטובות, ושונא האכזריות וכל שאר המידות הרעות, לכך בחר בקרבנו בבריות השפלות והתמות".

רבנו בחיי נותן טעם נוסף, בו אנו לומדים ממה שהקב"ה בחר להביא לו כקרבן וזה לשונו:

"…ומאותן שהוא יתעלה בחר בהן לקרבן צווה את ישראל שיהיה מאכלם מהן, וכשם שהוא יתברך מרחיק העופות הטמאים לצורך קרבן כן מרחיק אותם לצורך מאכלם של ישראל, וכל זה ללמדנו שהוא יתעלה שונא מדת הרע והאכזריות, ואוהב מדת הטוב והשפלות והתמות…".

הסיבה שהתורה פרטה את העופות הטמאים ולא את הכשרים, משום שלא כפי שנדמה בתחילה שהכל אסור, אלא להיפך! רשימת הטמאים קצרה והכשרים גדולה יותר, לכן התורה פרטה את הרשימה הקצרה ביותר וכה מסב את תשומת לבנו רבנו בחיי על פי חז"ל:

"…ולימדך שהעופות הטהורים מרובין על הטמאים, וכן הזכירו רז"ל: (חולין ס"ג ב') לפיכך פרט לך הכתוב בטמאים, מכאן אמרו לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה…ועל זה אמר הכתוב: (ויקרא כ', כ"ה) "והבדלתם בין הבהמה הטהורה לטמאה ובין העוף הטמא לטהור", הקדים בבהמה הטהורה לטמאה, ובעוף הקדים הטמא לטהור, כלומר תבררו הבהמה הטהורה מן הטמאה, וזה יורה כי הבהמות הטמאות יותר מן הטהורות, ותבררו העוף הטמא מן הטהור, וזה יורה כי העופות הטהורים מרובים מן הטמאים..".[על פי הגמרא בחולין סג:]

אבל בל נטעה! סביר להניח שעופות רבים לא היו מצויים בארץ ישראל, וכשהיהודים גלו למקומות אחרים וגילו זנים חדשים של עופות הם נמנעו מאכילתם, כיוון שהם לא ידעו לזהות אותם כעופות טמאים או לא. אפילו השמות המקובלים כיום בעברית לעופות הם שמות מודרניים בלבד, כך שיתכן והם כלל לא העופות המוזכרים בתורה .

ולמרות שרשימת העופות הטמאים נראית די קצרה, בל נשכח שהיא כוללת זנים שלמים של עופות –

"מאה עופות טמאין יש במזרח, וכולן [מסווגים כ]מין איה!" – אמר האמורא איסי בן יהודה.[ חולין סג:]

העוף אי-ה המוזכר לעיל מביא אותנו להעלות רעיון נפלא, שאמר רבי מאיר שפירא זצ"ל ראש ישיבת חכמי לובלין ומייסד רעיון 'הדף היומי'. הגמרא (חולין דף ס"ג:) אומרת:

"אי-ה – תנא: עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל…מאי שנא הכא, דכתיב 'דאה' ומאי שנא התם דלא כתיב 'דאה'? אלא לאו ש"מ: 'דאה' ו'ראה' ו'איה' – אחת היא".

מהגמרא משמע, שהעוף שנקרא 'ראה'/'דאה'/'איה' הוא אותו עוף. ומדוע נקרא 'ראה'? – שרואה למרחוק. ולכאורה מה הבעיה בתכונה פנטסטית זו? – אלא שהוא עצמו יושב בבבל, בארץ טומאת העמים, אבל את ה'טומאה' מוצא דווקא בארץ-הקודש…וכי חסר טומאה במקום הימצאותו בארץ העמים?! – עוף כזה הוא טמא!!  גם אצל בני-האדם, יש כאלה המחפשים חסרונות דווקא במקום שיש בו קדושה בארץ ישראל.

על פי זה, מסביר הרב שפירא את הפסוק בזכריה (ג', ב'):

"וַיֹּאמֶר יְקוָק אֶל־הַשָּׂטָן יִגְעַר יְקֹוָק בְּךָ הַשּׂטָן וְיִגְעַר יְקֹוָק בְּךָ הַבֹּוחֵר בִּירֽוּשָׁלִָם הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵֽשׁ".

אנו מוצאים שתי גערות של הקב"ה. שואל רבי מאיר שפירא – "ולכאורה שתי גערות הללו למה? ועונה שאנו מוצאים סוג של נרגן, ה'מקטר' על כל דבר, אינו מבדיל בין קודש לחול. אבל גרוע ממנו מי שמעביר ביקורת דווקא על דברים שבקדושה. אותם הוא בודק בזכוכית מגדלת וכל החסרונות הוא מוצא דווקא שם. לסוג כזה של רוע צריך שתי גערות. ונקרא זאת בלשונו של הרב (כפי שנכתב בספרו 'נצוצי אור המאיר' על פרשת שמיני ):

"…אבל יש שטן, המקטרג על כל דבר שלא מוצא חן בעיניו ואינו מבדיל בקטרוגו בין קודש לחול. לזה תספיק גערה אחת. אולם, ישנו עוד טיפוס של שטן, הבוחר לקטרג ולהשטין דווקא על ירושלים עיר הקודש חמדת לבבנו. כל מקום אחר כולו נאה וכולו יאה ורק בירושלים הוא מוצא מומים וחסרונות. לשטן כזה לא די בגערה אחת מהצורך לגעור בו פעמיים".

לצערנו, תופעה זו לא נעלמה מן העולם וגם היום יש אנשים שמחפשים חסרונות דווקא בדברים שקשורים לקדושה ומגדילים ומעצימים את החסרונות שאולי קיימים שם כמו בכל מקום ובכל אדם, אך נהנים למצוא פגמים אצל תופסי התורה. כמובן שכל מי שקשור לקודש צריך לדעת, שיש עליו אחריות שלא תצא תקלה מתחת ידו ושלא יתחלל שם שמים על ידו.

פתחנו בסיפור על העורב, שהוא עוף דומיננטי ואסור באכילה, משום שהוא מאופיין בחז"ל באכזריות [למרות שסיפק לאליהו מזון ], כפי שמופיע ברש"י על הגמרא (בבא בתרא דף ח'.):

"רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר: יכנסו בעלי מקרא, בעלי משנה, בעלי גמרא, בעלי הלכה, בעלי הגדה, אבל עמי הארץ אל יכנסו. דחק רבי יונתן בן עמרם ונכנס, אמר לו: רבי, פרנסני! אמר לו: בני, קרית? אמר לו: לאו. שנית? א"ל: לאו. אם כן, במה אפרנסך? [א"ל:] פרנסני ככלב וכעורב".

למה דווקא 'פרנסני ככלב וכעורב' ולא כחיות ועופות אחרים? – מסביר רש"י במקום – "…שחס הקדוש ברוך הוא עליהם…לפי שהכלב מזונותיו מועטין, לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשת ימים וגבי עורב כתיב 'לבני עורב אשר יקראו' (תהלים קמ"ז), לפי שהעורב אכזרי על בניו והקב"ה מזמין להן יתושין מתוך צואתם ואוכלין".

לסיום, אפשר לומר שאחד הסודות הכמוסים והנפלאים של תורת ישראל היא נושא 'מאכלות האסורות'. נגענו במקצת בנושא חשוב זה ובעיקר למדנו, שמעבר ללימוד ההלכות נוכל ללמוד רבות גם עלינו מבחינה מוסרית מתוך דברי חז"ל. אנו לומדים, שאפיון תכונותיהם של בעלי החיים מהווים את הגורם לאסור ולהתיר אכילתם וכן לימוד מוסרי להנהגת האדם, וכפי שהגמרא אומרת (עירובין ק':) –

"אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה היינו למדין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה, דרך ארץ מתרנגול וכו'…".

שבת שלום וקיץ בריא לכל בית הישיבה!