גירסא להדפסה

מאמרנו זה מתייחס לשתי מילים בפרשת 'אחרי מות' , הצופנות בחובן תובנה מחשבתית והלכתית משמעותית ביותר בעולמה של היהדות. שתי המילים הן – "וחי בהם". מילים אלו נמצאות בפסוק –

"וּשְׁמַרְתֶּ֤ם אֶת־חֻקֹּתַי֙ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֔י אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֣י בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְקֹוָֽק" (י"ח, ה').

שתי מילים אלו אינן אקראיות ואנו מוצאים אותן פעם אחר פעם בדברי הנביא יחזקאל באותו הקשר – "ואֶתֵּ֤ן לָהֶם֙ אֶת־חֻקּוֹתַ֔י וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֖י הוֹדַ֣עְתִּי אוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֨ר יַעֲשֶׂ֥ה אוֹתָ֛ם הָאָדָ֖ם וָחַ֥י בָּהֶֽם" (יחזקאל כ', י"א) – ומיד לאחר מכן שוב – "וַיַּמְרוּ־בִ֨י בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֜ל בַּמִּדְבָּ֗ר בְּחֻקּוֹתַ֨י לֹא־הָלָ֜כוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֣י מָאָ֗סוּ אֲשֶׁר֩ יַעֲשֶׂ֨ה אֹתָ֤ם הָֽאָדָם֙ וָחַ֣י בָּהֶ֔ם…" (שם פס' י"ג).

ואם לא די בכך…באותו פרק מופיעות שוב מילים אלו, בפסוק כ"א – "וַיַּמְרוּ־בִ֣י הַבָּנִ֗ים בְּחֻקּוֹתַ֣י לֹֽא־הָ֠לָכוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַ֨י לֹא־שָׁמְר֜וּ לַעֲשׂ֣וֹת אוֹתָ֗ם אֲשֶׁר֩ יַעֲשֶׂ֨ה אוֹתָ֤ם הָֽאָדָם֙ וָחַ֣י בָּהֶ֔ם…".

רש"י ופרשנים ראשונים אחרים מייחסים זאת להקשר בפרשתנו, ומפרשים שאם אדם ישמור את החוקים והמשפטים, אז יזכה לחיות….והיכן? – כמובן בעולם הבא.

רש"י מנמק זאת  –

"וחי בהם – לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת".

ונכדו של רש"י, הרשב"ם, מוסיף –

"אבל אם לא יעשה, ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם".

חידוש גדול חידשה לנו המשנה במסכת מכות (פרק ג') מפסוקים אלו, שגם אי עשיית עבירה נחשבת כעשיית מצווה והיא כלולה בציווי "ושמרתם את חוקתי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם"  ושמירה זו מתבצעת על ידי שמירת החוקים ועל ידי זהירות מלעבור על איסורים. וזה לשון המשנה:

"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם – הא כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה. רבי שמעון בר רבי אומר: הרי הוא אומר (דברים י"ב) רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש וגו' – ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות".

רבי מנחם בן בנימין ריקאנטי, פוסק ומקובל איטלקי (1250-1310), אף הוא  מדבר על 'וחי בהם' לעולם הבא, אך מרחיב את היריעה מתוך גישתו הקבלית, אחרי שמקבל את פירוש אונקלוס שמדובר על העולם הבא וכותב –

"…כי העיקר אצלנו שכר המצות בהאי עלמא ליכא [קידושין לט ע"ב], רק לאחר פטירה הצדיק יכנס למלכות הנקראת ג"ן ומקביל פני שכינה, ושם תעמודנה כל הנשמות כל אחת כפי מעשיו עד תחיית המתים ויום הדין, ואחרי כן יזכו הזוכים לחיי העולם הבא שהוא גמול האחרון…" [עי"ש באורך דבריו על הדרגות השונות והשכר בעולם הזה ובעולם הבא].

בכיוון יותר 'ארצי', המתייחס לעולם הזה ולא לעולם הבא, הולך הריב"ש (מבעלי התוס' בן המאה ה-12) בספרו 'בכור שור' וטוען, שהכוונה 'וחי בהם' היא, שאם ינהג ע"פ חוקי התורה לא יהא חשוף למוות לא-טבעי, ששמירת החוק מקנה שלווה ולא יהיה נתון לרציחות ולמאבקים שמקצרים את חייו של האדם, כפי שקורה באומות העולם. וזה לשונו:

"אשר יעשה אתם האדם וחי בהם. שלא יהיו שניו מתקצרות, שאינו מת אלא מיתת עצמו [=מוות טבעי], אבל חוקי הגויים, שגוזלים וחומסים וגונבים ורוצחים ובאים על נשי חבריהם, מקצרים ימיהם, שבאים בעלי הממון והורגים אותם, וכן בעל האישה לא יחמול ביום נקם ואף הקרובים הורגים הרוצח, וכתיב: "ושנות רשעים תקצרנה".

בדרך זו גם רבינו בחיי מפרש –

"אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. יחזור למשפטים שהם חיי האדם ביישובי הארצות והם קיום העולם ועמידתו, הוא שכתוב (משלי כ"ט, ד') מלך במשפט יעמיד ארץ…".

וכן דעת הרמב"ן (י"ח, ד'), שכוונת התורה בפסוק "אֶת־מִשְׁפָּטַ֧י תַּעֲשׂ֛וּ וְאֶת־חֻקֹּתַ֥י תִּשְׁמְר֖וּ לָלֶ֣כֶת בָּהֶ֑ם אֲנִ֖י יְקֹוָ֥ק אֱלֹהֵיכֶֽם" היא, ש'משפטי' האמורה כאן מכוונת לדינים האמורים בפרשת משפטים, וז"ל –

"…ולכך יאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם…כי הדינים נתנו לחיי האדם בישוב המדינות ושלום האדם, ושלא יזיק איש את רעהו ולא ימיתנו. וכן יחזקאל  הזכיר פעמים רבות במשפטים 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם'…".

הרמב"ן מדרג את אופן קיום המצוות ובהתאם לכך כיצד מתקיים בהם 'וחי בהם'.

הראשון שבהם – אם מקיים המצוות שלא לשם קיום מצווה, הרי הוא זוכה ל'וחי בהם' כפשוטו, כלומר נהנה מהעולם הזה – "ודע כי חיי האדם במצות כפי הכנתו להם. כי העושה המצות שלא לשמן על מנת לקבל פרס יחיה בהן בעולם הזה ימים רבים בעושר ובנכסים וכבוד…".

הדרגה השנייה – מקיים מצוות על מנת לקבל שכר לעולם הבא – "וכן אותם אשר הם מתעסקין במצות על מנת לזכות בהן לעולם הבא שהם העובדים מיראה, זוכים בכוונתם להינצל ממשפטי הרשעים, ונפשם בטוב תלין".

והדרגה השלישית – אלו שעוסקים בתורה מתוך אהבת התורה, בלי להתנתק מהמציאות, וזוכים גם לעולם הזה וגם לעולם הבא – "והעוסקין במצוות מאהבה כדין וכראוי, עם עסקי העולם הזה, כענין הנזכר בתורה בפרשת אם בחקותי (להלן כו ה) והשיג לכם דיש את בציר וגו', יזכו בעולם הזה לחיים טובים כמנהג העולם, ולחיי העולם הבא זכותם שלמה שם".

והקבוצה הרביעית, שדרגתה בגבהי מרומים – "והעוזבים כל עניני העולם הזה ואינם משגיחים עליו כאילו אינם בעלי גוף, וכל מחשבתם וכוונתם בבוראם בלבד כענין באליהו, בהדבק נפשם בשם הנכבד, יחיו לעד בגופם ובנפשם כנראה בכתוב באליהו, וכידוע ממנו בקבלה, וכמו שבא במדרשים בחנוך ובבני העולם הבא העומדים בתחיית המתים".

עד כאן למדנו בקצרה פירושים שונים לפשט הכתוב עצמו ודיון על המשמעות הפרשנית של המילים 'וחי בהם'. ברם, חז"ל בגמרא (יומא פ"ה:) לומדים משתי מילים אלו "וחי בהם", שמטרת התורה שהאדם יחיה (!) – ולכן אם זה מתנגש עם קיום מצוות, ערך החיים גובר על קיום המצוות וכפי שאנו יודעים ש'פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה' חוץ משלשה דברים –

"רבי שמעון בן מנסיא אומר: ושמרו בני ישראל את השבת, אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה. אמר רב יהודה אמר שמואל: אי הואי התם הוה אמינא: דידי עדיפא מדידהו, וחי בהם – ולא שימות בהם. אמר רבא: לכולהו אית להו פירכא, בר מדשמואל דלית ליה פרכא".

ממסקנת הגמרא כאן לומדים עקרון חשוב ביותר, שאם הסיבה הייתה רק כדי שהאדם ישמור שבתות הרבה בעתיד, אז ישנה דילמה האם מותר לחלל שבת עבור אדם שלא ישמור שבתות בעתיד הואיל והוא לצערנו רחוק מכך, או שאנו משערים שלא ישרוד אפילו עד שבת הבאה, והשאלה האם לא נציל אותו?

ולכן הגמרא אומרת, שהטעם של שמואל הוא העיקר, משום שהוא לא נותן נימוק פרקטי, אלא תורת ישראל תורת חיים היא, ואם יש משהו בחוקי התורה שיגרום להפסקת החיים, הרי החיים קודמים.

לדברי שמואל יש מקור קדום יותר, הנמצא מפורש בתוספתא (שבת, ליברמן, פרק ט"ו) –

"לא ניתנו מצות לישראל אלא לחיות בהן, שנ' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וחי בהן – ולא שימות בהן. אין כל דבר עומד בפני פקוח נפש, חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים..".

להלכה אנו יודעים, שאפילו 'ספק פקוח נפש' ואפילו 'ספק ספיקא' מחללים את השבת ואף חולה שיש בו סכנה מחללים עליו את יום כפור.

בשבוע שעבר ציינו במדינת ישראל את 'יום השואה והגבורה'. רבים הם הסיפורים על הניסיון הראשוני להישמר מלאכול מאכלות אסורים, אבל כשהגיעו לשלב שהימנעות מלאכול את המעט שקבלו עובדי הכפייה סיכנה את חייהם, בלית ברירה נאלצו לאכול מאכלות אסורים ולפעמים רבנים היו צריכים לשכנע את האנשים לכך ובעצמם אכלו ושתו מאכלים אסורים כדי לקיים את הנפש. מצאנו מה שכתב הרב יהושע משה אהרונסון (1910-1994), שמצא עצמו כרב שנאלץ לפסוק הלכות תוך כדי מחנות העבודה והריכוז בשאלות של חיים ומוות. שאלות אלו עלו על הכתב בספרו 'עלי מרורות'.

באחד המקרים, היה זה במרץ 1942 במחנה עבודה קונין. בתחילת עבודות הכפייה והמזון הדל האנשים עוד החזיקו מעמד ושאלו האם לאכול את המרק שהיה עשוי מבשר סוסים, כי הרגישו שכל יום הם נחלשים יותר, אבל לא רצו עדיין להיגעל במאכלות אסורים והשאלה הייתה לגבי פקוח נפש עתידי, שיתרחש בהמשך תוך ימים או שבועות. הרב באומץ רוחו פסק, שכבר עכשיו חובה לאכול כדי לשמור על החיים, אבל משראה שחלק מהאנשים מהססים וקשה להם לאכול מרק-טריפה, לקח בעצמו את כף המרק, בירך בקול רם "שהכל נהיה בדברו" ושתה את המרק הטרף ורק כך שוכנעו רבים לשתות את המרק, שבלעדי זה בוודאי שהיו מתים מחולשה ומרעב וממחלות. הרב אהרונסון הסביר, שמצב זה בו הם נמצאים נעשה בדברו של הקב"ה ועל כך ברך "שהכל נהיה בדברו".

למדנו, שאפילו שכרגע לא היה 'פיקוח נפש' מיידי, אבל הדאגה מהעתיד הנחה את הרב, שקדושת החיים גוברת אפילו ב'ספק פקוח נפש' עתידי. וכן, אלפי מקרים מעין אלו התרחשו באותה תקופה אפלה בהיסטוריית עמנו.

בחסידות מפרשים את הציווי של 'וחי בהם', שהאדם צריך להגיע לדרגה כזו, שקיום תורה מצוות היא מהות החיים שלו והשאר זה רק אמצעי לכך. כפי שדג חי בתוך מים ואם יצא ליבשה ימות, הרי כך צריך להרגיש יהודי "וחי בהם", שהתורה היא מקור החיים שלו ובלעדי תורה החיים לא נחשבים כחיים ממש.

ישנם תהליכים הפוכים בתחילת דרכו של אדם. ברוב הפעמים שהאדם עושה עבירה, בתחילה הוא נהנה מכך, אבל אט-אט כשחוזר על העבירה מרגיש ריק מסוים ובמיוחד מי שבא מחיים של תורה ושל מצוות. מי ש'ספג בדמו' את השבת, את התפילות והחגים, לאחר הנאה ראשונית מן החטא בתוך תוכו פנימה ירגיש לאחר זמן עצבות וחסרון. ולעומת זאת, לפעמים בתחילת קיום מצוות יש קושי מסוים וצריך להתגבר על הרגלים ישנים, אבל לאחר זמן בו אדם מתמיד בקיום מצוות, הוא ירגיש חוסר עצום אם לא יכול לקיים את המצווה אותה כבר הפך לחלק מחייו.

מנתח זאת יפה מאוד הרב פנחס הלוי הורביץ, רבה של פרנקפורט (1731-1805) ומחבר הספר 'פנים יפות', שם מסביר את התהליך אותו תארנו לעיל –

"ועל דרך הפשט יש לפרש ע"ד שאמרו [קידושין כ א] כל העובר עבירה ושנה נעשה לו כהיתר, ענינו שבתחילה הוא נהנה מן העבירה ועושה העבירה למלאות תאוות יצרו, אבל כשהורגל אין טועם בו טעם חטא שהוא עושה כן בלתי הסתת יצרו, והיפוכו בעשיות המצווה כי בתחילה הוא מצטער לכוף את יצרו בהעדר הנאתו אבל לאחר עשיות המצווה נהנה ממנו, כמו שכתבנו בפירוש הפסוק [דברים טו, י] נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, קודם הנתינה מיצר לו היצה"ר אבל לאחר הנתינה לא ימכור המצוה אפילו אם רוצה להחזיר לו, וכן בכל המצות שלא ימכור המצוה שכבר עשה כדכתיב [שה"ש ח, ז] אם יתן איש את כל הון ביתו וגו'…כשהורגל כבר במצווה ישמח בכל לבו בקיום המצוה".

בספר 'דגל מחנה אפרים' שכתב נכדו של הבעש"ט על פרשתנו, כותב הנכד רבי משה חיים אפרים מסדילקוב (שיום השנה ה- 220 לפטירתו יחול בעוד כשבוע, י"ז אייר ה'תק"ס 1800) –

"…יש לפרש בזה בדרך רמז על דרך דאיתא בגמרא (שם יומא דף ע"ב:) ושמתם…זכה נעשה לו סם חיים, לא זכה – סם המוות. ופירש המהרש"א ז"ל אם לומד שלא לשמה מתהפכין האותיות תם מסופו לראשו חס ושלום [=מת] ואם לומד לשמה אזי מכניס א' [=האות אל"ף], שהוא אלופו של עולם בתוך אותיות תם ונעשה אמת ונעשה לו סם חיים כי אמת הוא חיים, וזהו שמרומז 'אשר יעשה אותם האדם וחי בהם' היינו שיעשה לשמה ויהיה נעשה לו סם חיים כנ"ל ולא שימות בהם חס ושלום כנ"ל, רק שיכניס הא' שהוא אלופו של עולם, וזהו אני ה' ויעשה אמת וחיים…".

במילים פשוטות אומר לנו ה'דגל מחנה אפרים', שחיים על פי תורה ומצוות הם-הם. אחרת – זה מוות! וזו הכוונה הפנימית של שתי המילים 'וחי בהם' – התורה היא החיים והשאר זו תפאורה בלבד.

נפלא לראות את דברי מייסד שושלת גור, האדמו"ר בעל חידושי הרי"ם, המפנה אותנו לברכת 'אלוקי נשמה' ו'המחזיר נשמות לפגרים מתים' – ומיד אחר כך אומרים את 'ברכת התורה'. הסמיכות הזו מלמדת אותנו, שכל הצורך והנשמה זה בשביל התורה.

לסיום נזכיר לכולנו, שאנו כציבור שלם במדינת ישראל מקיימים את הצו "וחי בהם" ומממשים הלכה למעשה את חשיבות קדושת החיים. אין כמו תקופתנו, הממחישה את העיקרון שהחיים קודמים לכל ערך אחר. ברגע שהובררה הסכנה בנגיף הקורונה, חווינו שלראשונה בהיסטוריה היהודית ניתנה הוראה על ידי גדולי ישראל לסגור את שערי הישיבות, בתי המדרש ובתי הכנסת. אין לזה אח ורע בהיסטוריה של עמנו, שסגרנו בעצמנו מבלי שאויבנו דרשו זאת מאתנו. ברגע שנודע בצבור שיש סכנה מוחשית, כולם כאחד הודיעו שבעת הזו יש להדר במצוות "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".

מסופר על הרבי מצאנז בעל ספר 'דברי חיים', שהיה נוהג בכל שנה בליל הסדר לאכול כזית מרור על ידי חתיכה של חזרת לבנה ולא השתמש בחסה שהיא נוחה יותר ובוודאי נחשבת למרור. בצעירותו של הרבי הדבר עבר בשלום והסתכם בסך הכל באודם פנים ושיעול קצר…אבל לעת זקנותו הזהירהו הרופאים שזה עלול להסתיים לא טוב ומהוה סכנת-חיים עבורו. האדמו"ר ביקש שיכינו לו כרגיל את שולחן הסדר ובו גם חתיכת החזרת הלבנה. חסידיו ניסו להניא אותו אך הוא בשלו. כשהגיע הזמן לברך על המרור, השתרר שקט מתוח בבית האדמו"ר. והנה, הוא לוקח את החזרת ביד ומברך "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על…ושמרתם מאוד את נפשותיכם" והניח את חתיכת החזרת ולקח במקום זה קלח של חסה.

שנזכה….

שבת שלום לכל בית הישיבה!